חופה כי תיערך בבית-כנסת יש בזה משום חוקות הגויים – כך סברו משפחות יהודיות מן השורה. לפיכך נערך הטקס באולם, או, טוב מזה, בגן ליד האולם, לפי שחופה תחת כיפת השמים מזכירה את הכוכבים, אשר לא ייספרו מרוב, ואשר הפכו משום כך לסימן ברכה לזרע ילדים.

זוג שעמד להינשא וביקש לערוך חופה וקידושין בבית-כנסת, יכול לבחור בין חופה מדרגה ראשונה בבית-הכנסת החדש לבין חופה מדרגה שנייה או שלישית בבית-הכנסת שברחוב ראפנבורג. בשנים עברו עמד לרשות הנישאים לצורך עריכת החופה בית-כנסת נוסף, ואם אינני טועה היה זה ה"אוֹבֶן-אִן-שׁוּל" (בית-הכנסת השני). יהודים מתבוללים וגם אלה שאינם-יהודים התקשו להבין מדוע דווקא יהודים אדוקים בדתם מעדיפים לערוך חופה שלא בבית-כנסת. הם ראו בנישואין מעין ברית קודש, שמן הראוי כי תיכרת בבית-האלוהים.

על-פי החוק ההולנדי אסור על הרב לערוך חופה וקידושין אלא-אם-כן נתקיים טקס-קידושין לפני פקיד משרד הרישום האזרחי. ברם, רב אינו "מקדש" קידושין של יהודים לפי שהקידושין מקוימים בעדותם של שני עדים-הדיוטות, ובמקרה דנן אין הנוסח של הסעיף בחוק ההולנדי תופס. אף-על-פי-כן נהגו יהודי הולנד להינשא תחילה בבית-העירייה ולערוך בו ביום, מיד לאחר-מכן או מאוחר יותר, את חופתם.

אור ליום החופה נהגו, בייחוד בקרב יהודים ספרדיים, לבלות את הזמן באווירה חגיגית. בבית החתן נתקים לימוד; בבית הכלה עסקו בסידור תכשיטיה של הכלה וקישוטי אולם השמחה. בארצות המזרח נהגו הנשים והעלמות ללוות אותו לילה את הכלה אל המקווה בתהלוכה חגיגית. ואילו בארצות המערב, בשל רגש בושה שאין לו הצדקה, אפוף טקס ההיטהרות של הכלה במעטה של סודיות.

לפנים רווח גם באמסטרדם המנהג – בשאר המקומות נשתמר המנהג זמן רב יותר – לקיים שריד של טקס שנקרא "חינגת מאאן". מבין קרובי המשפחה נבחרו, מלבד השושבינים שיוליכו את הזוג אל החופה, גם "מוליכי מאאן". אין חסרים נסיונות לבאר התיבה "מאאן". יש שרואים את מקורה בפועל העברי "מאן" – הזדמנות אחרונה להסתלק מן הנישואין – ויש מי שרואה בה תיבה הולנדית שפירושה אזהרה (vermaning). ברם, נראה פירשו של ז' זליגמן, שרואה בה עניין שעשוע ("meien", zich vermeien) , מנהג שהיה רווח גם במקומות אחרים. בטקס ה"מאאן" מחליפים ביניהם חתן וכלה סבלונות, היינו, מתנות-חתונה: הכלה נותנת לבעלה לעתיד טלית (זכר למנהג תלמודי, הרווח עד היום בתחומיו של מנהג פולין, שלפיו אין איש פנוי מתעטף בטלית); ומחתנה היא מקבלת סידור-תפילה כרוך בהידור רב, הכולל תפילות מנוסחות ביידיש או בגרמנית (בכתב טייטש) או בלשון ההולנדית. על-פי-רוב נתן החתן לכלתו את סידור-התפילה "שפה ברורה" בהוצאת רודלהיים, או את הסידור של ואגנאר (הסידור הגדול "הגיון נפש" או הסידור הקטן "אמרי לב"), ולימים שימש לכך גם הסידור של פרידנבורג, הכול לפי נטייתה של המשפחה – אם לבית ההוצאה של יוכימסטאל ולשבועון היהודי שהוציא, ואם לבית ההוצאה של ואן קריפלד: הראשון הוציא לאור את הסידור של פרידנבורג, והשני את הסידור של ואגנר. היו ימים, שהחתן והכלה העניקו זה לזה שרשראות של זהב, כפי שאפשר לראות בתמונות המפורסמות של אופנהיים. בטקס ה"מאאן" פיזרו גם גרעיני תבואה לפני הזוג לסמל בהם את הפוריות. בשעה זו אמר הרב: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אף כאן קרה, שבשל רגש של בושה נמנעו מלהשמיע את הברכה. לפעמים שמר הרב את הברכה לדרשת החופה והשמיעה גם שם במובלע.

בקרב היהודים הספרדיים ויהודי מזרח-אירופה נהוג טקס נוסף, משפטי מטבעו, שמקומו לפני החופה, והוא טקס "קניין" או "קניין סודר".

באמסטרדם נהגו לערוך חופות בשעות המוקדמות של אחרי-הצהריים, בזמן מנחה גדולה. נוהג זה קשור בצום, שמקבלים על עצמם החתן והכלה לצום ביום חופתם, כמחצית היום. לפני החופה מתפללים אז תפילת מנחה. חזנים באמסטרדם שמסורת אבותיהם בידם, נהגו לנגן את הקדיש בניגון של תפילת מנחה של יום-הכיפורים, אבל בחופות מדרגה ראשונה עבר על-פי-רוב לפני התיבה חזן ראשי או חזן ראשון – ההבדל ביניהם דק – שמוצאו מפולין, ולפיכך לא הכיר את הניגון המסורתי הזה.

החתן והכלה אומרים בסיום תפילת הלחש את הווידוי "על חטא", המיוסד על אלפבית כפול. מנהג זה מדגיש הדגשה יתירה מה נכבד היום הזה להם. והיה משום פגם בעובדה שהש"ץ פתח בחזרתו בעוד הם שקועים בהרהוריהם ולא המתין עד שיסיימו את תפילתם. כאשר נתקיימה החופה בבית-הכנסת, נמנע מן הנשים, לרבות הכלה, להתפלל מנחה עם הציבור, כנראה משום שלא רצו להניח להן לעמוד בעזרת הגברים בלי מחיצה, ומאידך לא רצו לטרוח ולהעמיד לרשותן את עזרת הנשים, שם גם היו ניצבים חברי המקהלה.

עתה הגיעה שעתם של החתן והכלה להיכנס בחגיגיות לבית-הכנסת, כשמוליכים אותם שושביניהם. בקרב יהודי מזרח-אירופה נהוג להכניס את החתן ואת הכלה בנפרד, והכלה סובבת את החתן בהקפות, אולי סמל לימות המשיח כאשר "נקבה תסובב גבר" (יר' לא: כב). עתה מתייצב הזוג תחת האפריון, היא החופה. אצל הספרדים רק הכלה יושבת תחת החופה ולצדה שושבינה. בקרב האשכנזים באמסטרדם רווח – ואולי עדיין רווח – המנהג לכסות את החתן ואת הכלה בטלית משותפת כשהחופה נערכת מחוץ לבית-הכנסת, בין שהזוג ניצב תחת אפריון ובין שאין אפריון; ואילו בבית-הכנסת אין טלית זו נוהגת.

הדרשות שהושמעו בשעת החופה היו לעתים קרובות דלות בתוכנן. במרכז עמדו ברכות החופה, הספוגות ערכים דתיים ולאומיים כאחד. בברכה השביעית נהג הציבור לשיר בצוותא את המלים "קול ששון וקול שמחה" וכו' בניגון של פורים; היהודים הפורטוגאליים שרים את התיבות באחד הניגונים היפים ל"הלל", שאולי שימש את ורדי כשהלחין את Agnus Dei שברקווים שלו. הספרדים מוסיפים בסוף הברכות את המלה "ומצליח", אולי כדי לדחות פחדים מסוימים הקשורים ביום זה.

שעת קריאת הכתובה, בין אירוסין לנישואין, היתה שעת כושר להחליף מבטים עם הקרואים. בעת חופותיהם של עמי-ארצות נהג הרב לקרוא באוזני הציבור בחפזון רק את ההתחלה ואת הסוף של הכתובה, המנוסחת, כידוע, בארמית. ואילו בחופות של בקיאים יותר בענייני יהדות קרא את שטר-הכתובה בשלימותו. מעניין לציין, שברבנות היו שמורים שני סוגים של טופסי כתובה (ועוד טופס שלישי המיועד לכלות-אלמנות וטופס רביעי לכלות-גיורות), היינו, הטופס המקובל הגורס "להדא בתולתא" וטופס מיוחד, המיועד ל"נישואין דחופים", שהכיל את התיבה "להדא".

...באמסטרדם רווחו מנהגים יוצאי דופן, שעוררו לא פעם תמיהה ואף רוגז אצל יהודים יוצאי ארצות אחרות. כך, למשל, לא ניתן לכלה שטר-הכתובה גופו אלא העתק ממנו בלבד. כן דרשו מן החתן לחתום על הכתובה, אף שדַי בחתימת העדים כדי שיהיה לה תוקף משפטי.

בתום הטקס נערכה שבירת ה"כוס" (קרי: בקבוק לתרופה). על קול ההתנפצות של הזכוכית הגיב הציבור מיד בקריאת "מזל טוב!", מעין רפלקס מותנה (נוסח פאוולוב), שפעל גם בעת שבירת חפצים סתם והניע את הנוכחים שלא ביודעין להכריז "מזל טוב". כאשר תשאל יהודי מיהודי אמסטרדם על משמעות המנהג, יענה לך מן הסתם: "מה הכוס הזאת לא תוכל להיות שלימה עוד לעולם, אף נישואין אלה לא יוכלו להיבטל לעולם". אלא כשם שיש כוסות מודבקות, יש נישואים מודבקים ויש גם נישואים שנתבטלו. מקור המנהג מצוי בתלמוד. מר, בנו של רבינא, עשה חתונה לבנו; בראותו את החכמים-הקרואים שהם במצב-רוח מבודח ביותר הביא כוס יקרה, ששוֹוייה ארבע מאות זוז, ושברהּ לפניהם. נתעצבו חכמים (ברכות ל ע"ב – לא ע"א). דברים דומים נאמרו על רב אשי. שהרי לפי דין תלמוד לא ימלא אדם פיו צחוק בעולם הזה. אף ש"כסא דזוגיתא חיורתא" היתה לבקבוק של תרופה, לא זזה משמעות הטקס ממקומה – היינו, לשמש התראה מפני התפרקות בעת החגיגה. לימים נמצא הסבר אחר לטקס שבירת הכוס, והחלו לראות בו מנהג הנוהג משום זכר לחורבן. על-נקלה יתפתו פסיכואנליטיקאים לבנות תיאוריות אחרות לחלוטין לצורך ביאור הנוהג הזה, ואולי יראו בו ממנהגי המאגיה המינית.

בדור אבותי ואבות אבותי החלה אחרי החופה מסיבת החתונה. בחגיגה זו היו מבזבזים סכומים אגדתיים. מי שזכה בהגרלה של "יונה קאן" הוציא את כל הסכום ביום חתונתו. היו קרואים מסוגים שונים: קרואים לחתונה גופה וקרואים ל"חתונת הערב". את המאכלים הגישו "סארוורס", והדחת הכלים נעשתה בידי "אוֹפשפִּילרינות" (מדיחות). כן נכחדו כלי-זמר, אפילו בחוגים שהקפידו על האיסור לא לנגן בכלי נגינה. הקרואים נדרשו להביא עמם את מתנותיהם, ועם כניסתם לאולם הוכרז בקול מה טיבה של המתנה ("שתי קעריות מחרסינה סינית"). על-פי-רוב, חתונה גררה – חתונה.

בעיה מטרידה היתה הזמנתם של הקרואים- מי יוזמנו ומי לא יוזמנו. אם יזמינו את דוד אברהם, הייתכן שלא להזמין את דוד שמואל? אמנם כך הוא לפי החוק הבלתי-כתוב, לפי שדוד אברהם הוא גיס ואילו דוד שמואל רק "התחתן לתוך המשפחה". לבסוף מחליטים להזמין את דוד שאול "מפני דרכי שלום", אלא שעתה יש לאחיין יוסף סיבה להיות ברוגז: הוא בנה יחידה של אחות אביה של הכלה, ולו מגיע להיות מוזמן לחתונה לפני כל שאר הקרובים, לפי שהוא ממלא-מקומה של אמו שהלכה לעולמה. וכך הותירה אחריה כל חתונה מריבות-משפחה חמורות.

מלבד יום החופה היו עוד "ימי המשתה", שבעה במספר כאשר היו אלה נישואין ראשונים לחתן ולכלה כאחת, ושלושה – כאשר אחד מהם כבר היה נשוי פעם.

למחרת יום החופה הוזמנו בני האחים והאחיות, היינו, "הקרובים", ומכאן שמה של הסעודה: "סעודת קרובים". בשאר ימי המשתה הוזמנו "פנים חדשות" – אורחים שלא נכחו בחתונה. אחרי ברכת המזון נאמרה ברכת "אשר ברא ששון ושמחה", וכאשר היה מניין, נאמרו כל שבע הברכות. וראה סמליות יפה – יום השבת לעצמו נחשב "לפנים חדשות".

בתפילת ערבית של שבת ניגן החזן בבית-הכנסת לכבוד החתן תפילת "השכיבנו" בניגון מיוחד. ושמא היה נהוג פעם לזמר תפילה זו – מעשה השבָּעה ממש – בשבת שקדמה לחופה, אף כאן כדי לסלק השפעות רעות, שעלולות היו לעכב את עריכת הנישואים.

לחגיגות הנישואין באמסטרדם לפני שלושים שנה היה, אם כן, צביון מקומי מיוחד.

הופיע ב-Nieuw Israelietisch Weekblad מיום 14.12.56.

לפריטים נוספים של המאמר:
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברית מילה באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברכת-כוהנים באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: חגיגות-נישואין באמסטרדם (פריט זה)
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: בתי-כנסיות באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: תלמוד-תורה באמסטרדם