בגולה ממלא בית-הכנסת תפקיד החורג בהרבה ממסגרת הדת במובן המצומצם. אל נכון הוא "מקדש מעט", בית-מקדש בזעיר אנפין. בתקופה ההלניסטית נתכנה בפי היהודים "פרוֹסאֶוכֶה", כלומר, בית-תפילה, ואליבא דכולי עלמא שם זה נאה למה שנהגנו לכנות "שול". אף-על-פי-כן, "שול" הוא קודם-כול בית-כנסת, בית שיש לו פונקציה חברתית. מקום מפלט לאדם היהודי, מקום "רגוע בין הגלים הגועשים" של עולם זר ואף עוין, בית מנוס לכל יהודי, מאמין ושאינו מאמין, שנותר בו שמץ של רגש יהודי. מלבד רגשות דתיים, מקרין סביבו בית-הכנסת שלווה וחמימות המקנות תחושה של שייכות, ומושכות רבים אל בית-הכנסת בשבתות ובימים טובים. האווירה האינטימית, המיוחדת לכל בית-כנסת, שבכל אחד שימש חזן המיוחד לו ובעל-קורא המיוחד לו – "כלי קודש", שציבור באי בית-הכנסת היה קשור אליהם בעבותות של אהבה – אלה הפכו את בית-הכנסת למעין סניף של ארץ-ישראל בתוככי הגולה, אף-כי רבים לא העלו זאת על דעתם. כך, או בערך כך, חשו גם ציונים רבים כלפי האסיפה השנתית של אגודת ציוני הולנד.

בבית-הכנסת יכולת להרגיש עצמך "בבית". אם בבית-הכנסת של הקהילה ואם בבית-הכנסת מיסודן של אחת ה"חברות" [ללימוד תורה וכד']. שם גם רכשת לך מקום-ישיבה. לפנים, בימים הידועים לכותב טורים אלה מפי שמועה בלבד, היו גבירים שבביתם היה בית-כנסת פרטי. לקיום בתי-כנסיות פרטיים כאלה היו מניעים שונים: גרמו, מחד, שאיפות אישיות, שלא יכלו לבוא על סיפוקן במניין פומבי; אבל גרמו גם מניעים רליגיוזיים, שאיפה להתייחדות או לדבקות בתפילה, שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בבתי-הכנסת הציבוריים. מטעמים אלה נוסד המניין הביתי שקיים סבא רבא ר' יוחנן שפיץ, ולימים שני בניו יצחק ואליהו, בדיוטה העליונה של דירתם בבית רמבראנדט שברחוב היהודים. כאן שררה אווירה מיסטית מיוחדת, שניזונה מתורת הקבלה של ר' יצחק לוריה, שבני משפחת שפיץ נמנו עם חסידיו. מיני מנהגים מיוחדים, בחלקם ממוצא ספרדי, נהגו במניין ביתי זה. במנחה בשבת נאמר פעמיים הכתוב "ואני תפלתי" לפני ארון-הקודש הפתוח. בסיומו של "ובא לציון" בא הפסוק מתהילים לג: כה. את שמחת-תורה נהגו לחוג בריקודים ובהקפות אקסטאטיים ביום שמיני-עצרת בשעות אחרי-הצהריים, זכר לארץ-ישראל שנחוגה בה שמחת-תורה בכ"ב בתשרי. בתפילת ערבית בשני הימים הראשונים של פסח נהגו לקרוא "הלל" עם ברכה. "אין כאלהינו" נאמר בסוף תפילת מוסף גם ביום-הכיפורים, ובתפילת נעילה נהגו הכוהנים לעלות לדוכן. בשעת אמירה "שמות" תקעו ארבעה קולות.

כל אלה מנהגים בדור הקודם לדורנו, לפני למעלה משלושים שנה, כאשר עדיין היה לדת תפקיד חשוב בחיים, גם בתוך היהדות וגם מחוצה לה.

סמוך לשנת 1920 היו בבעלותה של הקהילה האשכנזית באמסטרדם שמונה בתי-כנסיות, שעמדו כולם צפופים על פיסת קרקע בגודל של דונמים אחדים, בין ראפנבורג בצפון, זוואננבורג והסכאנס הישן במערב, וההירנכראכט החדש במזרח ובדרום. השכונות המרוחקות ממרכז העיר לא זכו לטיפולה של הקהילה ואת צורכי אוכלוסיהן בתחום בתי-כנסת סיפקו מניינים שנוסדו מטעמן של "חברות". אגב, מוסדות אלה "התחרו" גם בבתי-הכנסיות של הקהילה שעמדו בגבולות הגיטו.

בכל אחד מבתי-הכנסיות של הקהילה (שנקראו בפי העם "קהל"ס שול") שימש חזן, שתוארו הרשמי נקבע על-פי ה"דרגה" של המקום שבו שימש, ובהתאם לכך נקרא משורר ראשון או משורר. על-פי התואר נקבע אם יחבוש מצנפת-חזנים רבת אנפין עם פומפון, או כומתה עגולה, ובתואר תלויים גם מספר הסרטים של חושנו, וגם גובה משכורתו (למשכורת מינימום זכה החזן שעבר לפני התיבה בבית-הכנסת ה"השכמה": 5 גולדן לשבוע), וכן הדרישות שנדרשו מן החזן בעניין גילוח הזקן בתקופת העומר ו"בשלושת השבועות" שבין המצרים. כל אחד מבתי-הכנסיות של הקהילה הצטיין בשליח-ציבור בעל סגולה מיוחדת. בית-הכנסת ברח' אוילנבורג הצטיין ברפרטואר עשיר של חזנות. בבית-הכנסת השני (אוּבנה שול") שימש חזן, שבמיתרי קולו נצטרפו סגולות של קול טנור וקול באס גם יחד, ובשל כך נתכנה "האחים יעקובסון". בבית-הכנסת שברח' ראפנבורג (שהיה סמוך לשנת 1800 מבצרה של הקהילה הליבראלית המתבוללת "עדת ישורון", שבראשה עמד רבה הראשי, ר' יצחק גר), שימש החזן שליזינגר, שהעשיר את החזנות המקומית ביצירות חדשות רבות.

עובדי הקהילה, כלומר, בעלי תפקידים בבתי-הכנסת ועובדי המינהלה, קיבלו מינויים מידי ועד הקהילה, ואילו החזן נתמנה בדרך שונה. מועמדים לכהונת חזן נדרשו לערוך "תפילת-מבחן", ולאחר-מכן בחרו בעלי המושבים שבבית-הכנסת באותו מועמד שלפי טעמם השמיע את "תפילת-המבחן" הנאה ביותר, הכול לפי העקרון, שחזן צריך להיות "מרוצה לקהל". יש לציין, ש"תפילות-מבחן" מעין אלה לא הצטיינו בתוכן דתי רב. למותר להזכיר, כי הן גרמו להסערת היצרים, ולא פעם גררו אחריהן מסעות השמצה.

שני במעלה אחרי החזן היה השמש. בבית-הכנסת הגדול היה תוארו שמש ראשי, בבית-הכנסת החדש – שמש סתם, ובשאר בתי-כנסיות – שרת הקהילה. על שכמיהם של השמש הראשי והשמש הוטלו גם אותם תפקידים שראשי הקהילה, ברוב חסדם, מצאו לנכון לשחרר מהם את המשורר הראשי המשורר הראשון. הללו זכו מידי הנהלת הקהילה למעין קיום של מותרות: שבוע עבודה של ארבע שעות, וכן אפשרות להגדיל את ההכנסה בסחר וממכר. השמשים של בית-הכנסת החדש ובית-הכנסת הגדול נדרשו לעבור לפני התיבה בימי חול, במנחה של שבת ובשחרית של שבת, עד "שוכן עד", וכן לקרוא בתורה. כיוון שהשמשים היו שליחי ציבור גם הם, נבחרו גם כן לאחר שהשמיעו "תפילת-מבחן". הם היו לבושים גלימה עם חושן וחבשו כומתה, ואילו השרתים חבשו כומתה בלבד, מה ששיווה להן באותן התפילות שאין מתעטפים בטלית מראה של נער "המשחק משחק של בית-כנסת" והוא חבוש כובע מלחים במהופך. בין השמשים היו דמויות מעניינות, כמו הרב הזקן יוסף דה לה וילה (בנו של המדקדק אברהם זה לה וילה), שמעולם לא התהלך בחוץ בלי צילינדר ובלי עניבה לבנה; דמות אחרת היתה זו של הקברן הראשי, שברכות "מי שברך" שלו בבית-הכנסת שברחוב לאנגה האוט ("פלוינבורג שול") נאמרו בלבביות יתירה כלפי המבורכים בהן. עוד יש להזכיר את השרת של בית-הכנסת השני, שלאמיתו של דבר היה אדוק ביותר, היינו, שיתף עצמו יותר מדי בתפילת הציבור, הרגל מגונה לגבי שמש, שידיו מלאות תפקידים שונים, לאו דווקא דתיים. השרת מבית-הכנסת ברחוב אוילנבורג נתפרסם בשל זריזות לשונו: בלי להבליע אפילו אות אחת עלה בידו לקרוא את מגילת אסתר בפחות ממחצית השעה; כדי להתפלל מנחה ומעריב נזקק לפחות משתים-עשרה דקות.

מלבד החזן והשמש, כיהן בבית-הכנסת עוד בעל תפקיד: המשגיח. תפקידו היה לשמור על הסדר, וכן עסק בהעברת ידיעות דחופות מן הפרנס או מן הגבאי אל המתפללים. מובן, כי משגיח המתייחד עם בוראו בכוונה יתירה אינו מתאים לשמש בכהונה זו. מרביתם הכירו בעובדה זו ועוד יכלו להסתמך על המאמר: "העוסק במצווה, פטור מן המצווה". בעזרת הגברים של בית-הכנסת הגדול שימשו שני משגיחים, ובעזרת הנשים משגיח אחד, והלה שימש גם כבלן במקווה לגברים בערבי הימים הנוראים. ועוד היה בבית-הכנסת הגדול "שומר המטריות", שנהג גם לספק בסוכות ערָבות טריות בכל ערב מערבי החג. המשגיחים בבתי-הכנסת הגדול והחדש ענדו שרשרת-שרד מניקל ועליה מדאליון. בבית-הכנסת הגדול שימשו כמשגיחים בעזרת הגברים הא' א"י מול רוש"א (מולי) דרוקר. האחרון היה טיפוס מיוחד במינו. הוא היה אמיד למדי ובעל בתים; לשונות רעות ריננו אחריו, שהנדבות שאסף "למען אלמנות עניות שאין לאל ידן לשלם שכר דירתן" שימשו לכיסוי שכר-דירה שאלמנות אלה היו חייבות לו, ועוד, שהיתה קרבת-משפחה בינן לבית בעל-הבית שלהן. בשעת התפילה יכולת לשמוע אותו מכריז לפתע פתאום מיני הכרזות בקול רם, כגון "אני נהנה", שעה שצלילי תפילת "בוחן כל עשתונות" נישאו בבית-הכנסת שטוף-השמש, כשהמקום היה עדיין ריק למחצה בשעות הבוקר המוקדמות של ראש השנה. מר מולר היה קפדן במילוי תפקידו, לא נשא פנים בבואו להשתיק את באי בית-הכנסת המשוחחים שיחות חולין, ופנה גם לחשובה הקהל ולעשירים, ולא פחד שמא יפסיד בשל כך מתת כסף. למר מולר היה תפקיד נוסף: הוא שימש שרת בעת הבחינות הידועות שנערכו מטעם ועד הקהילה. הוא שהביא אוכל לאותם מועמדים שעמדו להיבחן בבחינות "דרגה עליונה", "מגיד" או "מורה", כאשר אלה היו כלואים יום תמים ב"חדר הזיעה", שם עברו על חומר המבחן בתנ"ך ובתלמוד כשהם נעזרים בקונקורדאנציה שלהם. הוא גם קרא למועמדים הרועדים מהתרגשות להיכנס כדי לשמוע את תוצאות הבחינה, אחרי שנשמע צלצול הפעמון של היושב-ראש (להבדיל מן הפעמון של משרד הקהילה שצלצולו המורט עצבים נשמע כל אימת שנפתחה הדלת).

ועוד יש להזכיר את מר ג' ואן-דר-הוק, ששימש בתפקידים שונים: משגיח בבית-הכנסת החדש, שמש בבית-הכנסת שמתפללים בו עם הנץ החמה ("השכמה") ושליח הרבנות למשימות עדינות. הוא היה זה שבדמות "פקיד של שירותי התעסוקה" ידע לתקוע גט לידי אותו צד בתביעת גירושין שקיווה לסחוט כספים מן הצד האחר.

בכל אחד מבתי-הכנסיות של הקהילה היו, מלבד חזן, שמש ומשגיח, גם גבאים מספר, שנתכנו בלשון ועד הקהילה "אפוטרופסים על הכנסייה". הם נתמנו מדי שנה בשנה על-ידי הנהלת הקהילה וייצגו במקום את הרשות המינהלית. הם הופיעו תדיר בבית-הכנסת כשהם חבושים צילינדר וענובים עניבה לבנה, וישבו על ספסל שבקדמת העזרה, בין מחיצות עץ, הלוא הוא ספסל-הגבאים. ממבצרם זה סקרו במבטים נוקבים את ההמון המתפלל ובחרו מהם מפעם לפעם את האדונים שאותם ביקשו לכבד ב"מצוות" ובעליות לתורה (אלא-אם-כן נמכרו הללו קודם-לכן). בתפקיד אחרון זה נסתייעו בידי השמשים שהיו בידיהם רשימות מעודכנות של ה"חיובים", היינו, מתפללים שחייבים היו לעלות לתורה בשל אירועים אישיים, בין משמחים ובין מצערים. ואמנם הרכבת "סייגן", כלומר, רשימה של שישה או שבעה מבני הקהילה שייקראו לעלות לתורה, נחשבה בצדק לאחד התפקידים העדינים ביותר של הגבאים. על-נקלה עלול היה הגבאי לפגוע בכבודו של מאן-דהו או לגרום למישהו הוצאות, שהרי העלייה לתורה כרוכה היתה בנדר כספי בסכום מינימאלי קבוע מראש. מבין הגבאים ששימשו בתפקידם שלא על מנת לקבל פרס ייזכר לטובה מ' סלומונס, על שלא פעם הרים קולו במחאה נגד דיבורים אנטי-ציוניים שהושמעו בבית-הכנסת שלו מפי אחד הדרשנים. בבית-הכנסת הגדול שימשו בגבאות חברי ועד הקהילה, ושם נקרא ספסל-הגבאים בשם ספסל-הפרנסים. שנים הרבה שימש שם כגבאי הא' לופאויט; הודות לעובדה שנתחנך בבית-היתומים היה בעל-קורא מצוין, ובהעדר הבעל-קורא הרשמי ידע למלא את מקומו בלי שהתכונן לקריאה בתורה קודם-לכן. באותו בית-כנסת היה גם "פרנס מטייל", שסובב בבית-הכנסת והקל בכך על המשגיחים מולר ודרוקר שהזכרנו לעיל.

בכותל המזרח עמד בכל בית-כנסת רב. בבית-הכנסת הגדול שימש הרב הראשי אונדרווייזר, בשלושה מבתי הכנסיות האחרים שימשו דיינים, ובשאר בתי-הכנסת – בעלי תואר "מורה", שנתמנו לכך. לרב היו כמה זכויות-יתר ששום חבר קהילה לא יכול לטעון להן, ביניהן הזכות לבוא לבית-הכנסת עטוף טלית ומעוטר בתפילין. יהודים סתם היו מחויבים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בתוככי בית-הכנסת, או, לפחות, לסיים את לבישתם בו במקום. פעמיים ביום קרא הרב בקול רם פרשה מקריאת שמע. כן היה מתפקידו להושיט "עזרה ראשונה" בעניינים הלכתיים ולדרוש דרשות בחודשי הקיץ. דרשות אלה נתקבלו על לבם של חלק מבאי בית-הכנסת, בייחוד על לב הנשים, ואילו בעיני אחרים לא מצאו חן. ברם, תמיד היתה הדרך פתוחה לבית-כנסת אחר. היה נהוג לכנות את הדרשה, בעקבות "המורה הגדול" ד"ר דינר, כדרך בנייתן של הדרשות במדרש רבה: כפתיחה שימש מקרא מן הכתובים, וכתוב זה פותח בהמשך; מכאן עבר הדרשן לפסוק מפרשת השבוע כדי להגיע בסוף הדרשה לידי התאמה בין שני הכתובים. בדרשות אלה מעולם לא נקראו הדברים בשמם, לא רק עניינים עדינים כגון המקווה, שהביקור בו לא הניח את הדעת, אלא גם נושאים מן השורה, כמו ספורט, ריקודים, ריב ומדנים, שהדרשן הטיף נגדם. באחת מדרשותיו המפורסמות הזכיר ד"ר דינר "מלומד מן הממלכה השכנה", והתכוון למשה הס, סבורני, כי אף לא אחוז אחד מן השומעים הבין למי היו דבריו של הרב מכוונים.

עם באי בתי-הכנסת הקבועים יש למנות (בשבת) את ה"גוי של שבת", שהיה ממונה על התאורה והחימום, ואת השנוררים (בימי חול) שביקשו לצוד ברשתם "יארצייט".

ולבסוף יש להזכיר, כי באחדים מבתי-הכנסיות היו "משלימי מניין קנויים", שבעצם נוכחותם הבטיחו את מספר המתפללים ההכרחי. בלי שהוסכם הדבר ביניהם נהגו אלה להניח את התפילין-של-ראש "בין העיניים", כדרך הקראים, ולא על אותו מקום שמוחו של תינוק רופס.

הופיע ב-Nieuw Israelietisch Weekblad מיום 23.10.51.

לפריטים נוספים של המאמר:
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברית מילה באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברכת-כוהנים באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: חגיגות-נישואין באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: בתי-כנסיות באמסטרדם (פריט זה)
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: תלמוד-תורה באמסטרדם