לאחר מלחמת ששת הימים החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית, דבר שעורר חשש בקרב מו"לים ועיתונאים - ללא הצדקה כפי שהתברר. בעשור זה נמשכה הדעיכה האיטית של העיתונים המפלגתיים. היום, שהוזכר לעיל, נסגר ב-1969. גם אל השמאל הגיעה הרעה, ושניים מעיתוניו עצרו את מכונות ההדפסה שלהם. ב-1969 הפך קול העם הקומוניסטי מיומון לשבועון, ולאחר חמש שנים נסגר. ב-1971 היה זה למרחב, שהתאחד עם דבר ונעלם. ניסיונו של משה דיין להוציא יומון, המזוהה אתו ועם דעותיו, ב-1976,הסתיים בכישלון לאחר מספר חודשים.

מלחמת יום הכיפורים גרמה לזעזוע בעיתונות הישראלית. העיתונים, שעד אז היו כמעט תמיד לויאליים לממשל, הואשמו כמי שהיו שותפים ל"מחדל" ולשאננות הביטחונית. הם הפכו ליותר אגרסיביים וביקורתיים מ-1974 ואילך.

בשנת 1977 הוכח פעם נוספת - ומכריעה - כי עיתונות מפלגתית אינה נחוצה עוד. כל העיתונות המפלגתית הייתה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, וגם רוב העיתונאים בעיתונים הפרטיים נחשבו ל"שמאלנים". למרות זאת זכו מנחם בגין והליכוד שבראשותו בבחירות, והוכיחו כי לעיתונות בכלל ולעיתונות מפלגתית בפרט, יש השפעה מוגבלת בלבד על תוצאות הבחירות בישראל.

*ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. עוסק בחקר העיתונות באוניברסיטת תל-אביב, ועורך שם את כתב העת לענייני תקשורת "קשר". בעבר עיתונאי ואיש רדיו. שימש מפקד גלי-צה"ל.

לעמוד הקודם