| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ב- 1882 כבשה בריטניה את מצרים ושלטה בה מבלי להגדיר את מעמדה החוקי במדינה, אך כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה הכריזה כי מצרים היא שטח חסות בריטי (1914). מושל בריטי שלט על המדינה, והיא שימשה בסיס לכוחות הצבא הבריטיים במזרח התיכון. במהלך מלחמת העולם הראשונה הלכה והתעוררה בקרב כל שכבות החברה במצרים תסיסה כנגד בריטניה. המצב הכלכלי הקשה במצרים היה אחד הגורמים לתסיסה זו - במצרים שרר מחסור חמור במזון בגלל גיוס בכפייה של עובדים בענפי הכלכלה השונים, ובנוסף לזה היה צורך לספק גם את צורכיהם של חיילי מדינות ההסכמה ששהו במצרים. לתסיסה זו תרמה גם התעוררות לאומית בקרב קבוצות של משכילים ושל תושבים מבוססים בערים. פרסום 14 הנקודות של הנשיא וילסון, ובהם עקרון ההגדרה העצמית, עודד את ההתעוררות הלאומית. ביטוי להתעוררות הלאומית היו מהומות ומעשי מרי, שפרצו במצרים בהנהגת הוַופְד, המפלגה הלאומית של מצרים. לאחר שהמשא ומתן בין הוופד לבין הבריטים בשאלת עצמאות מצרים נכשל, יצאה בריטניה בהכרזה חד צדדית על עצמאות מצרים (פברואר 1922). בריטניה לא העניקה למצרים עצמאות מלאה: ענייני הביטחון והחוץ של מצרים נותרו בידי בריטניה, נמשכה נוכחות צבאית בריטית במצרים, וכן נותרה בידי בריטניה ההגנה על הַשַׁיִט בתעלת סואץ. למרות זאת, בריטניה הכירה בסולטאן פוּאַד כמלך מצרים, במדינה נערכו בחירות והוקם פרלמנט. בבחירות הראשונות לפרלמנט שהתקיימו ב- 1924 זכתה מפלגת הוופד בניצחון סוחף - 190 מתוך 215 חברי פרלמנט. סמכויותיו של המלך פואד היו רחבות, וביניהן נכללו הזכות למנות ולפטר את ראש הממשלה, לפזר את הממשלה ולאשר כל חוק שנחקק במדינה. בין המלך לבין הוופד היו מתחים וסכסוכים מתמידים. ראשי מפלגת הוופד עודדו את העם להפגין נגדו וביקשו לצמצם את סמכויותיו, ואילו המלך פואד, בתמיכת בעלי קרקעות עשירים, אנשי תעשייה ובעלי הון, הפעיל את סמכויותיו הרחבות, פיטר ממשלות וערך תיקונים בחוקה.
מעורבות הבריטים במצרים נמשכה עד 1936, והיו לה ביטויים שונים: נציב עליון בריטי כיהן בקהיר, יועצים בריטים פעלו במשרדים ממשלתיים של מצרים (כמו משרדי הפנים והמשפטים), וחיילים בריטים שירתו בבסיסים צבאיים במצרים. באוגוסט 1936 נחתם חוזה ידידות בין בריטניה למצרים. בחוזה הכריזה בריטניה כי היא מסיימת את הכיבוש הצבאי על מצרים, וכי היא מכירה בעצמאותה המלאה של מצרים. לפי ההסכם נקבע כינונה של ברית הגנה בין מצרים לבריטניה, והוסכם כי תותר הצבת כוחות צבא בריטיים בסמוך לתעלת סואץ במשך 20 שנה מבלי לפגוע בריבונות מצרים. הוסכם גם כי הכוחות הבריטיים יגנו על חופש השיט בתעלה. מצב זה יימשך עד אשר הצדדים יגיעו למסקנה שצבא מצרים יכול להגן בעצמו על התעלה ועל השיט בה. בחוזה הידידות נקבע כי אם תפרוץ מלחמה, בריטניה תוכל להשתמש בכל המתקנים הצבאיים במצרים, וכי שתי המדינות ישתפו פעולה בענייני חוץ. בעקבות החוזה הצטרפה מצרים לחבר הלאומים (1937). עד מהרה פקדה סערה פוליטית נוספת את מצרים. המלך פַארוּק עלה לשלטון לאחר מות אביו, ושוב החלו מאבקים פוליטיים במדינה. המלך פיטר את ממשלת הוופד, ומינה לתפקידים בכירים את נאמניו, מתנגדי הוופד.
למרות הסכם הידידות עם בריטניה התפתחו במצרים הלכי רוח פאשיסטיים, ואלה באו לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה. בעת המלחמה מצרים אמנם ניתקה את קשריה עם גרמניה ואיטליה, ונותרה ניטרלית, אבל בפועל תמכה במדינות הציר נגד בריטניה. כוחות צבא בריטיים שהו במצרים, בהתאם לחוזה הידידות בין המדינות. למרות זאת התחזקה במצרים התמיכה בפאשיזם והיא ניכרה בגילויי השמחה של האוכלוסייה כאשר התקדמו כוחות גרמניה בפיקודו של רוֹמֶל לכיוון מצרים ב- 1942. בשלב זה של המלחמה הבריטים אילצו את פארוק לפטר את הממשלה ולמנות ממשלה בראשות הוופד. העוינות נגד בריטניה ניכרה גם בניסיון המרד של קצינים פרו-נאצים, שבראשו עמד אַנוּאַר אל סַאדַאת.
ב- 23 ביולי 1952 חוללה קבוצה של קציני צבא צעירים, "הקצינים החופשיים", הפיכה צבאית במצרים ותפסה את השלטון. בראשות הקצינים המורדים עמד מוחמד נַגִיבּ. הם הדיחו את המלך פארוק ואילצו אותו לעזוב את מצרים. הקצינים חברו יחד נגד השלטון המושחת של המלך ונאמניו, בעלי ההון ובעלי האחוזות הגדולות. העושר, הראוותנות וחיי הבזבוז של החצר עמדו בניגוד בולט לעוני של ההמונים, והקצינים החליטו לשנות את המצב הזה. מהפכת הקצינים העידה על שינוי חברתי ופוליטי במצרים. הנכבדים העירוניים, בעלי האדמות, הודחו מן השלטון וממרכזי הכוח במדינה, ובמקומם עלתה לשלטון קבוצה חדשה של קציני צבא. מצרים הוכרזה כרפובליקה. הממשל החדש "טיהר" את כל מוסדות השלטון שתמכו במלך והחל בהקמת מוסדות חדשים. אבל כעבור זמן קצר הגנרל נגיב הודח מתפקידו על ידי מועצת המהפכה (נובמבר 1954), וגַמַאל עַבְּד אל נַאצֶר, קצין צעיר מקבוצת "הקצינים החופשיים", מונה לראש ממשלה ואחר כך לנשיא. החוקה העניקה לנאצר סמכויות רחבות: הוא קבע את מדיניות הממשלה והייתה לו זכות למנות ולפטר שרים. נאצר שלט במצרים בעזרת הצבא והמשטרה ואסר קיום מפלגות פוליטיות וכל אופוזיציה לשלטון. בעקבות המהפכה נערכו במצרים כמה רפורמות חשובות. הראשונה שבהם הייתה רפורמה אַגְרָרִית (1952). החוק קבע את גודל הקרקע שהותר ליחיד ולבני משפחתו להחזיק. עודפי הקרקעות נמסרו לחסרי קרקע או לבעלי חלקות אדמה קטנות. חוק הקרקעות החליש את הנכבדים שישבו בעיר והיו בבעלותם חלקות אדמה גדולות. אלה היו הנכבדים שעליהם נשען השלטון המלוכני שקדם למהפכה. קרקעות המלך פארוק הוחרמו וחולקו. בשנות השישים תוקנה הרפורמה האגררית, וחלקות האדמה שנמסרו לאיכרים הלכו וקטנו. שני תחומים חשובים שהיה צורך לערוך בהם רפורמה היו החינוך והבריאות. כ- 80 אחוזים מן האוכלוסייה במצרים היו אַנְאַלְפָבֵּיתִים, אף על פי שהיה נהוג חוק חינוך חובה לבני 7- 12. גם בתחום הבריאות היו בעיות - מגיפות קשות פקדו את האוכלוסייה (דיזנטריה, שחפת, גַרְעֶנֶת) ושיעור התמותה של תינוקות היה גבוה. במסגרת הרפורמה הוגדל התקציב שהוקצה לבריאות ולחינוך. כתוצאה מכך גדל מספר הרופאים, גדל מספר מיטות האשפוז בבתי חולים, הוקמו מרפאות בכפרים, והחלה להסתמן ירידה בתמותת תינוקות. בין השנים 1952- 1970 גדל מספר התלמידים בכל מוסדות החינוך, ויותר בנות החלו לפקוד את בתי הספר. בתחום הכלכלה ניהל נאצר מדיניות של הלאמה: הבנקים, חברות הביטוח, בתי מסחר, חברות ספנות, חברות ומפעלים לעיבוד ולייצוא כותנה, טחנות קמח, כלל התשתיות במדינה (מסילות ברזל, נמלים, כבישים) - כל אלה הולאמו. על התעשייה שלא הולאמה הוטל פיקוח ממשלתי, והוטלו מסים גבוהים על בעלי רכוש. במסגרת מדיניות ההלאמה הולאמו גם בנקים צרפתיים ובריטיים. לצעד זה נלווה גם היבט לאומי - שנאה לזרים ולעולם המערבי. הפעולות הללו חוללו תמורות במשק המצרי. כאשר תפסו הקצינים את השלטון ב-1952, היה המשק המצרי בעיקר חקלאי, וכ- 20 שנה לאחר המהפכה התפתחה התעשייה. השינויים בתחומי הכלכלה והחברה לוו בתחיקה סוציאלית: בתעשייה הונהג יום עבודה של שבע שעות, והותרה השתתפות פועלים בוועד המנהל של כל מפעל. אחד המפעלים החשובים של נאצר במצרים היה הקמת "הסכר הגבוה" ליד אַסואן. הסכר נועד להגביר את הניצול של מי הנילוס לעיבוד חקלאי ולייצור כמויות גדולות של כוח חשמלי שיסייע לפיתוח התעשייה. בניית הסכר נמשכה כ- 10 שנים והושלמה בשנת 1971. מהנדסים, טכנאים ופועלים רבים ממדינות הגוש המזרחי לקחו חלק בהקמת סכר אסואן. בטקס חנוכת הסכר, בינואר 1971, השתתף נשיא ברית המועצות. הודות לסכר גדלה כמות מי ההשקיה לגידולי הקיץ, אבל בעיקר סופק חשמל שנדרש לתעשייה. נאצר היה מנהיג נערץ בעיני העם במצרים. הוא צמח מן העם, חי חיי צניעות, דיבר בשפת העם וידע להלהיב את ההמונים. למדיניותו צמחה התנגדות של "האחים המוסלמים", תנועה אסלאמית קיצונית, אשר יצאה נגד מגמות הַחִילוּן של המדינה ונגד המודרניזציה שביקש השלטון להשליט במדינה. מנהיגי התנועה נאסרו, והיא הוצאה אל מחוץ לחוק, אבל המשיכה להתקיים במחתרת. האחים המוסלמים ניסו להתנקש בחייו של נאצר.
ב- 1945 הוקמה בקהיר הליגה הערבית, ומטרתה הייתה להגביר את שיתוף הפעולה בין המדינות הערביות, לתאם מדיניות משותפת ולהבטיח את עצמאותן. לארגון הצטרפו כמה מדינות ערביות: מצרים, סוריה, לבנון, עבר הירדן, עיראק, ערב הסעודית ותימן. גם ערביי ארץ ישראל יוצגו בליגה הערבית. לימים הצטרפו לארגון מדינות ערביות נוספות וביניהן: תוניסיה, מרוקו, לוב ואחרות. בראש הליגה הערבית עמדה מצרים, ומשרדי הליגה ורוב כינוסיה נערכו בקהיר. בשנת 1950 קיבלה הליגה מעמד של משקיף באו"ם. אבל סכסוכים בין מדינות ערב החלישו את הליגה הערבית, והיא לא מילאה את התפקיד שהועידו לה. הליגה ניהלה תעמולה נמרצת נגד מדינת ישראל, איימה בהטלת חרם על חברות שקיימו קשרים כלכליים עם ישראל וסחרו אִתָה, ובמקרים מסוימים אף הטילה חרם כזה. כתוצאה מאיומי החרם ניתקו חברות מסחריות רבות את קשריהן הכלכליים עם ישראל. ב- 1964 הליגה הערבית יזמה את הקמתו של אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. אותותיה של המלחמה הקרה ניכרו גם במדינות המזרח התיכון. נאצר היה בין יוזמיה של ועידה אשר התכנסה בבַּנְדוּנְג שבאינדונזיה (1955). בוועידה זו השתתפו 29 מדינות עצמאיות מאסיה ומאפריקה. ישראל לא הוזמנה לוועידה בגלל איומו של נאצר להחרים את הוועידה אם תשתתף ישראל. המדינות שהשתתפו בוועידת בַּנְדוּנְג הכריזו כי הן שומרות על ניטרליות במאבק הבינגושי. נאצר אף התנגד בתוקף לברית בגדד ושכנע קבוצת מדינות במזרח התיכון לא להצטרף לברית זו. נאצר גינה את הברית כיוון שהיא מערבת את המזרח התיכון במלחמה הקרה ובעימות הבינגושי. בהדרגה נוצרה ברית נגדית בין כמה מדינות ערביות: ירדן, סוריה, סעודיה ותימן, והן פעלו נגד ברית בגדד. ההתנגדות של נאצר לברית בגדד, שסימלה בעיניו את הקשר עם המערב, סללה את הדרך להידוק הקשרים בין מצרים לברית המועצות, שנעשתה בעלת הברית הנאמנה של מצרים. נאצר חתם על עסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, מדינה מן הגוש הקומוניסטי (1955). העיסקה כללה מכירה של נשק מברית המועצות באמצעות צ'כוסלובקיה, וכך התחזקה אחיזתה של ברית המועצות במצרים. ב- 1958 יצר נאצר איחוד מדיני עם סוריה במסגרת קהילייה ערבית מאוחדת (קע"מ) והיה לנשיא האיחוד. היוזמה לאיחוד באה מן הממשל בסוריה שרצה אחדות ערבית משום שחשש מהשתלטות השמאל על סוריה. על פי ההסכם תקום רפובליקה ערבית מאוחדת, ובה נשיא, פרלמנט וצבא - משותפים לשתי המדינות. במשאל עם שהתקיים בשתי המדינות בפברואר 1958 נבחר נאצר לנשיא קע"מ. בנוסף לגופי שלטון משותפים נבחר גם נציג אחד לשתי המדינות באו"ם, ושתי המעצמות הכירו בקע"מ. ישראל ראתה בהקמת קע"מ איום צבאי. ההתקרבות של מצרים לברית המועצות התהדקה ובאה לידי ביטוי בעיקר בתחום הצבאי. כלי נשק מסוגים שונים וכן מדריכים וטכנאים הגיעו מברית המועצות למצרים, ומומחים מברית המועצות סייעו למצרים בתחומי הכלכלה. גם מדינות אחרות מן הגוש המזרחי, גרורותיה של ברית המועצות, תמכו במצרים. לאחר מלחמת ששת הימים העלתה מצרים טענות נגד ברית המועצות. מצרים, שחומשה בנשק סובייטי, טענה כי ברית המועצות לא סיפקה לה נשק משוכלל, ולכן הובסה. גם היחסים בין מצרים לארצות הברית הידרדרו בעת מלחמת ששת הימים, ומצרים האשימה את ארצות הברית בסיוע אווירי לישראל וניתקה את היחסים הרשמיים אִתָה. עם זאת, קשרים בין מצרים לבין חברות כלכליות אמריקניות לא נותקו. לאחר מפלת מצרים במלחמת ששת הימים התפטר נאצר, אך חזר בו מהתפטרותו בעקבות הפגנות המוניות שארגנה מפלגת השלטון. הוא האשים את הצבא בתבוסה והדיח כאלף מפקדי צבא בכירים מתפקידיהם. המפקד העליון של הכוחות המזוינים במצרים, הקולונל עַאמֶר, נאלץ להתפטר והושם במעצר בית. לחלקים אחרים של הפרק:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
