| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
באותם ימים נתקלנו בגילויים של אנטישמיות מסוג "נסבל", מי זרם תת-קרקעי בחיי היומיום. יהודים כמונו היו מודעים כל כך ליהדותם עד ש"רשעות" מצד הגויים הובאה בחשבון מראש כיסוד שאין ממנו מנוס. מלכתחילה היה כל גוי חשוד בעינינו, יהיה יחסו אל יהודים אשר יהיה. עם זאת, גם "גויים טובים" לא חסרו. והיו אפילו שהגיע להם התואר "יהודי לשם כבוד" (אם היה מישהו רוצה בו...). ליד הכנסייה הקתולית שעמדה מול ביתנו בכיכר ומעולם לא התקדמנו אליה היתה חנות של תשמישי-קדושה נוצריים וכלי כתיבה. פעם אחת נזקקתי בדחיפות לציפורן מיוחדת להכנת עבודה לבית-הספר. לפני שאזרתי עוז וניגשתי לשם, לחנות, לפני שנכנסתי ועברתי על פני כל הנוצרי הזה, היה עלי להתגבר על התנגדות פנימית מסויימת. ייתכן שבעל החנות ידע יפה מי אני והיתה לו טרוניה עלי שאיני בא אף פעם לקנות בחנותו, וייתכן ששיחק כאן דמיון מהול ברגש אשמה מיותר. בכל אופן, אני "הרגשתי" שהאיש שונא יהודים... בימי א' ובחגים נוצריים היה בית-הספר שלנו פתוח. באחד מימי החג הנוצריים עברתי כשהילקוט על גבי בתוך קהל שעתה זה יצא מכנסייה. התיק נגע בזרועה של אישה צעירה שהתהלכה חבוקה עם גבר, וכשפניתי לאחור כדי לבקש סליחה הטיח זה לעברי: "נווד!" בטון שלא השאיר מקום לספק באשר לכוונה. אפשר היה להכיר בי שאני נער יהודי. המלה הזאת פגעה בי והבהילה אותי מאוד, אך בבית לא סיפרתי לאיש. יהודים גם "חיפשו" אנטישמים ואנטישמיות, ולעתים מצאו אותם במקום שלא היו: בהיותנו בכיתה ו', היא הכיתה הגבוהה של בית-הספר היסודי, ביקר בכיתתנו מפקח ראשי, לא יהודי. מורנו, נתן כהן, החליט להציג לפניו משהו מן הייחוד שלנו והחליט ללמד שיעור בקריאה בתורה. בכיתה היו ספר תורה כשר ו"יד" עשויה כסף, והמצטיינים בקריאה (אף אני נמניתי עמם) קראו אפוא מן התורה באזני האיש החשוב. אחרי ההצגה ניגש המפקח הראשי למורנו, הודה לו והעיר שניכר בנו שלמדנו את הכל בעל פה, "אחרת איך ייתכן שידעו לקרוא מן הכתוב העברי?..." נתן כהן לא התאפק ולאחר מכן פלט בנוכחותנו: "נו, למה אפשר כבר לצפות מגוי כזה?" אחת לשנה התאספו בכיכר ה"דאם", לפני הארמון הגדול, אלפי ילדים מבתי-ספר רבים לשיר לכבוד המלכה. את השירה הדריך פרֵד רוּסְקֶה, מנצח מנוסה. לפני המאורע היו מרַכּזים תלמידים מכמה בתי-ספר לחזרה. לצורך זה נתבקשנו יום אחד לבוא אל הכנסייה הפרוטסטנטית שברחוב לִינֵיאוּס, לא רחוק מביתי ידעתי היטב שאיננו מוכנים ואיננו יודעים את החומר וכי נתן כהן, שזלזל באירועים ממלכתיים מעין אלה, אינו מחשיב יותר מדי את כל העניין. באנו, ישבנו שם כגלמים וכמעט לא לקחנו חלק בשירה, אף שמורנו הפציר בנו שנפתח לפחות את הפה... בסיום הודיעו שבית-הספר "פַּלַש" לא יורשה להשתתף בכנס לכבוד המלכה. בעת ההליכה חזרה לבית-הספר ראיתי שמורנו מרוגז נורא. הוא לא הסתיר את דעתו שזה סימן לאפליה שלנו לרעה, בגלל יהדותנו. במקרה הזה לא צדק כלל, שכן באמת זה היה "ביזיון"!
תליתי תקוות גדולות בבית-הספר החדש, והיו לכך סיבות. בית-הספר התיכון היהודי היה, כאמור, היחיד מסוגו במדינה, והושקעו בו מאמצים, מחשבה רבה וכסף רב כדי שיהיה דוגמה ומופת. מספר התלמידים בו היה קטן יחסית. משפחות יהודיות רבות העדיפו את החינוך הכללי, הלא יהודי, על החינוך המיוחד. על כן היו הכיתות קטנות, וההוראה ברמה גבוהה, ובכמה מקצועות – אף מצוינת. הכיתות והמעבדות היו "הצעקה האחרונה" בתחום התכנון והבנייה של מבני חינוך: הרבה אור, נוחות, רצפות עץ מבהיקות, ריהוט חדיש ושפע אבזרי עזר. הפרוזדורים המרווחים, השירותים המבהיקים, הצבע, הקישוט – הכל אמר טעם טוב. בקיצור, הבניין היה נעים, הסביבה נעימה, והיו מניעים לרצות ללמד בחשק. תכנית הלימודים היתה גדושה. כמו בבית-הספר היסודי, על לימודי החובה החילוניים נוספו המקצועות היהודיים: עברית, היסטוריה יהודית ותנ"ך. אך כאן היו הדרישות גבוהות הרבה יותר. לכל מקצוע היה כאן מורה מיוחד, ולכמה מקצועות אף הוקדשו כיתות מיוחדות: לציור, לגיאוגרפיה, לטבע, לפיסיקה, וכמובן, להתעמלות ולספורט.
לחלקים נוספים של המאמר:
כמו אבנים שותקות: א - ב
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
