רבי שלמה לוריא, המהרש"ל (1510- 1573), כיהן כרב בישיבות בריסק, אוסטראה ולבסוף בעיר המעטירה לובלין. הוא היה קרוב משפחה של הרמ"א, והיחסים ביניהם היו מורכבים. מהתכתבותם הענפה ניכרים הכבוד וההערכה שרחשו האחד לשני, לצד כיוון הלכתי ואידאולוגי שונה מאוד, שגרם לא פעם להתנצחויות לא קלות ולהתבטאויות בוטות למדי. המהרש"ל תקף את הרמ"א על עיסוקו בחכמות חיצוניות, והרמ"א השיב לו במכתב שכתב - כנראה באופן מאוד לא מקרי - בל"ג בעומר. מתשובת הרמ"א אפשר ללמוד על הלכי הרוח שלהם נחשף בחור הישיבה הצעיר דוד גאנז:

הנה אהובי אדוני הגיעני מכתב מעלתו ביום ו' ל"א למספר בני ישראל. ובראותי קמתי מרעיד, בראותי כל מגילה כולה תוכחת מגולה ואהבה מסותרת, ואפשר את אשר יאהב אדוני יוכיח. והנה אם אשיב יארכו הדברים, ואפשר שברוב דברים לא יחדל פשע, ולכן אשמור מחסום לפי בעוד אדוני לנגדי ואומר צדיק הר"ש בריבו. ... תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עליי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היוונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו'. אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים ולא אצטרך להשיב עליה ... ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין ... אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן, כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו'. ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו אלו ואלו דברי א'-והים חיים. ואף כי חכמי אומות העולם אמרו, כבר אמרו במגילה פרק קמא: כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם. וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה ובעל העקידה [לרבי יצחק ברבי משה ערמאה] ושאר מחברים גדולים וקטנים. ... ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעוון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עליי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו, רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי תודה לא-ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים וכדומיהן שחיברו חז"ל, ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ... ומכל מקום אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויום טוב וחול המועד, בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם (שו"ת הרמ"א, סימן ז').

רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך שאסור לקרוא ספרי היסטוריה בשבת:

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א', א'), ועובר משום "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא י"ט, ד') - לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק איכא תו [יש גם] משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים (אורח חיים שז, טז).

הרמ"א פוסק בניגוד לרבי יוסף קארו:

ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות, היינו דווקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש שרי [מותר] (שם).

בתחילת הסימן הרמ"א מעיר על פסק השולחן ערוך "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול":

ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חברו (שם, א).