רבנים איטלקים הוציאו 'קול קורא' נגד הספר 'מאור עיניים'. רבי יוסף קארו המליץ לשורפו והמהר"ל מפראג תקף אותו בחריפות, ואילו בעיני משכילים היה מחבר הספר מגדולי החוקרים שצמחו בתקופת הרנסנס. אולם עזריה מן האדומים היה יהודי מאמין, מסורתי ואפילו שמרן. הסוגיות שטרדו את מנוחתו, כמו פתיחות אינטלקטואלית ומהימנותן של אגדות חז"ל, עדיין מעסיקות יהודים רבים

בנובמבר 1570 פקדה רעידת אדמה את העיר האיטלקית פרארה. הרעש נמשך לסירוגין במשך כעשרה ימים וגרם להרוגים רבים ולנזקים כבדים, וגם למהפך בחייו של עזריה די רוסי - מלומד יהודי תושב העיר שנודע לימים בשם עזריה מן האדומים.

לימים תיאר את אשר חווה בספרו 'מאור עיניים':

יום הזיכרון שבעה עשר לחודש כסלו, שמונה עשר לנובמבר, שנת חמשת אלפים ושלוש מאות ואחת ושלושים ליצירה כפי חשבוננו, לילה ... עת הימצא בני האדם בתנומות עלי משכב, נשמע בפתע פתאום קול רעש גדול וחזק מאוד, נמשך כחצי עשירית שעה, אשר כמוהו באמונה לא נהיה בדורותינו אלה, גם אבותינו לא סיפרו לנו ממאות שנים עד הנה. ולבד מהמיית הקול והבעתה הנשמעת על פני רקיע השמים, הנה היו הרעפים ומרזבי הגגות דא לדא נקשן, ומתנודדים באופן כי כל השומע (ומי חרש לא ישמע) תצילנה שתי אוזניו ולבו יחיל בקרבו, ההפך עליו בלהות כרגע, מהתראות אליו כי האדמה תשאה אז שממה, תבל ויושבי בה. והנה בתחילה, בין התרדמה והשעמום, יחשוב האדם היות הבהלה ההיא להב אש עד אבדון תאכל, או רעם אשר ברוגז יגמא ארץ, כי לא ידעו בראשיתו מה הוא, עד אשר הורגש הנדנוד והרעדה בכל ערש ומשכב מוצע מתחת (קול א-לוהים, עמ' ד', מנטובה של"ד).

במהלך הרעש ברחו רבים מהתושבים מהעיר ומצאו מקלט בשטח פתוח שמדרום לנהר פו. גם עזריה היה בין הנמלטים. במאהל הפליטים הזדמנה לו פגישה מרתקת. הוא נתקל במלומד נוצרי שהיה שקוע בקריאת איגרת אריסטיאס - יצירה ספרותית מהתקופה ההלניסטית שמחברה אינו ידוע ועניינה תיאור תרגום התורה מעברית ליוונית. הנה אפוא רגע קסום: שני אינטלקטואלים, יהודי ונוצרי, פליטי רעש אדמה המבקשים מרגוע לנפשם, דנים יחד במסמך היסטורי עתיק. הנוצרי ביקש מעזריה פרשנות לטקסט, והשתומם לגלות שהמסמך העוסק בנושא כה חשוב לא תורגם לעברית מעולם.

פליאתו של הנוצרי הדהדה בלבו של עזריה, וכאשר שבו השלווה לאזור והתושבים לבתיהם הוא קיבל החלטה להקדיש זמן ולתרגם את האיגרת לעברית. תרגום זה, בצירוף מסה על רעידת האדמה, מהווים את שני החלקים הראשונים של ספרו הגדול 'מאור עיניים', שהפך לאחת היצירות ההיסטוריוגרפיות המפורסמות בעולם הספר היהודי.

גלעד ספרותי

עזריה די רוסי נולד בסביבות 1513 במנטובה שבצפון איטליה. אביו של עזריה, משה, היה חלפן כספים מבוסס שהותיר מהונו לבנו. לעזריה ולאשתו היו בנות בלבד, ובספרו הוא מציין שהחליט לכתוב משום שהוא "מחשוכי בנים זכרים" והספר אמור להיות זיכרון לשמו.

מילדותו רכש עזריה השכלה טיפוסית ליהודי בן תקופת הרנסנס. הוא היה איש אשכולות מובהק שביקש להיות נאמן למסורת ולתורה, ויחד עם זאת לא נמנע מלחלוק כבוד לאריסטו, לכנות את אפלטון 'האלוהי' ואת הירונימוס, מאבות הכנסייה הנוצרית, 'חכם גדול'. די רוסי היה אוטודידקט, למדן בעל ידע עצום ובקיאות מרשימה בענפי חכמה רבים, ויכולות אלה באו לביטוי מלא בספרו.

די רוסי נמנע מפעילות ציבורית, וחייו התנהלו על מי מנוחות עד שהתחוללה רעידת האדמה שבעקבותיה באה הפגישה עם הנוצרי והחלטתו לתרגם את איגרת אריסטיאס לעברית, ולצרף לספר מבחר מתוך אמונותיו ודעותיו. עזריה התיישב לכתוב את חיבורו בניסן של"א (1571), וסיים את מלאכתו בתשרי תשל"ג (1572) לאחר שנה וחצי של כתיבה. הספר הודפס ב-1574.

מדע ותאולוגיה

הספר 'מאור עיניים' מחולק לשלושה חלקים שהם למעשה אוסף של שלושה חיבורים שונים: 'קול א-לוהים' שעוסק בתופעה של רעידות אדמה; 'הדרת זקנים' שהוא התרגום לאיגרת אריסטאיס; ו'אמרי בינה' שדן בבעיות היסטוריות כלליות.

עבור הקורא העברי בן זמננו הספר קשה לקריאה. לשונו מסורבלת, הציטוטים בו רבים, וקו המחשבה של המחבר נפתל וסבוך. אולם למרות מגרעות אלה הספר הוא מופת לחשיבה חדשה בהגות היהודית.

החשיבה עצמאית של המחבר מסתמנת כבר בחלקו הראשון של הספר, שעוסק ברעידת האדמה. מראות ההרס והמוות עוררו אצל עזריה די רוסי מחשבות על תופעת הטבע האיומה והוא ניסה למצוא לה משמעות. הוא אימץ את הרעיון שהרעש חייב להיות אות שבני האדם יכולים ללמוד ממנו שא-לוהים הוא שליט הארץ ואדונה, אולם מנגד הסתמך על כתבים מדעיים עתיקים וחדשים והסביר באמצעותם מהם הגורמים לרעידות אדמה. די רוסי לא ויתר על אף אחת מהפרשנויות אלא הלך בדרך ביניים, הוא הודה שרעש האדמה נגרם בשל סיבות טבעיות, ויחד עם זאת קיבל את התובנה שמדובר באצבע א-לוהים.

ייתכן שבמטרה לחדד את העובדה שהוא מקבל את התפיסה המסורתית תיאר דה רוסי מעשה נס שאירע לרעייתו. מפחד הרעש "נהפכו פניה לירקון עד היותה כנציב זהב", אולם אחר כך גברה עליה התאווה למלח וללא כל תרופה אחרת היא נרפאה. עזריה מעלה הן את האפשרות שהייתה כאן תופעת טבע כלשהי, והן את האפשרות שהיה כאן מעין הנס שחולל אלישע הנביא כשריפא את מי יריחו על ידי מלח.

כבר בחלק הראשון של הספר ניכר שדי רוסי הילך בעולם האמונות והדעות בשביל הדק שבין האמונה המסורתית המבקשת לראות בכל מעשה טבעי את הא-לוהי, לבין נטייתו האינטלקטואלית לחפש בכתבים מדעיים הסברים רציונליים למתרחש.

מבקר ואומר

עמידה זו על קו התפר ניכרת בחלקו השני של הספר. במרכז איגרת אריסטיאס נמצא הסיפור על 72 הזקנים מירושלים שהוזמנו על ידי המלך תלמי לאלכסנדריה על מנת לתרגם את התורה ליוונית. חז"ל התייחסו לאירוע הזה באופן שלילי וקבעו שבעקבותיו בא לעולם חושך שנמשך שלושה ימים. במקום אחד אף הושווה מעשה זה לעשיית עגל הזהב.

עזריה די רוסי התקשה לקבל את הסתייגותם של חז"ל. הוא הביע אהדה למעשה התרגום והדגיש את ההופעה המכובדת של הזקנים לפני הקיסר. הוא לא ראה במעשה זה חילול הקודש אלא דווקא מקור השראה למפגש בין תרבות ישראל לבין התרבות הכללית. פרשנותו היא ללא ספק תוצאה של תקופת הרנסנס שבה גדל, שחיפשה מיזוגים בין תרבויות, והשם שנתן לחלק זה של ספרו - 'הדרת זקנים' - מעיד על יחסו לאירוע.

החלק השלישי של 'מאור עיניים' הוא הארוך ביותר, והוא מכיל דיונים ומחקרים בנושאים מגוונים. בחלק זה מתגלה די רוסי כהיסטוריון שעוסק בחקר קורות עם ישראל. חקירה מפורסמת שיכולה להמחיש את דרך חשיבתו של די רוסי היא טיפולו באגדת חז"ל על מותו של טיטוס, מחריבה של ירושלים. התלמוד מספר שהשליט הרומי שנוא נפשם של היהודים נענש בכך שיתוש חדר לראשו והציק לו עד מוות.

סיפור אגדה זה מהווה דוגמה למצוקה שאליה נקלע ההיסטוריון היהודי שמנסה ליישב בין המסורת לבין עולם הידע החיצוני. ברובד ראשון של חקירתו הוכיח די רוסי שהמדרש על טיטוס אותנטי, אולם ברובד שני הוא פנה לספרי רפואה שמתוכם עלו תמיהות באשר לאפשרות שאדם יחזיק מעמד זמן כה רב עם יתוש בראשו מבלי לצאת מדעתו. בשלב הבא בדק די רוסי עשרה ספרים שעוסקים בתולדות האימפריה הרומית, ומהם הגיע להערכה שטיטוס מת מקדחת או מהרעלה. שתי הראיות, הרפואית וההיסטוריוגרפית, הובילו אותו למסקנה שיש בעיתיות באגדת חז"ל, שהמקורות החיצוניים מכילים פרטים מהימנים יותר מאלה שמצויים בתלמוד, ושאין מנוס מלומר שהמעשה לא התרחש כפי שסופר.

הדרך של די רוסי להניח את דעת קוראיו לנוכח מסקנה זו הייתה פנייה לאלגוריה. הוא הבין שמטרת האגדה אינה לתאר התרחשות היסטורית, ובוודאי לא להציע ידע רפואי, אלא להביא לתובנה שא-לוהים יכול לממש את רצונו ולגמול רע באמצעות שימוש ביצוריו, ולו גם הקטנים ביותר. בפרקים הבאים של הספר המשיך די רוסי לדון בבעיות שעלו מבדיקתם המחקרית של כתבי הקודש ומהשוואתם למקורות חיצוניים: האם ייתכן שבני האדם אכן חיו בעבר מאות שנים? האם רשימת מלכי פרס במקרא נאמנה להיסטוריה? האם הכרונולוגיה המקראית מדויקת? המסקנות לא היו פשוטות. היו פערים גדולים בין המידע שמופיע במקרא לבין הידע שמופיע במקורות חיצוניים. די רוסי המשיך להתלבט, ובסופו של דבר הרגיע את קוראיו וכתב שמקובל עליו שאין לכופף את קדושת המסורת להשערותיהם של בני אדם.

פן נוסף שאפיין את דרך מחשבתו של די רוסי התגלה בהתנגדותו לחישובי קץ. בראשית המאה ה- 16 הופיעו אשר למליין ודוד הראובני שהציעו בשורה משיחית שנכזבה והייתה להם השפעה בולטת על קהילות ישראל באיטליה. במחצית השנייה של המאה שבו והתעוררו ציפיות משיחיות לקראת שנת ה'של"ה - 1575, מועד שסומן על ידי מחשבי קצין שונים כשנת גאולה. די רוסי הקדיש מקום מיוחד בספרו לדחיית חישובי הקץ ואף לא נמנע מלבקר את חכמי ישראל הרבים שעסקו בכך, ובתוכם רבי סעדיה גאון, רלב"ג, רבי אברהם זכות ודון יצחק אברבנאל. הוא ביקש את מחילתם של גדולים אלה וטען שדרכם מוטעה. בהתייצבו מול מלומדים אלה הוא הפגין אומץ לב וחדשנות.

השמרן הרדיקלי

לאורך כל הספר מבקש די רוסי מקוראיו שלא יפרשו את דבריו כניגוח האמונה וההלכה, בטענה שספרו אינו אלא ספר חול. אולם דבריו לא הצילו אותו מביקורת חמורה מצדם של רבנים איטלקים שהוציאו 'קול קורא' נגד הספר וקראו להגביל את גיל הקריאה בו. החכמים שיצאו נגד די רוסי לא היו אמנם מראשי הקהל, ורבנים חשובים יותר סירבו ליטול חלק בעימות והיו מהם שאף שיבחו את הספר, אולם מאוחר יותר התרחבה ההתנגדות לדי רוסי באופן משמעותי. רבי יוסף קארו אמר שראוי לשרוף את הספר (ראובן בונפיל, מבוא לספר 'כתבי עזריה מן האדומים', עמ' 115-116). המהר"ל מפראג תקף את הספר באריכות בספרו 'באר הגולה', כתב שהוא גרוע מספרי מינים וספרי קוסמים שכן הוא נראה כספר קודש, והוסיף "ספר זה הוא בכלל ספרים החיצונים אשר אסור לקרות בהם". די רוסי, שחי רק שנים מעטות בלבד לאחר הדפסת הספר, הספיק לענות למבקריו בקונטרסים שונים, אולם בקרב זרם מרכזי ביהדות הדתית הפכה עבודתו למוקצה.

חלפו מאתיים שנה מאז שהספר 'מאור עיניים' הודפס לראשונה ב- 1574 עד שראה אור בשנית. בקרב חברי תנועת ההשכלה, בעיקר בברלין, נתפס הספר כמופת למאבק שבין חדשנות לבין מסורתיות אדוקה. עזריה עצמו, היהודי המתלבט שהילך בצעדים זהירים על הגבול שבין אוטונומיה מחשבתית לבין מחויבות למסורת, הפך עבור יהודים משכילים לענק רוח שמורד במוסכמות. בעיני משכילים מהמאה ה- 18 הוא היה חוקר ומלומד גדול שצמח בקרב יהודי איטליה בתקופת הרנסנס. לא בטוח שהוא היה רווה נחת מהגדרה זו.

עזריה די רוסי מן האדומים היה ההיסטוריון היהודי הראשון שהתמסר באופן מובהק לחקר ההיסטוריה היהודית לגופה. הוא היה יהודי מאמין, מסורתי ואפילו שמרן. הוא האמין בבורא העולם, במתן תורה, בהיותו של עם ישראל עם סגולה, בהשגחה פרטית, בתחיית המתים ובחיי העולם הבא; אולם יחד עם זאת הוא היה מלומד בעל חשיבה עצמאית שחי בהתלבטות מתמדת בין עולמות ידע ישנים וחדשים.

כאמור, ספרו של די רוסי נכתב בסגנון מיושן וקשה לקריאה, ולכן לא ברור כמה אנשים יטרחו לקרוא אותו במלואו, אך דומה שהסוגיות שטרדו את מנוחתו של די רוסי עדיין מעסיקות יהודים רבים מאות שנים אחרי מותו: היחס בין נאמנות למסורת לבין היחשפות לתחומי ידע חדשים; עולמם של חז"ל בראי ההיסטוריה של זמנם; ייחוס טעויות ושגגות לחז"ל; התחושה שאנשים הם בעלי ידע נרחב מקודמיהם - גמדים העומדים על כתפי ענקים ורואים רחוק יותר מהם; גבולות הפתיחות האינטלקטואלית; ובעיקר, החיפוש אחר אמיתות מוחלטות וסופיות שאולי הוא עצמו מוכיח שאמת מוחלטת אינה ניתנת להשגה.