הסופרת הצעירה, שנפטרה בהיותה בת 31, היא דמות רומנטית לא פחות מגיבורת רומן הביכורים שלה - מרים מעמק הארזים. גרייס אגילר לא נבחנה בעינויי האינקוויזיציה, אולם את נחישות מאבקה הספרותי למען דבקות בזהות יהודית ולמען שוויון זכויות ליהודים היא שאבה מכוחות שהיו מוטמעים בשושלת משפחתה

"יהי כן", אמרה לבסוף וגילתה לו את הדבר.

ולאחר מכן שילבה ידיה, פניה היפהפיות אומרות ענווה ואומללות: "כעת אתה יודע", אמרה, "סניור סטנלי, כעת תדע תמיד מי אני ועל כן תחדל לאהוב אותי".

"לעולם לא", קרא ארתור סטנלי ושוב נעמד לפניה בכאב, "בואי אתי לארצי הבהירה והמוארת, איש לא ידע מי את שם. היי שלי מריה אהובתי. מה לי גזע או דם, בואי עמי לאנגליה ונהיה מאושרים" (גרייס אגילר, The Vale of Cedars, 'עמק הארזים', פרק שני, בתרגום חופשי, וכך בכל הציטוטים מספריה).

שני אוהבים נשבעים אמונים - היא לאמונת אבותיה, הוא לאהובת לבו ולערכים אוניברסליים של סובלנות ואחווה אנושית. ברגע שיא בספר 'עמק הארזים' - רומן הביכורים של גרייס אגילר, הסופרת היהודייה היחידה באנגליה של המאה ה- 19 - מעומתים זה מול זה הערכים שטיפחה בכתיבתה במהלך חייה הקצרים. שתי מטרות מרכזיות הציבה לעצמה גרייס במפעלה הספרותי: טיפוח גאווה יהודית בקרב קוראיה היהודים שהיו נתונים בלחץ חברתי ומקצועי להמיר את דתם ולחזק אותם לדבוק בה; ודרישה מהחברה האירופית הנוצרית לקבל את היהודים מתוך שוויון וסובלנות. ייתכן שמטרות אלה היו תוצר של האווירה והערכים שספגה בארץ מולדתה.

אלביון וירושלים

התרבות האנגלית הנוצרית התייחסה באהדה לעולם המושגים היהודי לאורך מאות שנים. כתביהם של יוצרים אנגלים בולטים, ובהם פילוסופים, סופרים ומשוררים, עוסקים בגיבורי המקרא, ברעיונות המוסריים של התורה והנביאים, ובכיסופים לציון. תומס הובס קרא לספריו החשובים בפילוסופיה ובהיסטוריה 'לוויתן' ו'בהמות', על שם המפלצות המקראיות; המסות של ג'ון לוק על הממשל המדיני עמוסות ראיות, רעיונות, דוגמאות ופסוקים מהתנ"ך; יצירותיו הספרותיות הגדולות של ג'ון מילטון עוסקות בחטא אדם הראשון ובשמשון הגיבור; ספריו של ויליאם בלייק רוויים מוטיבים מקראיים; הלורד ביירון כתב יצירה בשם 'מנגינות עבריות'; וג'ורג' אליוט כתבה את הרומן 'דניאל דירונדה' שגיבורו יהודי.

אמנם ההיסטוריה הארוכה של יחסי היהודים והאנגלים רחוקה מלהיות הרמונית, אולם בעולם הספר היה קשר הדוק בין אלביון - שמה הלטיני של אנגליה - לבין ירושלים. מערכת קשרים שכזו עמדה בבסיס הרומן ההיסטורי שכתבה גרייס אגילר.

החל משלהי המאה ה- 17 התקיימו בלונדון קהילות יהודיות ספרדיות ואשכנזיות, ועם השנים גברו הנוכחות וההשפעה של האשכנזים. המאה ה- 19 הייתה תקופה של פריחה בקרב יהודי העיר: הוקמו מוסדות קהילתיים וחינוכיים חשובים, בתי כנסת ומוסדות חינוך, צדקה וסעד, וחלה התקדמות רבה במאבקם של היהודים לשוויון זכויות. ב- 1831 קיבלו היהודים מעמד של אזרחי העיר, וב- 1858 זכה הברון ליונל דה רוטשילד להיות היהודי הראשון בבית הנבחרים הבריטי.

מהגרים שנקלטו היטב

גרייס אגילר נולדה בלונדון ב- 1816. הוריה, עמנואל ושרה, היו יוצאי פורטוגל ובעלי מעמד מוביל בקהילה הספרדית בעיר. לגרייס היו שני אחים - עמנואל והנרי - ובניגוד אליה שניהם האריכו ימים וחיו עד ראשית המאה העשרים. הוריה של גרייס היו אנשים חולנים והיא נאלצה לסייע להם כל חייה, על אף שגם היא הייתה חולנית מילדותה ועד למותה המוקדם בגיל 31. למרות בעיותיה הרפואיות הייתה גרייס ילדה חיונית, שגדלה והפכה לנערה ולאישה בעלת תחומי עניין רבים. היא ניהלה יומן מגיל שבע, התעניינה במדעי הטבע, רקדה וניגנה בפסנתר ובנבל.

מהוריה קיבלה גרייס חינוך יהודי דתי שהטביע בה חותם עמוק וליווה את כל הקריירה הספרותית שלה. בלימודיה עם אמה הושם דגש מיוחד על קריאה שיטתית בתנ"ך, ואביה פיתח בה יחס עמוק להיסטוריה יהודית. עמנואל אגילר אמר לבתו שלימודיה אתו - שעיקרם סיפורים בעל פה - מהווים המשך למסורתם של יהודי ספרד האנוסים, שלימדו את צאצאיהם את המקורות וסיפרו להם את קורותיהם לבל ישכחום בעודם מתנהגים כקתולים כלפי חוץ.

לצד הדגשת הזהות היהודית נהגה גרייס, נערה בעלת רגש דתי עמוק, לבקר בטקסים דתיים שנערכו בכנסיות פרוטסטנטיות בקרבת בית מגוריה, שכן הנעימות הכנסייתיות העניקו לה השראה. בשל זיקתה לניגון הנוצרי הדתי נמתחה על גרייס ביקורת לא מועטה, עד כדי כך שהיה מי שכינה אותה 'יהודייה פרוטסטנטית'.

מרומנים להגות

גרייס החלה לכתוב ספרות בהיותה בת 12. בשל מחלתו של אביה עברה המשפחה ב- 1828 לעיירת חוף דרומית במחוז דבון, ושם חיברה גרייס את המחזה הראשון שלה, שעסק במלך שוודי בשם גוסטב. המחזה לא הגיע לידינו ואין פרטים רבים על תוכנו. בגיל 15 החלה גרייס לכתוב את 'עמק הארזים' העוסק בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, וכתיבתו ארכה כארבע שנים. מסיבות שאינן מחוורות כל צרכן ראה כתב היד אור רק ב- 1850, בעריכת אמה של גרייס. לרומן היו חיים משלו והוא הגיע למחוזות ולחוגים שקרוב לוודאי שאגילר הצעירה לא העלתה על דעתה. הספר תורגם ועובד לעברית במספר גרסאות ותחת שמות שונים.

מאוחר יותר כתבה גרייס שירים שפורסמו בבמות ספרותיות שונות. בשנים 1837-1836 כתבה רומן בשם 'השפעת הבית' ובו תיארה עקרת בית יהודייה למופת, הדואגת לבני ביתה ומחנכת את ילדיה לערכים דתיים ומוסריים נעלים - אב טיפוס של האם היהודייה. חיבור נוסף שנכתב באותן שנים והופיע רק לאחר מותה הוא אסופה של הגיגים דתיים ומעין תפילות. ב- 1838 ביקש ממנה אביה שתתרגם מצרפתית את החיבור 'לזכות ישראל' שכתב יצחק-אורביו דה קסטרו (1687-1620), אנוס בן המאה ה- 17 שעונה על ידי הכנסייה הנוצרית ושב ליהדותו בפומבי באמסטרדם באמצע שנות השישים של המאה ה- 17.

ב- 1840 שבה משפחת אגילר ללונדון. בעקבות מצבם הרפואי הרעוע של הוריה, שהוביל גם להידרדרות כלכלית, ביקשה גרייס לבסס את מעמדה כסופרת מקצועית. היא עשתה מאמצים רבים לפרסם את כתביה, ובהזדמנות אחת אף נעזרה בקשריו הטובים של אביו של בנימין דיזרעאלי, בנה המפורסם ביותר של הקהילה הספרדית בלונדון. דיזרעאלי היה לימים ראש ממשלת בריטניה ואף כתב בעצמו רומנים היסטוריים, שאחד מהם - 'אלרואי' - נוגע במישרין בשאלת גורלו של העם היהודי ומהווה עד היום נקודת ציון במפגש בין התרבות האנגלית לתרבות היהודית.

ב- 1842 נשאו מאמציה של גרייס פרי וספרה 'רוח היהדות' - החיבור ההגותי הראשון שלה - התפרסם בפילדלפיה. הספר עוסק ברעיונות יסוד של הדת היהודית ובחינוך יהודי, ושם דגש רב על צרכיה הרוחניים של האישה היהודייה. יצירה זו זכתה לאהדה הן בקרב יהודים והן בקרב נוצרים, שראו בו הצגה מוצלחת ורציונלית של היהדות. גרייס המשיכה לכתוב מאמרים בנושאים שונים בעיתונות היהודית באנגליה ופרסמה גם סיפורים קצרים. באמצע שנות הארבעים היא פרסמה רומן היסטורי נוסף - 'משפחת פרץ' - סיפור סנטימנטלי על חייה של משפחה יהודית באנגליה הוויקטוריאנית המתלבטת בין מסורת למודרנה. לאחר מותה ראה אור רומן היסטורי נוסף שכתבה באותה תקופה - 'ימי ברוס' - שעוסק בתולדות סקוטלנד, בדומה לספריו של סר וולטר סקוט, המחבר החשוב ביותר של רומנים היסטוריים במאה ה- 19.

קול נשי נדיר

ב- 1844 פרסמה אגילר את 'נשות ישראל', מעין סקירה ביוגרפית בשלושה כרכים של נשים בולטות בתנ"ך, בתלמוד ובעת החדשה. בחיבור זה, שנחשב ליצירת המופת שלה, פרסה את משנתה באשר למעמדה הרוחני והמשפחתי של האישה היהודייה, והעלתה על נס את לימוד התנ"ך, ערך שספגה מאמה:

הלימוד הפך להרגל שנשמר לאורך כל החיים. ממנו נשאב את הידע ואת הנחמה שאותם אנו מבקשים. בכל שנה הוא יהיה מואר ומבורך יותר, ובכל שנה נגלה משהו שלא ידענו קודם לכן, ובגיא צלמוות ימלא לבנו ודאות כי דבר הא-ל הוא אמת (מתוך Jewish Women Encyclopedia - 'נשות ישראל').

בעשרות השנים האחרונות החלו חוקרים לעסוק בדמותה של אגילר, שנתנה ביטוי ייחודי ונדיר לקול הנשי בעולם היהודי של המאה ה- 19.

בשנתיים האחרונות לחייה גסס אביה של גרייס ואף בריאותה שלה הידרדרה. היא התמידה בכתיבה חרף הקשיים, ופרסמה קובץ כתבים בשם 'האמונה היהודית'. סדרה של 31 מכתבים דמיוניים שנכתבו כביכול על ידי יהודייה מבוגרת ליהודייה צעירה. המכתבים היו ממוענים לאישה שנטתה לעבר הנצרות, ועניינם המרכזי הוא נצחיותה של הנשמה. כבר ב'עמק הארזים' נגעה גרייס בנושא טעון זה, בדיאלוג הפרדה של מרים היהודייה מהאביר ארתור סטנלי:

בעבר כבר הסבירה לו בכאב שאיחוד ביניהם יהיה בלתי אפשרי. אין היא מעזה להינשא לו. היה זה חטא עבורה אף לאהוב אותו ... כה גדול היה כאבה. הוא הבטיח שלא לחשוף את העמק לעולם, אך גם דחק בה: מהו הסוד הנורא? מדוע היה זה חטא עבורה לאהוב אותו? ... אך היא בשלה: "לא ארתור, אל תמשיך לנסותני, הדבר לא יהיה ... ישנה אהבה, חובה שהיא חזקה יותר מאהבה זו שאני רוחשת לך, הייתי עוזבת למענך את הכל אך לא את א-לוהי אבי" ('עמק הארזים', פרק שני).

בחודשי חייה האחרונים פרסמה גרייס מסה תחת הכותרת 'ההיסטוריה של היהודים באנגליה' - חיבור חלוצי בתחום ההיסטוריוגרפיה של יהדות בריטניה. באביב 1847 נסעה גרייס לפרנקפורט שבה התגורר אחיה עמנואל. היה זה מאמץ אחרון להירפא מחוליה במעיינות חמים הסמוכים לעיר. אולם גופה לא החזיק מעמד, וגרייס נקברה בבית הקברות היהודי בפרנקפורט שבגרמניה.

לחלק נוסף של המאמר:
עמק הארזים