אידאולוגיה עיוורת ותחושת עליונות גזענית מנעו מסטלין להעריך נכונה את כוונות הגרמנים ב- 1941. וכך, במקום שהצבא האדום הוא יתקוף את גרמניה, הפתיע הצבא הגרמני את הסובייטים ופתח במבצע ברברוסה. למעלה ממיליון וחצי חיילים רוסים שילמו בחייהם את מחיר השחצנות והקיבעון המחשבתי של העריץ הרוסי

ב- 22 ביוני 1941 פלש צבא גרמניה הנאצית לברית המועצות. השם שניתן לתכנית הוא 'מבצע ברברוסה'. למרות שסטלין העריך כי אין מנוס ממלחמה בין שתי המעצמות דאז, ולמרות שהוא התכוון להקדים את הגרמנים ולתקוף ראשון, ולמרות שזרם אליו מידע על כוונות הגרמנים ועל מהלכיהם, הוא וצבאו הופתעו מהפלישה. ההפתעה לא הייתה רק מעצם המתקפה הגרמנית, שהפרה לכאורה בלי סיבה את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ מאוגוסט 1939, אלא גם מביצועה המבריק ומן הקריסה המדהימה במהירותה של הצבא האדום. שתי הפתעות אלה התגלגלו לקטסטרופה: הגרמנים הרגו ושבו מאות אלפי חיילים סובייטים, השמידו או לקחו שלל אלפי מטוסים ועשרות אלפי טנקים, וכבשו את רובה של ברית המועצות האירופית.

בהמשך המלחמה הצליח הצבא האדום, בסיוע הבריטים והאמריקנים, לסלק את הגרמנים מאדמת רוסיה ואף להגיע לברלין, לכבוש אותה ולאלץ את היטלר להתאבד. אך לא זה העיקר. העיקר הוא שברית המועצות מעולם לא התאוששה מהמכה הקשה שחטפה בקיץ 1941.

הדו"ח שנגנז

ב- 1940 התכוננה ברית המועצות למלחמה נגד גרמניה. באותה העת לימד הקולונל היהודי גאורגי איסרסון חשיבה צבאית באקדמיה של המטה הכללי של הצבא האדום. שר ההגנה, המרשל סמיון טימושנקו, והרמטכ"לים, הגנרל קיריל מֵרֶצקוֹב והמרשל גאורגי ז'וקוב, נמנו על תלמידיו. כחלק מההכנות למלחמה חקר איסרסון את אופיו של צבא גרמניה הנאצית. התאורטיקן הצבאי הסובייטי חקר תחילה את מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) ואת פלישת הצבא הגרמני לפולניה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חלקים אלה של מחקרו הוא פרסם בחיפזון בקיץ 1940. בחלקו השלישי של מחקרו ניתח איסרסון את מבצע 'אבחת המגל' שבו הכריעה גרמניה את צרפת במאי 1940, אך שבועיים לפני פרוץ מבצע ברברוסה הוא נעצר והטקסט שכתב הוחרם ואבד.

איסרסון העריך שחבריו, הגנרלים הסובייטים, אינם מכירים את האויב הגרמני שמולו הם היו אמורים להילחם בקרוב, ולכן ביקש לפרסם במהירות את הידע שצבר על אף שהיה חלקי. הוא ביקר במחקרו בחריפות נדירה את מכלול הקונספציות הצבאיות שרווחו אז בברית המועצות, קונספציות שביטאו למעשה את תובנותיו הצבאיות הבלעדיות של השליט היחיד - החבר יוסף סטלין. אשר להפתעה, טען איסרסון שאם המותקף מבקש להימנע מהמלחמה, הוא יפרש את העובדות בצורה כזו שיתמכו ברצונו ויבין מהן שלא צפויה מלחמה. אם במצב כזה התוקף ידבק ברצונו לתקוף הוא ישיג הפתעה.

טיעוניו של איסרסון לא רק שסתרו את תפיסותיו של סטלין, שנשלטו על ידי ההנחה המרקסיסטית שבעלי 'האידאה הנכונה' ינצחו, אלא אף הטילו ספק ביכולתו להבין את המציאות המורכבת של שדה הקרב המודרני. בדיון במטה הכללי הסובייטי בדצמבר 1940 ביקרו ראשי הצבא האדום בחריפות את המחקר. על פי הנוהג בברית המועצות דאז, ביקורת כזו ביטאה את כוונותיו של סטלין והייתה הכרחית עבור כל גנרל ששאף לשמור על משרתו ועל חייו.

באביב 1941 העריך סטלין שצבאו כבר מצויד די והותר לקראת המלחמה שהוא עמד ליזום נגד גרמניה, ושלא נשאר לו אלא לרכז אותו בסודיות ולתקוף. אלא שאז צפו ועלו קשיים בלתי צפויים: העוצבות שהוקמו בן לילה לא תפקדו היטב, בכלי הנשק החדישים התגלו ליקויים, ועוד. על כל אלה הגיב סטלין בהוצאות להורג. גל המעצרים פקד את צמרת הצבא האדום ואת בכירי התעשייה הצבאית החל ממאי 1941. גם איסרסון נעצר בגל הזה, אולם גורלו היה קל יחסית, אולי בהשפעת חניכיו הבכירים. הוא לא עונה ולא הוצא להורג אלא נידון 'רק' ל- 15 שנות מאסר. הוא ריצה כמעט את כל עונשו והשתחרר ב- 1955.

השערתו של איסרסון התגשמה במלואה: על פי תקדימים היסטוריים העריך סטלין כי מלחמה תפרוץ רק לאחר משבר מדיני וכי האויב יכריז עליה לפני שיתקוף, כפי שנהג היטלר לפני שגרמניה 'בלעה' את צ'כיה ולפני שתקף את פולין. אולם היטלר לא שיחק לפי התסריט של סטלין. הוא רצה להטעות את הרוסים ולהימנע ממשבר דיפלומטי, אך כדי לא לעבור על החוק הבינלאומי דאג להכריז על המלחמה מעט לפני נפילת הפצצה הראשונה. סטלין כבר ידע אז שהצבא הגרמני עומד מוכן לקרב, ודאג שקבלת ההכרזה על המלחמה תתעכב כדי להציג את היטלר כתוקפן בוגדני ושפל. כדי להשיג את האפקט המלא עיכב סטלין בשעתיים את ההתרעה האחרונה לצבאו.

קטסטרופה בערבות רוסיה

ההתקפה הגרמנית הביאה את הקץ על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם ב- 23 באוגוסט 1939 בין שרי החוץ של גרמניה וברית המועצות. מיד עם כיבוש צרפת ב- 22 ביוני 1940 הורה היטלר לתכנן את המלחמה הגדולה עם ברית המועצות. בנובמבר 1940 הציג שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב להיטלר דרישות מחוצפות שמהן למד היטלר על כוונות תוקפניות של ברית המועצות, ועל כן זירז את ההכנות לתקיפתה. ב- 18 לדצמבר חתם היטלר על התכנית של מבצע ברברוסה.

בקיץ 1940 החלו גם בצבא האדום לתכנן מלחמה יזומה נגד הגרמנים, אלא שהרוסים היו יותר איטיים והתכנית הסופית נחתמה רק במרץ 1941. האיחור נמשך גם ביישום התכניות, ובסופו של דבר כאשר חצה צבא גרמניה את הגבול היה עדיין הצבא האדום בשלבי פריסה והתארגנות למלחמה היזומה שלו. דבר זה לכשעצמו הבטיח את הניצחון הגרמני בשלב הראשון, אך ניצחונם תפח מעבר לכל פרופורציה.

כוח המחץ של הוורמאכט הגרמני היה מורכב מארבע קבוצות טנקים שכללו גם שלוש דיוויזיות של חי"ר ממוכן. עד לסתיו 1942 התקשה הצבא האדום לבלום כוחות אלה, ובקיץ 1942 הם היו בלתי מנוצחים בעליל.

הוורמאכט תקף בשלושה ראשים: בצפון הבקיע הכוח את המערך הרוסי בדרך ללנינגרד, תפס את הגשרים האסטרטגיים בעורף וניתק את הצירים הלוגיסטיים. הכוח הסובייטי שעמד מולו התפרק. במרכז, בכיוון מוסקבה, הבקיעו שתי קבוצות טנקים את החזית הרוסית בתנועת מלקחיים וכיתרו את הכוח הסובייטי. בדרום הייתה לרוסים עדיפות מוחלטת בכוח אדם, בשריון ובמטוסים. למרות זאת, בשל ניהול נכון של הקרב השיגו הגרמנים ניצחונות, הצליחו לשבור את ההתנגדות הסובייטית ולהכריח את הצבא האדום לסגת. בהמשך גם כיתרו הגרמנים את הכוחות הרוסים. זה היה השלב הראשון של מבצע ברברוסה שתוכנן לפרטיו מראש. השלבים הבאים כבר היו מאולתרים במידה רבה.

השלב הראשון של המבצע נמשך תשעה ימים, מה- 22 עד ה- 30 ביוני 1941. בשלב זה הכוח הסובייטי שבחזית התפרק וכ- 113 אלף חיילים רוסים נפלו בשבי (אין נתונים על מספר ההרוגים). בשלושת החודשים הבאים הגיע מספר ההרוגים הרוסים למיליון וחצי, ומספר השבויים עמד על כשלושה מיליון וחצי. האבדות באמצעי הלחימה היו בהתאם: כ- 15,500 טנקים, כ- 67 אלף תותחים וכ- 5,000 מטוסים. המספרים עוד גדלו במהלך הקרבות, עד שהוורמאכט נבלם בסוף נובמבר, בחורף שהיה קשה במיוחד באותה שנה.

שגיאות קטלניות

עוצמת התבוסה הרוסית והיקף האבדות היו כמעט חסרי תקדים בהיסטוריה של המלחמות, בוודאי בעידן המודרני, והיא בולטת במיוחד על רקע העדיפות הסובייטית הברורה בכוח אדם ובציוד. לכן מן הראוי לבחון מהם הגורמים שאפשרו לוורמאכט להשיג ניצחון כה גדול, ושהובילו לקטסטרופה כה גדולה בצד הרוסי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היה ברור לכל המומחים הצבאיים שבמלחמה הבאה יתבססו הקרבות היבשתיים על טנקים ומטוסים. הסכמי ורסאי, שהגבילו מאוד את יכולת הפיתוח של הצבא הגרמני, גרמו לגרמנים להשקיע מאמצים רבים במחשבה צבאית תאורטית ולפתח תורת לחימה חדשנית - הבליצקריג (מלחמת הבזק) - המבוססת על שיתוף פעולה בין כוחות שריון, אוויר, רגלים, ארטילריה והנדסה. נולד צבא חדש שאִפשר להחזיק את תנופת המתקפה ולא לתת לה לשקוע למלחמת התשה. קצינים גרמנים מנוסים ויצירתיים, חדורי מסורת צבאית ארוכת שנים, פיתחו שיטות מתקדמות של שליטה בקרב במערכות מהירות. שיטת הבליצקריג פעלה בשלוש רמות: ברמה הטקטית, בקרב המשולב של החילות השונים; ברמה האופרטיבית, בניצול ההישגים בקרבות לשם הבסת האויב; וברמה הפוליטית, בניצול התבוסה הצבאית המהירה לשיתוק ההנהגה הפוליטית של האויב ולהשגת מטרות המלחמה. הצבא הגרמני תרגל את השיטה החדשה במערכות הראשונות של המלחמה, ובעיקר בפלישות לפולין ולצרפת.

במקביל פותחה בברית המועצות תורת לחימה חדשה שכונתה 'תורת המבצעים העמוקים', גם היא מתוך מודעות לכלי המערכה המודרניים. לכאורה הייתה תורת לחימה זו דומה מאוד לבליצקריג, אך הדמיון היה חיצוני בלבד. מגמת הרוסים הייתה לפעול בלי הקרב המשולב והמערכה המשולבת. הם פיתחו שני סוגי פעולה: השמדת האויב סמוך לקו החזית, ופיתוח ההצלחה בהתקדמות מהירה לעורף האויב. הכוחות המהירים הפורצים לעומק היו בעיקר טנקים וצנחנים. הקשר בין כוחות אלה לכוח הצבא העיקרי היה אמור להיות מצומצם ביותר. תורת לחימה זו הושפעה מאוד מהניסיון במלחמת האזרחים ומהלחימה נגד היפנים בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. לא נבנה בצבא האדום דגם חדש המשלב בין אמצעי הלחימה השונים, והתכנית הייתה רק להוסיף כמות גדולה של טנקים ומטוסים. בנוסף, תפיסת המבצעים העמוקים לא הייתה מעשית. היו בה הרבה פרטים מעניינים ומבטיחים, אך כולם יחד לא התלכדו למערכת יעילה.

מאז עלייתו לשלטון נתן היטלר חופש פעולה כמעט מלא לגנרלים שלו, על פי מסורת 'השולחן העגול של המלך ארתור' ומסורת 'האבירים שווים בפני המלך' שהייתה נהוגה בפרוסיה. זאת למרות שהיטלר היה שליט טוטליטרי ובעל אישיות אנטי ליברלית. בניגוד לכך, הקצינים הרוסים היו ברובם דוגמטיים וסטלין לא העניק לקציניו הבכירים חירות מחשבה אלא פסק בעצמו בכל תחום ואיש לא העז להמרות את פיו.

סטלין ונאמניו העריכו שבתחילת המלחמה יפתחו הגרמנים במבצעים מוגבלים בעומק השטח במטרה לעכב ולשבש את גיוס הכוחות של האויב, ורק אחר כך תתנהל המלחמה הגדולה שבה תהיה יד הסובייטים על העליונה, שהרי ברשותם היו יותר טנקים, יותר מטוסים, יותר תותחים ויותר חיילים מכל צבאות העולם גם יחד.

בניתוחו את מהלכי הגרמנים בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה כפר גאורגי איסרסון בתורת הלחימה הסובייטית המקובלת. הוא היה אולי היחיד בברית המועצות שהבין את איכותו הגבוהה של הצבא הגרמני ואת חידושי הבליצקריג: השאיפה לפעול מהרגע הראשון להכרעה טוטלית, כשהפתיחה באש היא למעשה הכרזת המלחמה ומיד מוטלים מרב הכוחות למערכה בנחישות שאין למעלה ממנה. איסרסון סבר שזו תורת לחימה נכונה והמליץ גם לצבא האדום לפעול לפיה. סטלין ונאמניו דחו הערכה זו על בסיס האמונה הגזענית ש'האדם החדש' הסובייטי עולה בכל התחומים על האדם הקפיטליסטי, ולכן בהתמודדות בין צבא קומוניסטי לצבא קפיטליסטי הניצחון הקומוניסטי מובטח. יוהרה חסרת בסיס זאת עיוורה את עיני הפיקוד הסובייטי העליון והעניקה לגרמנים ניצחון מדהים במבצע ברברוסה.

עיוורונה של האידאולוגיה

במבצע ברברוסה לחמו צבאות בעלי פילוסופיות מנוגדות - אידאליזם מול מטריאליזם. מאז פרידריך הגדול במאה ה- 18, דרך שרנהורסט, קלאוזביץ ופון מולטקה במאה ה- 19, ועד גודריאן ופון מנשטיין במאה העשרים, הכירו הגרמנים במגבלות גודלו של צבאם והשליכו את יהבם על איכותו המקצועית: הכשרה ממושכת ורב תחומית של מפקדים, צבא מאוזן, חופש ביקורתי מול המלך בתקופה הקדם דמוקרטית ואפילו מול היטלר, שבניגוד לסטלין לא הוציא להורג קצינים שהתנגדו לתפיסתו הצבאית. התוצאה הייתה חד משמעית: במלחמת העולם השנייה, ובייחוד במבצע ברברוסה, היו לגרמנים פחות דיוויזיות, פחות טנקים ופחות מטוסים מאשר לאויב, אך הם הפעילו את הכוח שעמד לרשותם ביעילות גבוהה בהרבה, לפחות עד שהיטלר נטל על עצמו את ניהולה הישיר של המלחמה ואיכות הפעלתם של הכוחות צנחה פלאים.

לעומת זאת, לברית המועצות לא הייתה מסורת של ביקורתיות בתחום האזרחי וכל שכן בתחום הצבאי. את מעט הביקורתיות שהייתה קטעה המהפכה הקומוניסטית, ומשטרו של סטלין חיסל אותה סופית. סטלין השליט על הכל את הדטרמיניזם המרקסיסטי: האמונה בכך שהמהפכה המרקסיסטית חייבת לנצח את הקפיטליזם. בתחום הצבאי התבטאה אמונה זו בהסתמכות עיוורת על קדמה טכנולוגית ועל כמות. בציניות שלמד ממורהו הגדול לנין, סבר סטלין שבכוח התעמולה יהיו נתיניו בשר תותחים נאמן וצייתני. המציאות האכזרית של קיץ 1941 הפריכה תזה זו.

סטלין ביקש לשמור לעצמו את הזכות לפתוח במלחמה, ולא האמין שהגרמנים מסוגלים להערים עליו ולתקוף לפניו; הוא האמין בעליונותו ההכרחית של החייל הקומוניסטי ושל הצבא הקומוניסטי בכללו על פני אלה הקפיטליסטיים; הוא סירב להכיר באפשרות שיש יתרונות לחשיבה הצבאית של גרמנים על פני זו של המצביא הקומוניסטי הדגול. אלה האידאולוגיות שהכתיבו את ההפסד הרוסי במבצע ברברוסה. ברגע שראש מדינה נתפס במלכודת של אידאולוגיה אולטימטיבית, חזקה עליו שיִלקה בעיוורון מודיעיני, ואז יש סבירות גבוהה שמדינתו תשלם על כך מחיר כבד ביותר.

לקריאה נוספת:

גבריאל גורודצקי, 'בין אשליה לתרמית: סטלין ומבצע ברברוסה', מערכות 1999; ויקטור סובורוב, 'בוקע הקרח', טפר 2001; גאורגי איסרסון, 'Новые формы борьбы', http://militera.lib.ru/science/isserson/index.html; מארק ולונין, 'Анатомия катастрофы'; מיכאל מלטיוחוב, 'Упущенный шанс Сталина', http://militera.lib.ru/research/meltyukhov/index.html.