במשך כמאה שנה הייתה צפת המקום החשוב ביותר בעולם היהודי. תסיסה רוחנית כבירה התרחשה בה, פוסקי הלכה עצומים, מקובלים מיסטיקנים אדירים ופייטנים חשובים פעלו בתוכה, ויהודים רבים עלו אליה וראו בה מקור השראה וסמכות רוחנית. דיוקנה של תקופה

בשלהי המאה ה- 15, ערב תקופת הזוהר של צפת, לא היו בה יתרונות אקלימיים, גאוגרפיים או כלכליים יוצאי דופן. גם עברה לא היה כרוך במשקע היסטורי או במעמד דתי מיוחד. אולם תוך פחות ממאה שנים הפכה צפת למוקד משיכה גדול ששינה את פניה ואת פני ההיסטוריה היהודית. בשטח מוגדר וביחידת זמן מצומצמת התרכז מספר רב ומגוון של לומדים, חכמים ויוצרים. מספרם ואיכותם היו רבים וגדולים בהשוואה לכל קיבוץ יהודי אחר באותה עת, והעיר הפכה למרכז רוחני ודתי בעל השפעה רחבה ומעצבת בעולם היהודי. כיצד זה הפכה צפת, עיר ככל ערי ארץ ישראל, למוקד של תסיסה רוחנית מהגדולים שידע העם היהודי במהלך המאה ה- 16, אילו חכמים ובתי מדרש פעלו בה באותם הימים, ומדוע דעך המרכז הרוחני הצפתי תוך פחות ממאה שנים?

עם החלת השלטון העות'מאני בארץ ישראל ב- 1517, ובמיוחד על רקע הגירוש מספרד ב- 1492 והגירוש מפורטוגל ב- 1497, הגיע לצפת זרם גדול ומשמעותי של מהגרים יהודים. גורמים אחדים תרמו לפריחתה של העיר: מעמד פוליטי איתן כבירת מחוז מנהלי ('סנג'ק' או 'וילאיה'), ומיקום מוצלח על אם הדרך בין דמשק לבין ערי הנמל שלחוף הים התיכון. ברקע עומדת תקופת שלטונו של הסולטן סולימאן אל קאנוני ('המחוקק') בשנים 1566-1520, שהתאפיינה ביציבות שלטונית וביטחונית. היציבות נמשכה גם בימי השקט הפוליטי היחסי בתקופת שלטונו של הסולטן סלים השני בשנים 1574-1566. מבחינה כלכלית הפכה צפת באותן שנים למרכז תעשייתי משמעותי, עם הופעת הטכנולוגיה לייצור טקסטיל שהגיעה כנראה עם מגורשי ספרד. השלטונות הכירו בערכה האסטרטגי והכלכלי של צפת, וב- 1549 היא בוצרה בחומה וחיל מצב עות'מאני הופקד על ביטחונה. שנים מעטות לאחר מכן ייסדו יהודי העיר חאן - תחנת דרכים לנוסעים ולסוחרים - שנהנה מחסות הפחה. החאן המבוצר נחשב למקום בטוח ומוגן, הופקדו בתוכו סחורות ונכסים, ומלבדו היו בצפת מתחמים מסחריים נוספים שהעניקו הגנה ליהודים.

פריחתה של צפת באה לידי ביטוי בגידול דמוגרפי משמעותי, ובעיר התרכז באותן השנים הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל. אמנם הגידול הדמוגרפי לא היה ייחודי לצפת ואפיין ערים נוספות באימפריה העות'מאנית הצומחת בתקופה זו, אבל בשונה מכל מקום אחר, משכה אליה צפת קיבוץ נדיר של תלמידי חכמים וענקי רוח. בהשוואה לשנים שקדמו לתקופת הפריחה ולאלה שבאו אחריה, התייחדה תקופה זו במספר גדול מאוד של לומדים וחכמים שעלו לצפת מכל קצוות תבל.

עריכת השולחן ההלכתי

מסביב לדמויות הבולטות התלקטו תלמידים ונוסדו בתי מדרש. רבי יעקב בירב, שהיה מגדולי החכמים בדור גירוש ספרד, ייסד בצפת ישיבה שהצמיחה תלמידי חכמים שעסקו בלימוד גמרא ובפסיקת הלכה על פי המסורת הספרדית. בין חניכיה נמנו רבי יוסף קארו (בעל ה'בית יוסף'), רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי אברהם שלום ורבי ישראל די קוריאל - מגדולי הפוסקים בתקופה זו. רבי יעקב בירב האמין שהתנאים הרוחניים המיוחדים שנוצרו בזמנו בצפת מוכיחים שהגיעה העת לחדש בה את פעילות הסנהדרין ואת מסורת הסמיכה שפסקה בראשית תקופת התלמוד. פעילותו אמנם כשלה לבסוף, על רקע התנגדות חכמי ירושלים, אך היוזמה לא הייתה עולה על הפרק אילולא נהנתה צפת ממעמד תורני גבוה.

ממשיכו הבולט של רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, עמד אף הוא בראש ישיבה מרכזית בצפת שמשכה אליה תלמידי חכמים רבים מגדולי הדור הבא. בין תלמידיו נמנו רבי אלישע גאליקו, רבי אברהם בן אשר, רבי משה גלאנטי, רבי משה נג'ארה (אביו של רבי ישראל), רבי שלמה אבסבאן, רבי יעקב בירב השני (נכדו של רבי יעקב בירב הראשון), רבי יום טוב צהלון (מהריט"ץ), רבי משה אלקבץ (בנו של רבי שלמה), רבי משה אלשיך ורבי חיים חבר. מצפת נפוצו באותה עת חיבוריו ההלכתיים של רבי יוסף קארו - 'בית יוסף', 'שולחן ערוך' ו'כסף משנה', והם שקיבעו אותו בתודעת העם היהודי כגדול פוסקי ההלכה מאז ועד ימינו. פוסקים ידועי שם נוספים שפעלו בצפת בפרק זה, אם כי לא חיו רק בה, היו חכמי מצרים רבי בצלאל אשכנזי (בעל 'שיטה מקובצת' על הש"ס) ורבי דוד בן זמרה (הרדב"ז), ורבי יוסף מטראני (המהרי"ט, בנו של המבי"ט), יליד צפת, מגדולי חכמי תורכיה במאה ה- 17.

מיסטיקה ופיוט

היצירה ההלכתית הייתה רק פן אחד של עולם הרוח היהודי שנוצר בצפת; הפן השני, שהשפעתו אינה פחותה, הוא תורת הסוד. באותה תקופה החלו לפעול בצפת גדולי המקובלים שיצקו תבניות חדשות לתורת הקבלה. רבי משה קורדובירו, הרמ"ק, בן למשפחת מגורשי ספרד, ייסד בצפת שיטה חדשה בלימוד תורת הסוד על בסיס ספר הזוהר. את שיטתו ריכז בעיקר בספריו 'פרדס רימונים' ו'אור יקר'. יחד עם גיסו, המקובל והפייטן רבי שלמה הלוי אלקבץ, הגה שיטות חדשות להשגת גילויים רוחניים על דרך הקבלה. הרמ"ק אף הגה שיטה חדשה בלימוד מוסר על דרך הקבלה שאותה התווה בספרו 'תומר דבורה'. תלמידיו, ובהם רבי מרדכי דאטו ורבי משה רומי, ובעיקר רבי אליהו די וידאש, שנודע בספר המוסר שלו 'ראשית חכמה', המשיכו במפעל זה.

באותם ימים עלה ממצרים רבי יצחק לוריא אשכנזי - האר"י הקדוש - שבא לצפת כדי ללמוד מפי רמ"ק, אך זה האחרון נפטר כעבור חודשים אחדים והאר"י התגלה כגדול המקובלים של הדור הבא. אגדות רבות נקשרו בסיפור התגלותו ובמעבר בין הדורות. גם האר"י - שפעל בצפת שנתיים בלבד עד לפטירתו בה' באב של"ב (1572) - ייסד שיטה חדשה בלימוד תורת הסוד, ושיטתו כבשה עד מהרה את לימוד תורת הסוד בכל קהילות ישראל תוך שהיא מאפילה על אלה שקדמו לה, כולל זו של הרמ"ק. קבלת האר"י עיצבה במידה רבה את מנהגיהן, את נוסח תפילותיהן ואת אופיין הדתי של כל תפוצות ישראל כמעט מאז ועד ימינו. חבורת התלמידים שהתקבצה סביב האר"י - 'גורי האר"י' - המשיכה ללמוד את תורתו, ומהם היא נפוצה. בין תלמידים אלה נמנו רבי חיים ויטאל, רבי גדליה הלוי, רבי ישראל סרוק, רבי יוסף ארזין, רבי יוסף אבן טבול ורבי משה אלשיך. בין המקובלים שפעלו בצפת באותם ימים נמנה גם רבי יוסף קארו, שתורת הסוד וחוויות מיסטיות מילאו חלק ניכר מהווייתו הרוחנית, אף שהוא לא נמנה על תלמידי האר"י.

גם בכך לא מתמצה תיאור פריחתה הרוחנית של צפת במאה ה- 16. באותה תקופה חוברו בצפת גם ספרי פרשנות ודרוש על התורה, ובהם כתביהם של רבי משה אלשיך, רבי אלישע גאליקו, רבי ישראל די קוריאל ונכדו רבי ישראל נג'ארה. כמו כן נכתבו בצפת פיוטים חדשים, וממנה הם נפוצו אל מרחבי העולם היהודי. הפייטן הנודע ביותר היה רבי ישראל נג'ארה, מחבר 'זמירות ישראל'. יצירותיו נתחבבו על כל קהילות ישראל ורבות מהן מושרות על שולחן שבת מאז עד ימינו. בין הפייטנים הצפתיים נמנים גם רבי שלמה אלקבץ שחיבר את 'לכה דודי', רבי אלעזר אזכרי שחיבר את 'ידיד נפש', רבי מנחם די לונזאנו ורבי משה בן מכיר.

מפגש בין עולמות

לומדי התורה שנקבצו בצפת מכל רחבי העולם היהודי תרמו למפגש מופלא של עולמות רוחניים שונים ושל מסורות שונות מספרד ומאשכנז, מאיטליה ומצפון אפריקה, מהאימפריה העות'מאנית ומהמזרח. תלמידים איטלקים כמו רבי יצחק גרשון ורבי אלישע גאליקו למדו מפי מורים ספרדים, ותלמידים ספרדים כמו רבי שמואל די אוזידה למדו מפי מורים איטלקים. רבי יששכר אבן סוסאן, חכם מערבי מיוצאי מרוקו, למד בצפת מפי מורים ספרדים, ובספרו 'עבור שנים' שקד על חקר המסורות של ותיקי ארץ ישראל. בצוואת רבי נח מאויבן צוין במפורש ייעודו של אחד מבתי המדרש:

משאיר בתים שייתנו מפירותיהן מאה גסים לארבעה בעלי תורה בצפת ... שני תלמידי חכמים אשכנזים ... ועוד שני תלמידי חכמים ספרדים ... שילמדו בקביעות בכל יום בדל"ת אמות של הלכה ושאר ספרי קודש (הרב משה א' זושא קינסטליכער, "פרקי הגר: בין אויבן לארץ הקודש", צפונות א', א', תשמ"ט, עמ' עו).

בהרכבים רבים של בתי דין בצפת ישבו דיינים בני עדות שונות, וגם חבורות המקובלים היו רב עדתיות. בין תלמידי הרמ"ק היו ספרדים ואיטלקים, ועל גורי האר"י נמנו ספרדים, אשכנזים, מערבים, איטלקים, רומניוטים ופורטוגזים. בזכות מפגש רב תרבותי זה שיטותיהם, ערכיהם ואורחות חייהם של חסידי אשכנז נפגשו עם אלה של מקובלי ספרד; ואמונותיהם, תפיסותיהם ודרכי לימודם של יוצאי מזרח אירופה התמזגו עם אלה של יוצאי חצי האי האיברי והאימפריה העות'מאנית, וכן הלאה.

מבין קירות בתי המדרשות של צפת צמחה ספרות ענפה שכללה פסקים, שאלות ותשובות, דרשות, פרשנות למקרא ולספרות חז"ל, מוסר, הנהגות ושירה. חיבוריהם של חכמי צפת מילאו את בתי הדפוס העבריים בזמנם. שמעה של צפת יצא בעולם כאחת "מערי הישיבות הגדולות" (רבי מנחם עזריה מפאנו, 'ספר תשובות', ויניציאה ש"ס, סי' לח); "שאין שם אלא מקום אחד שיש שם ישראל בזמנינו, זה בצפת עיקר הישיבה" (רבי לוי אבן חביב, 'שאלות תשובות', ויניציאה שכ"ה, רפ"ו, ב'). שאלות הלכתיות שהונחו בפני פוסקים בכל רחבי העולם היהודי שוגרו לצפת להכרעת רבני העיר. שמחה אסף מביא ציטוט מאיגרת ששוגרה באותם ימים מצפת:

דביר קרית ספר, זה בית חיינו מקום מקדשנו בגלותנו, תלמוד תורה יע"א [=ישמרהו עליון אמן] שבארצנו, זו צפת שבגליל העליון תוב"ב [=תיבנה ותיכונן במהרה בימינו], ממנו תצא תורה ואורה לישראל, ממנו מלכים ימלוכו, רבנן קדישי דארעא דישראל [חכמים קדושים של ארץ ישראל] ('אגרות מצפת ב': אגרות ראשי קהלת צפת בשנות שס"ד-ס"ה', קובץ על יד, ג', ת"ש, עמ' קמ-קמא).

ביטוי ייחודי לפריחה הספרותית בצפת הוא ייסודו של בית דפוס בעיר, הראשון מסוגו במזרח, על ידי רבי אברהם בן יצחק אשכנזי כבר ב- 1577.

צפת בשקיעתה

בראשית ימי שלטונו של הסולטן מוראט השלישי (1595-1574) החלו להיראות סימנים למשבר כלכלי ושלטוני בצפת, כמו גם ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה. בימי שלטון הסולטן מהמט השלישי (1602-1595) הורע המצב עוד יותר, במיוחד על רקע כיבוש צפת בידי האמיר הדרוזי פחר א-דין השני ב- 1602. הגליל היה זירה מרכזית בקרבותיו, וחייליו הטילו את אימתם על תושבי צפת ועשקו את מקורות פרנסתם. ההתרופפות הפוליטית גררה הידרדרות ביטחונית וכלכלית שהחריפה על רקע משבר עולמי וירידת ערך המטבע באימפריה העות'מאנית כולה. השלטונות הטילו על המיעוט היהודי בצפת גזרות כלכליות ומסים כבדים שהיו למעלה מכוחו, ופגעו לעתים במרקם חייו. גורמים מקומיים, בעיקר מקרב המוסלמים והדרוזים, ניצלו את סדקי החולשה וערכו מדי פעם פעולות שיסוי וביזה בבתי היהודים. אל אלה חברו גם פגעי טבע שפקדו את האזור: שנות בצורת, פשיטות ארבה ומגפות קטלניות. מטה לחמה של העיר - תעשיית הטקסטיל - נשבר בהדרגה. מאיגרת קינה ששיגר רבי משה אלשיך ב- 1591 מתקבל הרושם שהעיר הגיעה לקריסה כלכלית מוחלטת ותושביה היהודים היו נתונים ברעב ("אגרת חזות קשה", משה פכטר, 'מצפונות צפת', עמ' 117-69). יהודים רבים בחרו לעזוב את צפת, ובהם גם גדולי חכמיה. צפת איבדה את זוהרה, וכבר בראשית המאה ה- 17 היא שבה להיות יישוב קטן ושולי.

תקופת הזוהר של צפת הייתה אמנם קצרה, אולם השפעתם של חכמי צפת במאה ה- 16 הפליגה מעבר למרחבי זמן ומקום ועיצבה במידה רבה את צביונן הרוחני של כל תפוצות ישראל בתחומי ההלכה והמנהג, הקבלה והמוסר, הפיוט והליטורגיה. השפעה זו הטביעה חותם עמוק הניכר עד ימינו, מאות שנים אחרי שאורה של צפת עצמה דעך.