| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מן המופלאים שבין חכמי אשכנז בימי הביניים היה רבי אלעזר מוורמס, איש הלכה, הוגה דעות, פייטן ומיסטיקן. מאחורי המורשת הספרותית הענפה מסתתרת טרגדיה אישית נוראה שממנה עולה דמותה של דולצא, מופת של רבנית, ואולי אף צלו של גולם
בכ"ב בכסלו תתקנ"ז (1196), בזמן שעסק - כפי שכתב לאחר מכן בזיכרונותיו בנימה אירונית משהו - בפרשת "וישב יעקב לבטח", פרצו שני רוצחים לביתו של רבי אלעזר מוורמס ורצחו את אשתו דולצא, את בתו הגדולה בלט בת ה-13 ואת בתו הקטנה חנה. אותו ואת בנו יעקב פצעו פצעים קשים:
רבי אלעזר מתאר את אשתו כמי ששימשה דמות אקטיבית מאוד בטרגדיה זו. נראה שהיא נרצחה לאחר שניסתה להגן על בעלה ויצאה מן הבית על מנת להזעיק עזרה. לא רק במותה, אלא אף בחייה מילאה תפקיד מרכזי במשפחתה ובפרנסתה:
דמותה המיוחדת של דולצא עולה מן הקינה הארוכה שכתב עליה רבי אלעזר, שהיא למעשה פיוט הבנוי במתכונת של 'אשת חיל' ומפרט את מעשיה. אף אם חיי דולצא אינם משקפים את חיי כל אישה בקהילה האשכנזית, הם חושפים יותר מטפח מאורח חייהן.
המעמד האקטיבי שתפסה דולצא בחיי בעלה בולט לעין. כפי הנראה היא זו שהייתה המפרנסת במשפחה. היא עסקה במסחר ואף פרנסה את הנערים:
מי הם הנערים הללו? בתקופת רבי אלעזר הישיבות באשכנז היו קטנות בהרבה מאלה שבזמננו והן לא נתמכו על ידי אנשים אמידים. ראש הישיבה עצמו הוא זה שאירח את התלמידים בביתו. הנערים בביתו של רבי אלעזר היו אפוא תלמידיו, אלא שלא הוא זה שדאג לפרנסתם אלא אשתו דולצא שאף תפרה את בגדיהם. דולצא לא הייתה רק המפרנסת. כנשים אחרות באשכנז של ימי הביניים היה לה חלק אף בחיים הרוחניים, והיא הקפידה להתפלל השכם והערב:
היא לא רק הקפידה להתפלל במה שהיה מקובל לכנות בימי הביניים 'בית הכנסת של נשים', אלא אף נטלה תפקיד אקטיבי ולימדה נשים תפילות ופיוטים. "מנעמת זמרים" עשוי ללמד שהיא אף שימשה חזנית באותו בית כנסת של נשים.
אולם דולצא לא האמינה כנראה בפמיניזם מודרני. היא מצטיירת בקינת בעלה כאשת מעשה רבת פעלים ויראת שמים. לא כאינטלקטואלית בת תחרות לרבי אלעזר, אלא כאישיות משלימה לדמותו הרוחנית של בעלה. צדקותה התבטאה בביקור חולים ובקבורת מתים. רבי אלעזר מתפעל מדמותה של אשתו המשכילה המסוגלת להכריע בענייני איסור והיתר בעצמה, אבל יושבת בפינתה בבית הכנסת לשמוע את דרשתו בשבת.
בקינתו מצרף רבי אלעזר דברי קינה על בנותיו. על בלט הוא כותב:
אהבתו הפשוטה לבתו הקטנה חנה בוקעת מן השורות הספורות שהקדיש גם לה:
רבי אלעזר מסיים את קינתו בצידוק הדין:
בעל הייסורים הגדול רבי אלעזר מוורמס - או כפי שכונה בשעתו רבי אלעזר מגרמייזא (וורמייזא היה כינויה של העיר וורמס בגרמניה בימי הביניים) - היה מן המופלאים שבין חכמי אשכנז בימי הביניים. איש הלכה, הוגה, פייטן ואיש חכמת הנסתר. הוא נולד בסביבות 1165 במיינץ לאביו ורבו רבי יהודה בר קלונימוס, בן למשפחת קלונימוס רבת היחס ומגדולי החכמים באשכנז. בצעירותו למד במיינץ אצל אביו ואצל רבי משה הכהן, ומאוחר יותר נדד בין מרכזי התורה בגרמניה ובצפון צרפת. רבותיו היו מראשוני בעלי המוסר; תחילה למד אצל רבי אליעזר ממיץ מחבר 'ספר יראים', ואחר כך אצל רבו המובהק רבי יהודה ברבי קלונימוס ברבי מאיר משפייר (שפיירא), מחבר הספר 'יחוסי תנאים ואמוראים', שכנראה לא היה קרוב משפחתו. אבל הקשר האמיץ ביותר נקשר בזמן שהותו בשפייר, שם למד את תורת הסוד מרבי יהודה החסיד, בן דודו של אביו. קשר זה נמשך גם לאחר שרבי יהודה עבר לריגנשבורג. רבי אלעזר ביקר אותו שם ב- 1217, שנת פטירתו של רבי יהודה. הוא לא בא אל רבי יהודה החסיד בידיים ריקות. בכתביו הוא משווה בין תורת הסוד של רבי יהודה החסיד לזו של אביו, רבי יהודה ברבי קלונימוס. רבי אלעזר היה איש רב פעלים והעמיד תלמידים רבים, שהמפורסם שבהם היה רבי יצחק מווינה מחבר הספר 'אור זרוע'. רבי אלעזר היה מהחותמים על תקנות קהילות שו"ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא). חרף נדודיו, מקום מושבו העיקרי היה וורמס ושם נקבר. מועד פטירתו המדויק אינו ידוע, אך לדעת אפרים אלימלך אורבך נפטר לא יאוחר משנת 1234. מבנה בית מדרשו שרד בוורמס עד לפני השואה, ושחזורו מוצג עד היום בטעות כבית המדרש של רש"י.
רבי אלעזר נודע בעיקר בדרישותיו הקיצוניות מהחוזרים בתשובה - מונח רחב בהרבה משימושו בימינו, הכולל, כפי שמעידים דבריו בסיום הקינה, גם ראש ישיבה בעל שיעור קומה כמותו. יש שיבקשו לראות קשר בין הטרגדיה שפקדה אותו לבין הדגש הרב שנמצא בכתביו על חזרה בתשובה דרך סגפנות הגוף, אבל הוא הִרבה לכתוב גם בתחומי ההלכה ותורת הסוד. המפורסם בספריו הוא 'ספר הרֹקח' - ספר הלכתי הכולל פסקי הלכות ומנהגים וטעמיהם, המסכם במידה רבה את ההלכה האשכנזית בתקופתו. הספר מכיל דיונים הלכתיים בצירוף מסקנות, ויש בו קטעי מוסר ואף גימטריאות רבות. רבי אלעזר ממליץ לחוזר בתשובה על תשובת המשקל:
רבי אלעזר עצמו מגדיר את החסידות כהליכה לפנים משורת הדין, אולם ספר הרקח אינו ספר מחמיר דווקא. בהקבלה למשנה תורה של הרמב"ם, וכנראה בהשראתו, פותח רבי אלעזר בהלכות חסידות ובהלכות תשובה, שבהן הוא דן באהבת ה', ביראתו, בענווה ובחסידות. רק אחר כך הוא נפנה לדון בדיני שבת וימים טובים ובהלכות כשרות. אולם גם אם מבחינת הנושאים למד רבי אלעזר מן הרמב"ם, די בקריאת שורות ספורות כדי להבחין שמדובר באסכולה שונה בתכלית. הרמב"ם ממליץ להשכיל ולחקור בחכמת ה', ואילו רבי אלעזר ממליץ בהקדמה לספר על צניעות אינטלקטואלית: "אל תהרהר אחרי הבורא; אל תאמר מה היה, אל תדרוש במופלא ממך ואל תחקור במכוסה ממך; אל ימהר לבך לחשוב". המלצתו העיקרית היא לנהוג באופן מוסרי ולדרוש חסד, אבל בעיקר בבחינת 'סור מרע':
תפיסתו את מקום החסיד בחברה מקבילה לדברים שכתב רבי יהודה החסיד. מדבריו נראה שלא תמיד זכו חסידי אשכנז לכבוד רב על חסידותם בקהילה היהודית:
רבי אלעזר עסק בהרחבה גם בקבלה. תורת הסוד שלו ענפה ורבת פרטים. היא עוסקת בדיונים רבים בשמותיו של הקדוש ברוך הוא ובשמות המלאכים. מסורת רבי אלעזר ורבותיו נסמכה על ספרות ההיכלות ויש בה צדדים אזוטריים רבים שקשה להבינם. לתורתו גם פנים פיוטיים מעניינים. כדאי לעיין למשל בהמלצתו לעוסק בשמות ה':
יצירתו של רבי אלעזר אינה דומה בשום פנים ואופן לספר הזוהר ואין בה תיאורים אפיים רבי דמיון כפי שיש בזוהר. יש בה תיאורים מיסטיים והמלצות על גבול המאגיה. כך למשל מורה רבי אלעזר למזכיר את השם המפורש:
במקום אחר הוא מתאר את יכולותיהם של מיסטיקנים לדעת את המתרחש בעולמות עליונים:
אגדות רבות נקשרו ברבי אלעזר מוורמס, שהיה מחבר הספרים הגדול של חסידות אשכנז. המעניינת מכולן היא זו המייחסת לו יצירת גולם - מיתוס שנקשר מאוחר יותר למהר"ל מפראג בסגה הספרותית של ברטולד אוארבך 'שפינוזה' מ- 1837. ייחוס גולם לרבי אלעזר נתלה בהוראות המפורטות שלו ליצירת גולם בפירושו לספר יצירה. לדברי משה אידל רבי אלעזר אכן תפס את התורה של צירופי האותיות כפרקטיקה מיסטית של ממש ('קבלה, היבטים חדשים', עמ' 116). רבי אלעזר היה אישיות רבת אנפין. הוא מסמל באופן בולט את יהדות אשכנז בימי הביניים, לא רק בעושרה הרוחני אלא אף בסאת הייסורים שהייתה מנת חלקה. לימוד תולדותיו של רבי אלעזר מוורמס מעניק נופך חשוב לזיכרון זה. מקורות לעיון: רבי אלעזר מוורמס, 'ספר הרקח', ירושלים תשכ"ז; רבי אלעזר מוורמס, 'סודי רזיי', ירושלים תשס"ד; אברהם גרוסמן, 'חכמי אשכנז הראשונים', ירושלים 1981; Guido Kisch, The Jews in Medieval Germany, New York, 1970.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
