ד”ר כ”ץ היה אחד ממעצביה של מדינת הרווחה הישראלית כבר מראשית שנות הששים. תפקידיו לאורך השנים יצרו מארג מגוון של תרומה הן בתוך הדיסציפלינה של העבודה הסוציאלית והן במערכות החברתיות השונות. בסוף שנות הששים ועד שנת 1973 כיהן כ”ץ כמנכ”ל המוסד לביטוח לאומי. במהלך תקופה זו שימש כיו”ר “ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה” (1971-1973), אשר נודעה כ”ועדת כץ”. הוועדה הביאה לשינוי בתפיסת הרווחה בישראל כלפי ילדים ונוער בסיכון.

הקשר של ישראל כ”ץ עם ארגון הג’וינט החל כבר באותן שנים, כאשר פעל להקמת מכון ברוקדייל לחקר הזיקנה בישראל (לימים מכון מאיירס-ג’וינט-ברוקדייל) ועמד בראשו בשנים 1973-1977. לאחר מכן חזר כ”ץ לשירות המדינה וכיהן כשר העבודה והרווחה בממשלתו של מנחם בגין בין השנים 1977-1981. עם תום תפקידו במערכת הממלכתית חידש ישראל כ”ץ את קשריו עם מנהיגי הג’וינט, אשר הבינו באותה עת החשיבות המרכזית של “התכנון החברתי” והרעיון של הקמת מרכז מחקר כבר היה על סדר יומם.

בשנת 1982, בתקופת נשיאותו בג’וינט העולמי של הנרי טאוב ובעת שרלף גולדמן היה מנהל הג’וינט העולמי, ייסד הג‘וינט את המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל (ולימים – מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל) וד”ר כ”ץ התבקש להיות מנהלו הראשון. הנהגת הג’וינט הבינה, כי בניגוד לתכניות וליוזמות אחרות, על המרכז הזה להיות עצמאי ממעורבות ממשלתית, כדי שיוכל לספק למקבלי ההחלטות ולקובעי המדיניות מחקר לא-פוליטי ולא-מפלגתי ברמה גבוהה, ועל בסיס המחקר– להעמיד חלופות למדיניות בת-קיימא בתחומים החברתיים והכלכליים. ישראל כ”ץ עמד בראש המרכז עד 1992 וכאשר פרש העביר את השרביט ליעקב קופ.

ישראל כ”ץ פעל תמיד נמרצות להעלאת הנושאים החברתיים לראש סדר היום הציבורי בישראל, בממשלה, בכנסת, בחוגים מקצועיים ואקדמיים, בתקשורת או בתחומים אחרים. הוא המשיך לתמוך במרכז ובפעילותו גם שנים רבות לאחר שפרש מתפקידו.