אלפי ספרים נשדדו בתקופת השואה מיהודי אוסטריה. על אף הפעילות הענפה של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי להשבתם, עדיין נותרו עשרות אלפי ספרים בספריות שונות שם

בינואר 1946 שלח העיתונאי משה ברוור מכתב מווינה אל "אדוני הפרופסור" – ככל הנראה גרשום שלום – שבאותה העת עסק באיתור אוצרות תרבות יהודיים שנשדדו בשואה, במרכז המכתב עמדו הספריות היהודיות בעיר וינה:

הספרייה של הקהילה היהודית בווינה נמצאת היום בשטח הכיבוש האמריקאי והאמריקאים הודיעו לקהילה היהודית כאן כי הם מוכנים להחזיר את כל האוצר, וחלק ניכר מהארגזים המכילים את הספרים נמצא כבר בדרכו הנה. הקהילה רוצה להחזיר את הספרים לבניין הספרייה שנותר לפליטה בצד בית הכנסת הגדול שנהרס כליל. הבניינים האלה נמצאים בשטח הכבוש הרוסי וחושש אני מאוד, שהרוסים יניחו ידם על אוצר זה סמוך להחזרתו לכאן.

לאמיתו של דבר אין היום בווינה אף אדם אחד, וזאת אני אומר במלוא מובן המילה, המתעניין בספרייה או העשוי לעיין בספר. משלושת אלפי יהודי וינה הרוב הגדול הם זקנים תשושים ורצוצים, וביניהם רק כמה עשרות היודעים צורת אות עברית. להחזרת הספרייה לכאן אין, משום כך, כל ערך. מכיוון שהאמריקאיים מעמידים את הספרייה לרשות הקהילה היהודית כאן יכולה הקהילה לעשות כאות נפשה, ובטוחני כי הם ימסרוה בחפץ לב לידיה הנאמנות של האוניברסיטה העברית. בחנתי את "הדופק" בעניין זה בשיחתי עם נשיא הקהילה ונדמה לי כי הדבר אפשרי בהחלט.

יותר מ-60 שנה חלפו מאז אותו מכתב, ובאוסטריה עדיין מוחזקים – בידי גופים ציבוריים מכובדים – עד כ-100,000 ספרים שנשדדו בשואה. אמנם, עשרות אלפי ספרים אחרים מצאו כבר את דרכם לישראל בשנות ה-50, אך הגזלה טרם הושבה במלואה. כיצד קורה הדבר?

"ספרנים יחידנים שעלה בידנו לדובבם"

המהלכים המעשיים להצלת הספרים היהודיים באוסטריה החלו בעקבות מכתב ששלח בפרואר 1949 ציר ישראל בווינה, ד"ר קורט לוין, לגרשום שלום. לוין חשף במכתב פרשה מופלאה של הצלת ספרי יהדות בימי השואה בידי ד"ר שוברט, שהיה אז מרצה לעברית וליהדות באוניברסיטת וינה, וכך כתב:

באופן רשמי הספרים העומדים לרשותה של הקהילה היהודית בווינה, אמנם נמצאים בארגזים בספרייה הלאומית האוסטרית. אני ניהלתי מו"מ עם אנשי הקהילה והם באופן פרינציפיוני מסכימים למסור את הספרים האלה לספרייה הלאומית שלנו בארץ. הם רוצים רק כאן להשאיר מספר קטן של ספרים לשימושם וגם ד"ר שוברט עומד על כך שישאירו לו ספרים ידועים שהוא צריך אותם ללימוד יודאיסטיקה באוניברסיטה בווינה.

ברור כי אני עוד לא יכול למסור על פרטים. עדיין אין קטלוג ואין לי שום מושג על ערכו של כל ספר וספר. בגלל זה אני פונה אליך בהצעה לשלוח איש מומחה מהאוניברסיטה על כמה חודשים לווינה כדי לגמור את העבודה החשובה הזאת, לנהל את המו"מ עם הקהילה ועם יתר המעוניינים בוינה ולהחליט.

שלום העביר את מכתבו של לוין לידיעתו של שלמה שונמי, ספרן בכיר בבית הספרים הלאומי ואיש מבצע "אוצרות הגולה" שהופקד על איתור הספרים. באפריל 1949 ענה שונמי (שישב אז בפרנקפורט) למכתבו של שלום: "למותר להדגיש שהעניין מאוד נוגע אל לבי ואעשה ככל יכולתי להציל ספרי ספריה חשובה זו למען ירושלים", כתב בראשית דבריו. שונמי חשש שמא הספרייה תוזנח "וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול", ולכן הציע לנסות ולשכנע את פרנסי הקהילה למסור את הספרים לאוניברסיטה העברית במתנה, או לפחות לפיקדון. אך גם הפעם, כמו שלוש שנים לפני כן, לא נעשה דבר.

בדיקה מעמיקה ראשונה של אוצרות הספרים באוסטריה ערך ביוני 1950 א"ל לוונטהאל, שהיה מנהל משרד ה-(Jewish Cultural Reconstrnction – JCR, הגוף שהוקם לאיתור אוצרות התרבות השדודים בגרמניה. הוא מצא כי שלטונות אוסטריה מחזיקים ב-300,000 ספרים שהיו בבעלות יהודית לפני מלחמת העולם השנייה: 250,000 בהשגחתה של עיריית וינה בארמון ההופבורג, והיתר בידי עיריית קלנגפורט.

שונמי נרתם למאמץ מחדש ב-1952, בעת נסיעה לאירופה שבה שהה חמישה שבועות בווינה.

אולם הוא נאלץ לקבוע פעם נוספת כי:

לדאבוננו לא עלה בידינו לקבוע בבטחה את מקום הימצאם של כל הספרים, מחמת סירובם של השלטונות האוסטרים הנוגעים בדבר לשתף פעולה ולמסור לנו ידיעות על כך. על אף היחס הזה מצד השלטונות נתרכזה בידינו בעוזבנו את וינה, בסוף אוקטובר, אינפורמציה מפורטת ומוסמכת למדי, וזה הודות לספרנים יחידים שהיו פעילים בענין ועלה בידינו לדובבם.

על פי דיווחו, אלה היו ממצאיו העיקריים: 150,000-100,000 כרכים נמצאו שנה קודם במרתפי הארמונות הקיסריים, ונראה שהיו עדיין באותו המקום: הספרים שהיו בקלנגפורט הועברו לספריית האוניברסיטה בווינה. על פי כמה סימנים, מקודם בשוד הספריות של יהודי הולנד, חלק גדול מהספרים (לפי דברי הד"ר גנז [ספרן לשעבר בספרית האוניברסיטה – א"ל] 120,000) הועברו לספריות אוסטריות, בעיקר לספריית האוניברסיטה בווינה: חלק קטן הועברו לבעלים יהודיים ולא-יהודיים. כמות הספרים שהועברה לבעלים יהודיים – בתנאים של חוסר פרסום בחוגי היהדות – היא אפסית, אפשר להסיק אפוא שבידי הרשויות האוסטריות נשאר גם חלק מכריע מן הספרים שיש להם סימני היכר ברורים של בעלות.

"תוצאות מרעישות": מאה אלף ספרים עלומים

מסע נוסף שערך שונמי בווינה, בדצמבר 1954, היה נקודת המפנה החשובה ביותר במערכה על הספרים: במהלכו השיג שונמי הוכחה חותכת לכך שהשלטונות המקומיים חילקו עוד ב-1951 בין הספרות השונות יותר מ-180,000 ספרים שנותרו ללא יורשים ושרובם היו בבעלות יהודית. על הגילוי דיווח שונמי בסוף דצמבר 1954 לסגן שר הדתות, ד"ר זרח ורהפטיג:

באווירה הטובה שנוצרה ביחס בין הממונה מטעם משרד האוצר ניתנה לי האפשרות לחטט בארכיון, והתוצאות מרעישות. מצאתי קבלות מקוריות חתומות על-ידי מנהלי ספריות וינאיות על יותר מ-100,000 ספרים שהעלימו ממנו [ממשרד האוצר, אליו הועברו הספרים ללא יורשים – א"ל]. יתר על כן, מצאתי קבלות על מאות ספרים עתיקים "מהמאה הט"ו-הי"ח" שלא סופר לנו עליהם עד עתה כלל.

שונמי המשיך במחקריו, וב-9 בינואר 1955 שלח ציר ישראל בווינה, אריה אשל, מברק למשרד החוץ בירושלים:

יותר מ-2000,000 ספרים מרכוש יהודי גזול נתגלו עד כה, רובם בימים האחרונים. ביניהם לפחות אלפים דפוסים ראשונים וכתבי יד החל מהמאה ה-14(!). אחוז הספרים בעלי ערך מדעי וכספי גבוה מאוד. אין לאמוד עדיין שווי האוסף, אולם לפי בדיקות ראשונות עלול לעלות מיליון דולר.

תגובות אוסטריות ראשונות בדבר ההחזרה שליליות. בין הספרנים כאלה הטוענים שגסטפו "קנה" הספרים.

למחרת שלח אשל לירושלים דיווח מפורט על הגילוי. את הגילוי ייחס לחוסר זהירותו של פקיד אוסטרי, שהעמיד לרשותו של שונמי רשימות מקוריות על חלוקת השלל. למכתבו צירף אשל את הדוח המקורי, שכתב בנובמבר 1951 ד"ר אלואיס יסינגר, ספרן בספרייה הלאומית האוסטרית.

בדיווחו מנה יסינגר את הספרים על פי המקומות שבהם הוחזקו, ופירט כמה ספרים הועברו לספריות האוסטריות השונות ובאילו נושאים עסקו. בסך הכול מסר על גורלם של 209,990 ספרים: 23,794 "הוחזרו לשימוש", ואילו 186,196 חולקו בין הספריות השונות. יסינגר הביע שביעות רצון רבה מן הספרים שחולקו, באמרו שהם מהווים אוסף מקיף ובעל תוכן עשיר, וכי הם בהחלט "יענו על הציפיות". בין היתר צוין בדוח, כי כתבי עת הועברו לספרייה הלאומית על מנת לכסות את החסר שנוצר בשעת המלחמה.

הספרייה הלאומית האוסטרית קיבלה ספרים בנושאי גאוגרפיה, מלחמת העולם הראשונה, תאולוגיה, יהדות, מזרחנות, אמנות פלסטית, תאטרון ואטלסים. 151,487 ספרים נמסרו לאוניברסיטה, ביניהם קטלוגים של הוצאות ספרים, היסטוריה קדומה של גרמניה, מסחר, כלכלה, משפטים, שאלת הגזע, אדריכלות, בלשנות, ספרות קלסית, ספרות גרמנית, חינוך, פילוסופיה וספרי נוער. כ-30 אלף ספרים היוו אוסף נפרד מן המאות ה-18-15, ומנהל הספרייה, ד"ר רודולף דטלמאייר, העריך כי 80 אחוז מהם היו בבעלות יהודית. לגבי יתר הספרים טען דלטמאייר כי הם "נקנו באופן חוקי בידי הנאצים", יסינגר עצמו היה מדובר בספרים שדודים, ולכן אפשר להניח כי רובם היו בבעלות יהודית.

"ספרים שלא יכולנו להוכיח את מציאותם"

בסוף 1955 הושגה פריצת דרך של ממש במגעיהם של נציגי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים עם ממשלת אוסטריה. מנהל בית הספרים, ד"ר קורט וורמן, יצא לווינה והגיע להסכם עם הספרייה הלאומית ועם ספריית האוניברסיטה. פרטי ההסכם פורסמו לראשונה בשנת 2002.

במזכר בלתי חתום מינואר 1956, שכתב ככל הנראה שונמי, נאמר כי הסכם זה מבטיח ש"נקבל לכל הפחות 40 אחוז מכל הספרים לפי בחירתנו". אך הוא הוסיף כי "לפי ידיעות מהימנות שבידנו נמצאים עוד באוסטריה כ-100,000 ספרים, רובם מרכוש יהודי, שלא יכולנו להוכיח באופן דוקומנטרי את מציאותם".

לעומת זאת, בסקירה שפרסם לקראת יום העצמאות תשי"ח (1950) כתב שונמי:

לפי הסכם הפשרה [...] נקבל כמעט מחצית הספרים הללו המאוחסנים בספריית האוניברסיטה בווינה וכשלושה רבעים מספרים אלה, המאוחסנים בספרייה הלאומית שם. קרוב ל-80,000 מספרי וינה נמצאים כבר בדרך לירושלים, ואחרי סידורים פורמליים שונים עומדים להישלח אלינו עוד כ-100,000 ספרים נוספים.

התיעוד המקוטע אינו מאפשר לקבוע כיום מה היה המספר הנכון.

באותה מידה קשה לקבוע כמה ספרים אכן הגיעו בסופו של דבר לירושלים בפועל. שונמי שמר בין ניירותיו תעודת משלוח מדצמבר 1959, המעידה על שיגור ספרים במשקל כולל של 19,511 ק"ג מווינה לירושלים דרך נמל טרייסט. בהנחה שמשקלו של ספר ממוצע היה 500-300 גרם, מדובר על מטען ובו 60,000-40,000 ספרים.

עדות נוספת נמצאת בטיוטת הודעה לעיתונות שהוכנה ביוני 1960, כנראה בידי שונמי:

לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי הגיע משלוח גדול של ספרים מאוסטריה. במשלוח הזה, המכיל 40,000 ספרים. בערך, הגיע לסיום מפעל חלוקה של אוסף ספרים גדול וחשוב משוד הנאצים. הספרים הם ברובם מהספרייה של בית הספר הגבוה הנאצי "הוהה שולה". בספריה זו ריכזו הנאצים ממיטב הביזה של ארצות הכיבוש, וכדי להציל את הספרים מהפצצות הועברו בזמן המלחמה מגרמניה לאוסטריה. לפי הסכם מיוחד שבין הספריות הראשיות האוסטריות ובין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי חולקו הספרים באופן שווה בערך בין אוסטריה וישראל. בסך הכל הגיעו מאוסף זה לירושלים כ-80,000 ספרים.

עובדה אחת נראית ברורה: בית הספרים הלאומי נאלץ להסכים לכך שעשרות אלפי ספרים יישארו בידי האוסטרים. המסמכים אינם מגלים מדוע עשה זאת, אך נראה שיש לייחס זאת גם לחולשתה הדיפלומטית של ישראל באותם ימים. חרף הערפול האופף את סיומה של פרשת הספרים באוסטריה, אין כל ספק כי בידי ספריית האוניברסיטה וספרייה הלאומית בווינה נותרו עד היום עשרות אלפי ספרים שנשדדו מיהודי אירופה בשנות השואה. גם לפי הדיווח האחרון של שונמי, הועברו לירושלים 80,000 ספרים, וב-1951 חולקו בין הספריות השונות בווינה יותר מ-186,000 ספרים ללא יורשים. רובם, כאמור, היו מן הסתם במקור בבעלות יהודית.