אמנותה של אנה טיכו איננה אמנות לשמה. סגנונה הוא חלק בלתי-נפרד מנושאיה. תולדות התפתחותה מגלות אהבה והבנה מעמיקות והולכות לכל הקיים קיום של קבע בסביבתה, בד בבד עם עוצמת תיאור והבעה הגדלה בהתמדה.

בגיל שתים-עשרה קיבלה את שיעוריה הראשונים ברישום בוינה, ובגיל חמש-עשרה למדה שם בבית-ספר לאמנות בהדרכתו של נובק. בבואה לירושלים היתה בת שמונה-עשרה, ובשנת 1912 נישאה. בני הזוג היו בעלי אזרחות אוסטרית, ובעת מלחמת העולם הראשונה היה ד"ר טיכו רופא-עיניים ומנתח בצבא האוסטרי-הונגרי בפלשתינה. ד"ר טיכו אף היה מוצב בדמשק לזמן-מה, והשניים לקחו חלק בנסיגה מאסיה הקטנה. הם שבו לירושלים ב- 1919. מאז חיה בה אנה טיכו ברציפות, כשהיא מבקרת מדי-פעם במרכזים אחרים: פאריס ואמסטרדאם, לונדון וניו-יורק. ביוני 1967 שהתה באירופה, ומיהרה לשוב לביתה שבסמוך לקו-האש, לחלוק עמו את גורלו, ואגב כך לרשום מראות מן הקרב.

בבואה לראשונה מוינה ליווה זכרונות של ציירים כקלימט, אגון שילה שלא האריך ימים, וקוקושקה הצעיר, ומעל לכל של רישומי גדולי האמנים בספריית "אלברטינה". מבית ומחוצה לו עוקבת היא אחר עבודת אמנים בני-התקופה בעניין נלהב ובעין חודרת.

תהליך התפתחותה היה איטי והדרגתי. חייב היה להיות כזה גם עת מעטה היתה העבודה במרפאת בעלה, שבו הושיטה לו עזרה בקביעות. אל הגדולה הגיעה בצעדים זהירים, מתוך מודעות ליכולתה, ואולי גם מתוך יראה מוגזמת ממגבלותיה. צבעי-המים שלה, למשל, משקפים חוש נדיר להתאמת צבעים הרמוניים: אך בציורי-השמן הספורים שבהם שלחה ידה לפני שנים רבות, היו הצבעים מבוקרים כמעט עד כדי חד-צבעיות. עינה תרה אחר אופי צורתם של העצמים, ואף הצבע הופך מיותר כמעט למול עושר משחק האור והצל השרוי באווירת מרחביה האינסופיים. היא הגבילה את עצמה לניצול מלא של כשרונה הטבעי לרישום.

אנה טיכו גילתה ואהבה מעל לכל את מלאכת-החיטוב האיתנה של הזמן בגבעות נוף יהודה ובעמקיו: את מדרגי-האבן והבתים שאינם נראים צעירים משיפולי ההרים שאליהם הם נצמדים. דמותו דמות הנוף הקדום ביותר בעולם, היסטוריה חזותית של סחף נצחי, של עירום אנושי ועזובה. קשיותו של החומר והמרחבים גדולי המימדים, יש בהם כדי להטיל מורא על כל אמן שהוא. כבר בשנות השלושים המאוחרות רכשה אנה טיכו בית בכפר ההררי מוצא, שבמערב ירושלים, ובית זה הפך במהרה למעון שני לה ולבעלה. לעתים היתה יוצאת בגפה לעבוד ביריחו, שם רכשה את ביתו שלארכיאולוג אנגלי.

ידה היתה חופשית וקלה למן ההתחלה, אך ברישומיה הגדולים יותר – ואמנם במהרה עברה לעבוד במימדים הגדולים המאפיינים אותה – החלה בעיבוד מדוקדק הנאמן למורשת האלברטינה ווינה של סוף המאה. ברישום המגולף בליטוש כה רב כמעט שאין להבחין בין הטבע ובין מפעלו המתפורר של האדם. ניכר בפני השטח שקשים הם כחלמיש, וכמוהו יהדהדו להלמות המקבת. ועם זאת הלך-הרוח הוא רומאנטי, ותמה אתה כיצד התפזרו התושבים ונעלמו, או מי נותר חי בין החורבות, צמא למים שבכד-החרס הנישא על-ידי הדמות המצועפת, המתקדמת בזהירות בין האבנים. תמיד חייב היה להיות שלד שהותווה בהרחבה, ועל-גביו נבנו נופים מוקדמים אלה. אבן אחר אבן. בהדרגה החל תת-מיבנה זה עולה אל פני השטח ומשתלט על המתווה כולו, כשהוא מפשט אותו, מרחיבו ומעניק לו שליטה על המרחב. ועדיין לא נעלמו לגמרי מירקם הפרטים הצפוף, או צלליה הכהים של הרומאנסה.

אנה טיכו נולדה בברון, אוסטריה, וחיה בילדותה בוינה. בגיל 12 קבלה את שיעוריה הראשונים ברישום. ב-1912 עזבה את וינה ועלתה לארץ-ישראל. באותה שנה נישאה לד"ר אלברט אברהם טיכו בירושלים. מאז היא חיה ועובדת בירושלים, אם כי ערכה מסעות תכופים לאירופה ולארה"ב. ב-1965 קיבלה את הפרס האמנותי מטעם עירית ירושלים, וב-1970 העניקה לה עירה אזרחות-כבוד.