גבולה של מדינת-ישראל מבוסס ביסודו על קווי הגבול של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. הצעות רבות קדמו לקביעה הסופית של גבולות הארץ בתקופת המנדט. את ההצעות העלו המעצמות, הצבא הבריטי, ההסתדרות הציונית, מנהיגות ערבית לא-מקומית וממשלת ארץ-ישראל המנדטורית בראשותו של הנציב העליון סר הרברט סמואל. הנימוקים והטיעונים שהועלו בקשר להתווית הגבולות היו מדיניים, גיאוגרפיים, מקראיים, היסטוריים, צבאיים וכלכליים. רובם לא נגעו כלל לארץ-ישראל, אלא נכרכו במסכת החלוקה של המרחב העות'מאני-לשעבר והעיצוב מחדש של המפה המדינית של המזרח-התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה.
קו-הגבול המנדטורי נקבע והוסכם במשך השנים לאורך שלוש גזרות: א. הגבול הדרומי; ב. הגבול הצפוני; ג. הגבול המזרחי.


 

הגבול הדרומי

נמדד וסומן לראשונה לפני תקופת המנדט הבריטי, בשנת 1906, בין מצרים וטורקיה. הגבול נקבע ביוזמה ובכפייה בריטית. הבריטים שלטו אז במצרים, אפילו שלהלכה היתה מצרים חלק מהאימפריה העות'מאנית. בעקבות רכישת מניות תעלת-סואץ ובשל חשיבותה של התעלה כעורק-חיים של האימפריה הבריטית, עלתה בעיני הבריטים חשיבותו של חצי-האי סיני, כחיץ בטחוני. מאז 1892 הועלו הצעות שונות לקביעת קו הגבול, שיגדיר את מרחב השליטה הבריטית בשטח. עם סלילת מסילת-הברזל החיג'אזית התעורר חשש נוסף, שמא יניחו הגרמנים שלוחה של המסילה מרמת צפון-חיג'אז אל עקבה. משום כך הגבירו הבריטים את הלחץ המדיני וב- 1905 אף ניסו לקבוע עובדות בשטח, לתפוס את טאבה ואת ראס א-נקב. כך הם אילצו את הטורקים להסכים לתביעתם ולחתום באוקטובר 1906 על קו-הפרדה מנהלי, ולמעשה קו-גבול, שסומן בין רפיח לטאבה. בתקופת המנדט לא נקבע הקו הזה רשמית כקו גבול, אך בעיקר משנת 1926 התייחסו אליו כאל קו כזה.

 

הגבול הצפוני

נקבע וסומן בשנת 1923 לאחר משא-ומתן קשה בין הבריטים, בעלי המנדט על ארץ-ישראל, לבין הצרפתים, בעלי המנדט על סוריה. הבריטים הניעו את הצרפתים לצמצם את דרישותיהם הטריטוריאליות בגליל ובעמק החולה - מצד אחד, ומצד שני לא תמכו בהצעת הגבול שהגישה ההסתדרות הציונית בוועידת השלום, שהתכנסה בוורסאיי שבצרפת בשנת 1919, לפיה יהיה הגבול נהר הליטני. הגבול הצפוני הוגדר בשני הסכמים, האחד על מפות בפאריס, ב- 23 בדצמבר 1920, והשני – ב- 10 במארס 1923, לאחר שסומן בשטח. הגבול מתפתל מראש-הנקרה שלחוף הים התיכון עד אל-חמה שבדרום-מזרח הכנרת. הקו יצר את "אצבע הגליל", תוך היענות לדרישה לכלול בשטח הארץ חלק ממקורות הירדן ואת הישובים העבריים שכבר ישבו באזור.

 

הגבול המזרחי

נקבע כקו הפרדה מנהלי בתוך שטח המנדט הבריטי, בין ארץ-ישראל ואמירות עבר-הירדן, הקו נקבע לאחד שהבריטים אישרו בשנת 1922את שליטתו של האמיר עבדאללה בעבר הירדן המזרחי.

קביעת קו הגבול נמשכה משנת 1922 ועד 1929. הגבול, עבר בחלקו הצפוני, מאל-חמה, על הגדה המזרחית של נהר הירמוך עד נפילתו לירדן, דרך מרכז הירדן וים-המלח וכך השאיר את לשון ים המלח בעבר הירדן, המשיך דרומה בנחל הערבה בתוואי המחבר את הנקודות הנמוכות ביותר באפיק, והגיע עד למפרץ אילת, לנקודה הנמצאת שני מילים מערבה לעקבה. בשנת 1927 התעוררה בעייה ביחס לגבול הנפתל על הירדן, מכיוון שהנהר משנה את מהלכו מפעם לפעם. לכן נקבע, שגם הגבול ישתנה עם השינוי בתוואי הנהר. עם ההכרה של חבר הלאומים בעבר הירדן כיחידה נפרדת במסגרת המנדט הבריטי, הוכר למעשה הגבול המזרחי כגבול בינלאומי.