מפת הבית הלאומי

המנדט על ארץ-ישראל ניתן לבריטניה בסן-רמו, בשנת 1920, ואושר ביולי 1922 על-ידי חבר הלאומים. השטח שנכלל בתחום המנדט הקיף את ארץ-ישראל שממערב לירדן וחלק נכבד מהשטח שממזרח לירדן. אולם בספטמבר 1922 נעתר חבר הלאומים לבקשתה של בריטניה והוציא את השטח שממזרח לירדן מכלל ההתחייבות שניתנה ליהודים בנוגע לבית הלאומי.

למעשה, לא הובטח השטח שממזרח לירדן לארץ-ישראל. לפי חוזה סייקס-פיקו עתיד היה השטח הזה להיות חלק ממדינה ערבית; לאחר כיבוש השטח, במלחמת העולם הראשונה, הנהיגו בו הבריטים ממשל צבאי נפרד מארץ-ישראל, שמרכזו היה בדמשק. כאשר התוותה התנועה הציונית את מפת הארץ הרצוייה לה, היא תבעה לכלול בשטח הארץ את השטח שממזרח לירדן רק עד סמוך למסילת-הברזל החיג'אזית. בוועידת-השלום הוכרה למעשה עבר-הירדן כיישות נפרדת. סר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ, ביקש לכלול את השטח שממזרח לירדן בתחום ארץ-ישראל, אולם אושר לו רק להקים יחידה עבר- ירדנית נפרדת ולנהל אותה מירושלים. וכשהאמיר עבדאללה השתלט על האזור, בדרכן מחיג'אז לתקוף את הצרפתים שגרשו את פייסאל אחיו מדמשק, פירסם סר ווינסטון צ'רצ'יל, שכיהן אז כשר המושבות הבריטי, "ספר לבן" המכיר ביישותה הנפרדת של האמירות במזרח. בכך מילאה בריטניה גם את ההבטחה שנתנה בימי המלחמה לשושלת ההאשמית, שהאזור יוכר כערבי ועצמאי בחסות בריטית. מסיבה זו החל תהליך קביעת קו-הגבול בין שני עברי הירדן בשנת 1922, שבה נגזר שטחה של ארץ-ישראל להיות מערב ירדנית בלבד. אולם כעבור חמש-עשרה שנים קמו עוררים על קביעה זו, ועניין גבולות הארץ שוב היה נושא לדיונים.

 

מפת ועדת פיל

באפריל 1936 פרץ מרד ערבי, שגרם למאורעות דמים בארץ. כמו במקרים קודמים, מינו הבריטים ועדה-מלכותית שתחקור את המצב ותמליץ על הצעדים שיש לנקוט בארץ. בראש הוועדה עמד הלורד פיל ועל שמו היא נקראה. הוועדה הוקמה חודש לאחר תחילת המרד, במאי 1936, הגיעה ארצה בנובמבר 1936 ופירסמה את המלצותיה ביולי 1937 . הוועדה מצאה שליהודים היה יסוד לצפות להקמת מדינה יהודית לפי הצהרת בלפור, לפי כתב המנדט ואפילו לפי "הספר הלבן" משנת 1922. הוועדה קבעה שהמדיניות הבריטית בארץ החריפה את המצב ולכן המליצה לוותר על המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין היהודים והערבים. לפי התכנית צריכות לקום שתי מדינות, מדינה יהודית בשטח מצומצם ומדינה ערבית ברוב שטח הארץ, ואילו בין יפו וירושלים הוצע ליצור מובלעת בינלאומית תחת מנדט בריטי, כדי להגן על המקומות הקדושים. יפו היתה אמורה להשתייך למדינה הערבית והגישה אליה תהיה דרך המובעת הבינלאומית; חיפה היתה אמורה להיות במדינה היהודית, אבל לערבים תינתן גישה אל הנמל.
בהצעת החלוקה היה יסוד אחד, שהרוב בהסתדרות הציונית ראה בו נקודת-אור: ההצעה להקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית היתה אמורה לכלול את כל הגליל, עמק יזרעאל, אזור חיפה, השרון, תל-אביב וסביבתה.

ע 2>הצעת ועדת פיל עוררה בציבור היהודי חילוקי דעות.
ע 2>היו שהסכימו להצעה, כדי שאפשר יהיה להמשיך לברר את פרטיה עם הבריטים ואולי לשפרה;
היו שהתנגדו לתכנית מחשש שהמדינה לא תוכל להתקיים בסד המצומצם שהוענק לה;
אחרים התנגדו לתכנית בשל השקפתם שיש להקים בארץ מדינה דו-לאומית עם הערבים.
היו שהתנגדו בכלל לחלוקת הארץ,
והיו שלא האמינו בכנות כוונתם של הבריטים.
עסקנים לא-ציוניים דחו את התכנית מפני שהתנגדו לעצם הקמתה של מדינה יהודית.
בסופו של דבר, דחו היהודים והערבים את הצעת החלוקה.
היהודים דחו את ההצעה לאחר דיון שהתקיים באוגוסט 1937 בקונגרס הציוני ה20- שהתכנס בבאזל, אבל תבעו שלא לוותר על המנדט והמליצו להמשיך לדון על הקמת מדינה יהודית.
הערבים דחו את ההצעה, מפני שהאמינו שאם התכנית הכירה בזכותם על רוב שטח הארץ, דרוש רק לחץ נוסף כדי שתוכר זכותם על כל השטח. לכן הם העדיפו את הקו הקיצוני, בהנהגת הסיעה הלאומנית בראשות המופתי, חידשו את המרד נגד הבריטים ואת המלחמה נגד היהודים והנהיגו טרור נגד מתנגדיהם מקרב ההנהגה והאוכלוסייה הערביות.

 

הצעות החלוקה של ועדת וודהד

לאחר קבלת הדין-וחשבון של ועדת פיל מינו הבריטים ועדה מלכותית נוספת, בראשות סר ג'והן וודהד, לעבד את התכנית לחלוקת הארץ. הוועדה הגיעה ארצה באפריל 1938 והגישה את הדין-וחשבון שלה בנובמבר. הוועדה פעלה בשעה קשה ובלחץ הנסיבות באירופה, לאחר שהיטלר סיפח את אוסטריה והיפנה את איומיו כלפי צ'כוסלובקיה. בשעה זאת ציפו הבריטים שהוועדה תגרום לביטול תכנית החלוקה, כדי לא לקומם את ארצות ערב נגדם. ועדת וודהד אכן קבעה בהמלצותיה שאין אפשרות מעשית לחלק את הארץ לשתי יחידות מדינויות מבחינה כלכלית ובטחונית ומחמת התנגדותם של הערבים. למסקנתה זו הגיעה הוועדה לאחר שדנה בהצעת חלוקה חדשה של ההסתדרות הציונית ולאחר שהציעה שתי תכניות משלה, במקום לעבד את הצעתה של ועדת פיל. ההצעות של הוועדה החמירו עוד יותר עם היהודים. ההצעה האחת השאירה בתחום המדינה היהודית רק את שרשרת העמקים: עמק החולה, עמק הירדן, עמק יזרעאל ואזור השרון. ההצעה השניה היתה נדיבה עוד פחות והמליצה שהמדינה היהודית תסתפק ברצועת החוף שבין זכרון-יעקב לפתח-תקוה ותל-אביב.

הוועדה החמירה עם היהודים מתוך רצון לרצות את הערבים, אשר התנגדו בכלל לחלוקה. גם האווירה הכללית השתנתה אז בארץ. הנציב העליון סר ארתור ווקופ, שפעל בתקיפות רבה נגד הטרור הערבי, הוחלף בסר הרולד מק-מייקל, שגילה עויינות לרעיון הבית הלאומי היהודי. הצעותיה המחמירות של ועדת וודהד באו גם כמשקל-נגד לדין-וחשבון של ועדת פיל, אשר ביקרה קשות חלק מפעולותיה של ממשלת המנדט.
מסקנתה העיקרית של הוועדה ענתה לציפיות הממשלה הבריטית, ובעקבות הדין-וחשבון של וודהד נסוגה בריטניה מתכנית החלוקה. בוועידה שהתכנסה בלונדון, ניסו הבריטים לשכנע לשווא את הערבים והיהודים להסכים למדינה דו-לאומית, לפי תכנית אחרת שהציע שר המושבות מלקולם מקדונלד. כתוצאה מכשלונה הנוסף, ורצונה לפייס את הערבים, פרסמה הממשלה הבריטית ב17- במאי 1939, "ספר לבן", ובו הטילה גזרות על העליה היהודית ועל אפשרויות ההתיישבות בארץ. הצעת המפה השניה והמצומצמת של וודהד היתה בפברואר 1940 הבסיס לגזרה נוספת, הידועה בשם "חוק הקרקעות" או "תקנות העברת הקרקע". "חוק הקרקעות" התנכל בזדון להתיישבות היהודית, אסר על העברת קרקעות ליהודים בשלושה רבעים משטח הארץ, סתר במצח נחושה את כתב המנדט של חבר הלאומים וביטל למעשה את הצהרת בלפור. להלכה, יצר חוק הקרקעות מפה חדשה של ארץ-ישראל.

 

הועדה האנגלית-אמריקנית ותכנית "מוריסון"גריידי"

מלחמת העולם השנייה הסתיימה. לקראת סיומה העלו הבריטים כמה רעיונות לפתרון בעיית ארץ-ישראל. ב1944- עובדה תכנית לשינוי פני המפה המדינית של המזרח-התיכון, על-ידי חלוקתו מחדש לארבע מדינות עצמאיות: מדינה יהודית, מדינה לבנונית-מרונית, מדינת ירושלים בחסות בינלאומית ומדינת "סוריה רבתי". לאחר המלחמה, ב1945-, עובדה תכנית לחלוקת הארץ לחבלים אוטונומיים תחת שלטונה של ממשלה בריטית מרכזית, שהיתה משאירה את הבריטים באזור לעוד שנים רבות. אך לפי שעה, ולמרות תוצאותיה הנוראות של המלחמה, המשיכה הממשלה הבריטית לקיים את מדיניות "הספר הלבן" משנת 1939, שסגרה את השערים ומנעה את ניצולי השואה מלעלות לארץ.

באירופה דרשו עשרות אלפי יהודים לאפשר להם לעלות ארצה, ובארץ התגבר מאבקו של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי. אלפי מעפילים הגיעו לחופי הארץ בצורה בלתי ליגלית, ומוסדות השלטון הבריטי נפגעו בפעולות המחתרת. אל אלה נוספו המחאה הנמרצת של התנועה הציונית והתעוררות דעת הקהל בעולם - במיוחד בארצות-הברית, שהבריטים נזקקו לעזרתה המדינית והכלכלית.
בסופו של דבר נכנעו הבריטים לביקורת. בניגוד לעבר, במטרה להשפיע על עמדתה של ארצות-הברית ולגייסה למחוייבות, הציעו הבריטים להקים ועדת-חקירה משותפת עם האמריקנים, לדיון בשאלת ארץ-ישראל ובמצב העקורים היהודים באירופה. הוועדה האנגלית-אמריקנית הוקמה ולאחר חקירה באירופה, בארץ ובמזרח-התיכון פירסמה דין-וחשבון בסוף אפריל 1946. הוועדה המליצה על ביטול "הספר הלבן" ו"חוק הקרקעות" משנת 1939, המנוגדים לכתב המנדט, המליצה על הענקת 100,000 רישיונות עליה ליהודי אירופה, התנגדה לחלוקת הארץ והמליצה על הגשמת מדינה דו-לאומית בחסות בריטית, ודרשה לפרק את הנשק מהאירגונים המזוינים. הבריטים התנכלו למסקנות הוועדה. במקום להתחיל לבצע את מה שניתן לביצוע מיידי, כגון להתיר את העליה של ניצולי השואה לאלתר, תלו את הסכמתם בקבלת כל המסקנות כמקשה אחת, אפילו שידעו שכמה מהן אינן מציאותיות. הם התנו את התחלת הגשמתן בדרישה לפרק את נשקם של ארגוני המגן היהודיים, ותבעו לפתוח בשיחות, שהיו מביאות את יישום ההמלצות למבוי סתום ולכנס ועידה יהודית-ערבית, שלא היה כל סיכוי לכינוסה.

כדי לצאת מהסבך שנקלעה אליו הצעת הוועדה האנגלית-אמריקנית, נועדו מומחים בריטיים ואמריקניים בלונדון לדיון בדרכים לביצוע המלצות הוועדה. הבריטים, שבקשו לפגוע בהמלצות, הצליחו לגרור את הנציג האמריקני לתכנית שונה, שקיבלה את הכינוי "תכנית מוריסון-גריידי", על-שם ראשי המשלחות, הבריטי והאמריקני. הבריטים תמרנו את האמריקנים להסכים לתכנית פדרלית של חבלים אוטונומיים, שהיתה נוחה להם להמשך שליטתם באזור. לפי התכנית חולקה הארץ לארבעה אזורים אוטונומיים, הנשלטים על-ידי נציב עליון בריטי. האזור היהודי הקיף, לפי ההצעה, כ17- אחוזים משטח ארץ-ישראל, בשטח שהיה דומה להצעתה של ועדת פיל, ואילו לאזור הערבי הוקצו 40 אחוזים מהשטח. הותרה העלייה של 100,000 יהודי אירופה, אך נאסרה ההתיישבות ברוב שטח הארץ. סופה של התכנית שנדחתה על-ידי ההנהגה הערבית, על-ידי הסוכנות היהודית (שהגישה מצדה הצעה נגדית) ובאוקטובר 1946 - גם על-ידי האמריקנים.

במבוי הסתום שנוצר, ועל רקע כשלונה של לונדון לזכות בתמיכתה של ארצות-הברית, החליטו הבריטים להביא את שאלת ארץ-ישראל לדיון בפני האומות-המאוחדות, ב2- באפריל 1947, בתקווה לקבל את תמיכת האו"ם במדיניותם בארץ.

 

הצעת החלוקה של הסוכנות היהודית

בסוכנות היהודית התעורר החשש מפני אפשרות שהבריטים יכפו על ארץ-ישראל את תכנית מוריסון-גריידי. לפיכך נקטו המתונים שבהנהלה הציונית צעד בלתי-שיגרתי. אם עד אז היו אלה הבריטים שהציעו תכניות לחלוקת הארץ, הרי באוגוסט 1946 הציעה הסוכנות היהודית מפת חלוקה משלה. ההצעה המליצה על חלוקה שהשאירה במדינה היהודית מכסימום שטח עם מספר קטן ככל-האפשר של תושבים ערביים, בהנחה שרק כך יש תנאים לקיום המדינה. ירושלים הושארה בפיקוח בינלאומי ויפו נקבעה כמובלעת ערבית בשטח היהודי. הנגב וחופו המערבי של ים-המלח נכללו בשטח המדינה היהודית.
למידע נוסף בנושאים אלה - הקישו כאן



ס הצעת החלוקה של הסוכנות היהודית/