אחת הדרכים לכלות את היהודים ב"מוות טבעי", כביכול, הייתה הרעבתם השיטתית של הגטאות. מיהודי הגטאות ניטל מלאי המזון שהיה ברשותם, ניטלו מהם האמצעים לייצורו ונאסרו האמצעים המסורתיים של השגת מזון - כגון יבואו תמורת כסף וסחר-חליפין (מצרכים שונים תמורת מזון). מצוקת הלחם, בעיקר בגטאות הגדולים שנותרו אחרי גל השחיטות הראשון, שחיסל את הישובים הקטנים, הייתה איומה. ככל שהגטו היה גדול יותר גדלה גם מצוקת ההמונים.

נוסף על כך הוטלה על היהודים חובת-עבודה, שהקיפה את כל האוכלוסין מגיל 12-13 ועד 50-55. מנות האוכל, שהוקצבו לעובדים היהודים, היו מנות רעב. מנחם לינדר, הכלכלן הצעיר ברוך הכשרונות, שנרצח בגטו וארשה ב-18 באפריל 1942, רשם את מנות הלחם החודשיות שקיבלו יהודים ב-1940 עוד לפני שהוקם הגטו: במאי - 5 ק"ג ; ביוני - 4.5 ק"ג; ביולי - 4.25 ק"ג. משנסגר הגטו שוב לא היה ליהודים שוק לקנות בו מצרכי מזון, והרעב הפיל אלפים. מעידה על כך הסטטיסטיקה של ההלוויות הנערכות בגטו וארשה מדי חודש בחודשו. במרס 1941 נרשמו בגטו 1608 הלוויות, פי ארבעה ויותר מאשר בחודש האחרון שלפני המלחמה.

אמנם היו בגטאות הגדולים חוגים מצומצמים, מן המיוחסים, שלא חסרו דבר. אלה היו הסוכנים למיניהם, משתפי-הפעולה, אנשי משטרת-הגטו, בעלי המאפיות והאטליזים, המבריחים בסיטונות - מעמד חדש שעלה בגטו לגדולה. אך המוני העם סבלו מחסור חמור. עם מחסור זה של מצרכי-מזון נאבקו על-ידי הברחה. ההברחה הייתה ציבורית ופרטית. רשת הברחה מאורגנת הייתה פרושה על הרחובות הסמוכים לחומה או לגדר, ולה סוכנים-ספקים מן החוץ, מבין האוכלוסייה הפולנית, ורצים, מחלקי-סחורה - מבפנים. את הסחורה המוברחת היו מחלקים בין סוחרי המזון בגטו. כאן נדרשה זריזות-מחשבה ותכנון, ועל הכל - אומץ-לב. לגטו וארשה הוברחו ממש קרונות מלאים קמח, תפוחי-אדמה, פרות, חלב, ירקות וכדומה, חלק מן המצרכים המוברחים זרמו לידי ארגוני-האספקה הציבוריים, אל המטבחים העממיים, אל ארגוני העזרה-העצמית בגטו.

חלק רב בהברחה היה בוודאי למבריחים פרטיים, שעשו מלאכתם לשם רווחים. אולם גם הם סיכנו את חייהם בפעולה, ובכך סייעו להמונים בגטו במאבקם עם מיתת הרעב. על אותם מבריחים כתב הסופר- העיתונאי בגטו וארשה, מעובדי ארכיון המחתרת פרץ אופוטשינסקי, שנספה באקציה הגדולה בגטו: "יתכן, כי יבוא יום, והעם היהודי יצטרך להקים אנדרטת-זיכרון ,למבריח האלמוני בגטו'". בזכות ההברחה הזאת החזיק גטו וארשה מעמד, ולא גווע ברעב עוד בשנתו הראשונה.

בהברחת המזון נתגלתה גבורתו של הילד היהודי. יום-יום היו נופלים חללים ליד חומות גטו וארשה; אולם יום-יום היו יוצאות להקות מסתננים קטנים אל השטח ה"ארי", לתור אחרי מזון. ולעניין הילדים יש לזכור, כי לפי החוק הנאצי זכאים למנת אוכל זעומה העובדים בלבד; ואילו הילדים, מגיל 12 ומטה, לא קיבלו כל הקצבת מזון. הילד, שהיו לו בגטו הורים, קיבל משהו מפתם העלובה, ואילו זה, שהוריו מתו, נתפסו על ידי הרשויות ונכלאו או שולחו למחנה - הופקר. ילדים אלה אנוסים היו לדאוג לנפשם. והיו ביניהם אף כאלה, שעמסו על כתפיהם הרכות את הדאגה להורים חולים, לאחים ולאחיות פעוטים. יום-יום היו המבריחים הצעירים, בני תשע, בני עשר, צובאים שעה ארוכה מסביב לחומות הגטו ומצפים לרגע, ששוטרי החומות יהודים ולא-יהודים, יסיחו את דעתם, או יסורו לצדדים. להקות להקות היו מטפסים על החומות, חומקים בעד לבנה שנשלפה ממקומה, משלשלים כעכברים בכל סדק את גופם הקט, הכחוש והמצומק, ומתפזרים ברחובות העיר ה"ארית". שם היו משכירים את עצמם לעבודות שונות, כגון סבלות, וגם עסקו בקיבוץ נדבות. מהעיר חזרו "שמנים", "מנופחים", כשחבילות הקמח ותפוחי האדמה כרוכים להם על גופם, תחת לבושם הבלוי. בשובם לא היו זריזים וקלי-תנועה, והמעבר בסדקים היה קשה. וכאן היו נופלים חלל בכדורי "שומרי החומה". אולם נפילתם של הרבים לא הניאה את המבריחים הקטנים ממילוי החובה שנטלו על עצמם. ואלה מהם שנפצעו, אך הגלידו פצעיהם, היו יוצאים שוב לשליחותם, ממנה רובם לא חזרו עוד.