המדיניות הגרמנית לגבי העמים "הנחותים", כגון הסלאבים, הייתה למנוע מהם השכלה. הפולנים, למשל, נועדו לשמש מקור לכוח-עבודה למען עם האדונים. ואלה הדברים שרשם ביומנו מושלה של פולין הכבושה, האנס פראנק (בישיבה של ה-6 בנובמבר 1940):
"הפירר אמר דברים ברורים, כי אין להטיל על הגנרל-גוברנמאן חובה לעיצוב חיים גרמני ואין לו כל מטרות גרמניזציה בשטחים אלה. אזור זה נועד לשמש רזרבואר [מאגר] - עבודה במובן הרחב. יש לנו כאן, קודם כל, מחנה-עבודה ענקי, וכל מה שמבטא כוח ועצמאות - נמצא בידי גרמנים."

והימלר קבע את שיעור רמת ההשכלה במזרח אירופה הכבושה:
"בשביל האוכלוסין הלא-גרמנים של המזרח אין להרשות בית-ספר ברמת גבוהה מאשר 4 כיתות בית ספר עממי. תפקידו של בי"ס עממי כזה אינו אלא להכשירם לספור לכל היותר עד 500 ולחתום את שמם. יש לחנכם לכך, שמצוות אלוהים היא - ציות לגרמנים, ניקיון-כפיים, חריצות ואדיבות כלפיהם. איני סבור, כי הכרחית ידיעת-הקריאה."

אם כזה היה היחס לפולנים ה"אריים", יקל להבין, מה היה היחס לתרבותם ולהשכלתם של יהודים. לפיכך חוסל החינוך היהודי המפואר בפולין ובליטא; הוחרמו הספריות, נסגרו העיתונים. אולם לא היה די בכך. מטרת האויב הייתה להביא את יהודי הגטאות לידי מצב, שהם קראו לו "אנטמאנשונג" - כלומר, מחיקת צלמו האנושי. מטרתם הייתה להוכיח, כי היהודי "תת-אדם" הוא וכי ראוי הוא ליחס שהגרמנים מתייחסים אליו. התנאים החומריים בגטאות: הצפיפות האיומה, הרעב, מחסור באמצעי העזרה הרפואית, הדיכוי, ההשפלה והטרור - השפיעו השפעה הרסנית על נפשם של כלואי הגטאות. דומה, פסקו חיי-הרוח העשירים מהמוני בית ישראל בפולין, ובמציאות הגטו לא נשאר שריד מן "הנשמה היתרה". וכן כתב בגטו וארשה, לאחר יום-כיפורים 1941, הסופר ברבשטיין :
"....מעל לבתיך ומעל חומותיך ניצבים מאזניים, כפות-מאזניים. גורלך נשקל: זכאי או חייב? עומדת עדה חוטאת וטוענת: את עשרת הדיברות שכחנו מכבר. הרוח מחקה את המלים מן האבן ואת חתימת הדברים מלבנו. ואין אנו זוכרים עוד את עשרת הדיברות אשר כתבה לפנים אצבע אלוהים, בשביל בני-אדם אשר בצלמו של אלוהים, ולא למען אנשים-תולעים. אין אנו זוכרים אותן ואין אנו מבינים אותן. אין הלב מרגיש כאבו של הזולת ואינו חש אפילו כאבו שלו. הרגשותינו פסקו. כבר אין אנו יודעים אפילו סבל מהו, כי אין אנו מרגישים עוד. לכן אין אנו יודעים רחמים מהם, ואין אנו מבינים צדק מהו, שכחנום כבר. ידענום בקיומנו הקודם, בעודנו מסוגלים להרגיש, כאשר חטאנו מתוך הכרה ובחירה. עתה תולעים אנחנו, אלף מונים נחותים מעבדים כנענים. וכי כתבת את עשרת הדיברות בשביל תולעים?... לא לפי השגתנו הם החוקים, שנכתבו בשביל בני אדם, שנבראו בצלם אלוהים. וכי מותר לשפוט אותנו על שאין אנו שומרים חוקיהם של אנשים-אלוהים?..." (ארכיון רינגלבלום א', תרגום מיידיש).

כזאת הייתה הרגשתם של רבים מבני האינטליגנציה היהודית, - של סופרים ומורים, אשר גוועו בהמוניהם ברעב והתייסרו על שקהו החושים ועוות הצלם. ואף על פי כן לא פסקו חיי-הרוח בגטאות. וודאי - זוהרם הועם, והיקפם צומצם. אך סופרים הוסיפו לכתוב, ציירים המשיכו לצייר, אנשי מדע ערכו מחקריהם. בארכיון החשאי של גטו וארשה, "עונג שבת", הידוע כארכיון-רינגלבלום, נשמרה שורה ארוכה של מחקרים, שנערכו בשנת 1941-1942, על נושאים שונים שעניינם - מציאות הגטו.

דומה, פעולת התרבות של יהודי וארשה חודשה חדשים מעטים אחרי הכיבוש, כאשר נדמו הדי היריות, והחיים האזרחיים החלו להתארגן. על אף הרדיפות והחטיפות ברחובות, על אף נישול יהודים מדירותיהם, על אף הרעב והטרור - נמשכה היצירה התרבותית-רוחנית. בארכיון רינגלבלום נשתמרה רשימה על עצרת חגיגית, שנערכה בווארשה ב-1940 מוקדשת לכ"א תמוז, ערב כניסתם של היהודים לגטו. יושב ראש העצרת היה המנהיג הציוני מנחם קירשנבוים. וזו לשון הרשימה:

שבת, כ"א תמוז שנת ת"ש.

"במועדון המטבח העממי, שברחוב זאמנהוף מס' 13, מתקיימת עצרת חגיגית, מוקדשת ליום השנה של ח. נ. ביאליק וד"ר ת. הרצל ז"ל…
לפני השערים עומדות משמרות נוער. מוטל עליהן תפקיד קשה ואחראי: בעיניהן ובאוזניהן תלוי גורל הנאספים, אם יחזרו מן העצרת לבתיהם, או... שיוסעו לרחוב דז'ילנה השכן ומשם למקום, שממנו אין שבים עוד... אנחנו נכנסים לאולם שכולו יום-טוב. על הקירות תלויות תמונותיהם של הרצל וביאליק. מסביב לשולחנות מסובים כמאתיים איש… משאיות צבאיות בצבע כחול משוטטות ברחובות, כדי לתפוס קורבנות לרוות את צימאונה הסדיסטי של ה"סולדאטאסקה" ההיטלראית. בהנאה פראית קופצים התליינים במדים, כשבידיהם אלות-גומי ואקדחים, ותופסים את העבדים, שעל שרווליהם סרטים לבנים ומגן דוד כחול ולחטיפות מתלוות מכות נמרצות מידי הבריונים וקולות גידוף מפי יונקרים [אצילים] פרוסים.
אולם כאן, באולם זה, אתה שוכח הכל. העבדים נהפכים לבני-חורין ממש, בנפשם גאווה לאומית וכבוד אדם, ומעיניהם ניבטת תקווה אף כי מהולה בצער..."

בגטאות הגדולים, בארצות הבלטיות ובפולין, פעלה יחידת-החרמה ובראשה פרופסור גרמני מומחה, כביכול, למדעי-היהדות. תפקידה היה לחסל את הספריות היהודיות, לאסוף ולהחרים אוצרות תרבות יהודיים. ילדים יהודים ובני-נוער הצילו ספרים רבים. צעירי ישראל בגטאות המרו את פקודת הצורר למסור לו את כל הספרים שברשותם והסתירום. כך קמו בגטאות ספריות במחתרת. הנוער בגטאות וארשה, קובנה, וילנה ולודז' הרבה לקרוא. בשטח זה היו פעילים בעיקר חברי תנועות הנוער. לא בכדי מספרים הניצולים, שהיו נערים בימי היותם בגטו, כי מעולם לא הרבו לקרוא כמו בגטאות. מן הספרים שאבו עידוד להמשיך.

מלבד הספריות החשאיות נוסדו בגטאות מפעלי-תרבות רבים: מקהלות, תזמורות תיאטראות. בגטו וילנה התפרסם תיאטרון-הנוער, שהעלה בעברית את הצגת "היהודי הנצחי" לדוד פינסקי. כפי שמעידים שרידי הגטו, שימשה הצגה זאת קריאה לנוער להתגונן ולהילחם. בגטו קובנה פעלה תזמורת, בניצוחו של הופמקלר - שהיה בשעתו מנצח באופירה הליטאית המלכותית. הקונצרטים שלה, ברמה מוסיקאלית גבוהה, הסיחו דעתם של המאזינים מן ההווה והגבירו כוחם להיאבק. בגטו וארשה קיים המשורר והמחנך יצחק קצנלסון להקה דרמטית ובה העלה מחזות מפרי עטו שבאו לעודד את רוחו של הציבור היהודי בגטו.