יהודי אירופה המזרחית ידועים בקשריהם המשפחתיים האמיצים, אף כי בשנות האבדון נתרופפו קשרים אלה במידה מסוימת, והיו מקרים שבנים זנחו הוריהם, והורים את ילדיהם, כדי להציל את עצמם משחיטה, שכן נתערערו בשנים האיומות ההן סדרי-חייהם של היהודים, והחושים קהו בסבל ובייסורים המתמידים. הקשר המשפחתי הזה היה גורם מעכב בהתפתחות ארגוני-הלחימה בגטאות. כל עוד היו המשפחות שלמות, סירבו בני הנוער לנטוש את הוריהם בגטו ולצאת אל הפרטיזנים. גם הורים לילדים רכים נמנעו מיציאה ליערות, כי לא יכלו לקחת אתם את ילדיהם ומיאנו להפקירם. כל עוד היה הגטו קיים, אף כי כיליונו היה צפוי כל יום, נחשבו נטישת זקנים וילדים בגטו ויציאה ליערות כבגידה, בחינת "אני את נפשי הצלתי". והיו מקרים, שבגבור הסכנה בגטו, חזרו לשם בנים, אשר כבר עשו ביערות. הם ניסו להציל את משפחותיהם ונספו אתן.

הפעילות המחתרתית בתוך הגטו סיכנה קודם כל את המשפחה. לכן היו הורים שלחצו על בניהם להימנע מפעילות זו ולנתק את קשריהם אל ארגוני-המחתרת. לעומתם היו הורים, ואף זקנים, שאימצו את ידי הבנים למאבק וללחימה פעילה באויב.