גטו וארשה נסגר בתוך חומות ושערים ב-15 בנובמבר 1940. מן השטח, שהוקצב לגטו, הוצאו 110,000 פולנים. אל רבבות היהודים, שהתגוררו פה מכבר, נוספו לרובע היהודי עוד 138,000 יהודים משאר אזורי העיר "האריים". בשנים 1940 ו-1941 זרמו לגטו המוני יהודים מן העיירות בסביבה, ובסופו של דבר היו כלואים בין החומות קרוב לחצי מיליון איש. שטח הגטו היה 8% משטחה של וארשה והוא צומצם והלך מפעם לפעם. הצפיפות בגטו הייתה איומה - 13 נפש לחדר בממוצע. אורך החומה היה 18 קילומטרים, גובהה מעל 3 מטרים, ומעליה שברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות.

מצבם של אלה, שהתגוררו בשטח הגטו משכבר, היה טוב יותר, הם הצליחו להטמין משהו מרכושם, הם אף שמרו על חלק מרהיטיהם, ובשעת הדחק יכלו להחליפם. אולם אלה שרוכזו בגטו ממקומות אחרים לא יכלו להעביר למקום מגוריהם החדש אלא צרורות עלובים בלבד. מגורשי העיירות השכנות באו בדרך כלל לגטו בחוסר כל. אלה שהיו להם קרובים בווארשה, או אלה שהצליחו להביא אתם רכוש, בכסף או בחפצי ערך, מצאו לעצמם איך-שהוא קורת גג ואפשרויות-קיום; ואילו המוני היהודים העניים רוכזו רובם בצפיפות איומה במקומות מגורים ארעיים: בבתי-ספר שנסגרו, בבתי מדרש, במחסנים וכדומה. "מרכזי-פליטים" אלה היו ברובם ללא סידורים סניטאריים, ללא מים, ללא אפשרות להתרחץ, ללא אפשרות לרכז ולסלק אשפה, ואף ללא תנור לחימום וללא כיריים לבשל את תבשילם הדל. ולא עוד אלא שלא היה ליהודים אלה כל מקור פרנסה. כאן שרר המחסור האיום ביותר. האנשים התהלכו נפוחי רעב, או שהיו מוטלים בחוסר אונים על משכביהם, בזוהמה ובקור; כאן השתוללה מגפת טיפוס-הבהרות והמוות קצר את קצירו השופע.

בין החומות החריפו הניגודים המעמדיים, גדול היה הפער בין השכבה הדקה של ראשי היודנראט, קציני המשטרה ובעלי השררה למיניהם ובין המוני העם. חיי הגטו בכלל היו מעוותים עד היסוד, והגילויים - קוטביים ביותר. היו בגטו מקרים רבים של אצילות ומסירות נפש, אך לא חסרו גם גילויי זוהמה נפשית וניוון מוסרי. היו בגטו אנשים שהתעלו למדרגת קדושים, אף כי לפני כן לא היו אלא יהודים פשוטי-עם. והיו אנשים שהידרדרו בתנאי הגטו לשפל המדרגה המוסרית, אף כי נחשבו לפני המלחמה לאנשים הגונים.