בראש היודנראט עמד יהודי מתבולל, המהנדס אדם צ'רניאקוב. הוא היה אדם הגון ונקי-כפיים, אך בתנאי הגטו האיומים לא הצליח להתעלות, בהתאם לצורך השעה. שלא מרצונו נהפך למכשיר דיכוי בידי הנאצים. הוא היה מוקף מתבוללים ומומרים המתנכרים לצורכי העם.

היודנראט ("המועצה היהודית" או "הקהילה" כפי שקראו לו תושבי הגטו) היה מוסד גדול ומסועף ועבדו בו מאות פקידים במחלקות רבות: מחלקה פיננסית, מחלקת אספקה, מחלקה לענייני שיכון, מחלקה לענייני בריאות, משרד לענייני עבודה וכו'. ליודנראט היו מחסנים למצרכים שונים, שסופקו לגטו על-ידי הגרמנים, מוסדות סוציאליים מיוחדים - בתי ילדים ובתי מחסה לבית חולים, ואף בית-סוהר, בו הייתה משטרת הגטו כולאת את העוברים על חוקי הגטו.

בראש כל מחלקה עמד מנהל ולו עוזרים ומקורבים ומלחכי-פנכה שונים. אנשי היודנראט ועובדיו נהנו מהקלות ומפריבילגיות שונות - והעיקר, הם יכלו להשיג מצרכי מזון חיוניים, שלא היו בהישג ידו של הכלל.

נוסף על כך הרגישו את עצמם אנשי היודנראט בטוחים יותר. להם ולבני משפחתם היו תעודות אשר הקנו להם חסינות מפני חטיפות וגירושים. היו ביודנראט עובדים, שלא משכו ידיהם מטובת הנאה לעצמם וממעשי שחיתות שונים. בימי האקציות היו אנשי היודנראט מכנסים לתוך משרדיהם את קרוביהם, שהיו נשארים שם עד תום האקציה, עד יעבור זעם. בכך השניאו את עצמם על המוני הגטו הסובלים. ואם כי ישבו ביודנראט הוורשאי גם אנשים הגונים, כאברהם גפנר - עסקן יהודי מסור, ידידם של הלוחמים היהודים ושל המחתרת החלוצית, שעזר ככל שהשיגה ידו - כתם השחיתות ושיתוף הפעולה עם האויב, פגם במוסד כולו.

הגרמנים הטילו על היודנראט לספק להם את המועמדים לגירוש. תחילה, 5,000 איש ליום. כבר ביום השני לגירוש הגדילו את המכסה, ומפעם לפעם הוסיפו להעלותה. צ'רניאקוב נוכח לדעת, כי השלה את נפשו בהאמינו לדברי הגרמנים- ואיבד את עצמו לדעת. את מקומו תפס המהנדס ליכטנבאום שחתם על כל דרישות הגרמנים, עד שפרץ המרד והכל נספו בחורבן הגטו.

הגוף השני שהטיל מרותו על גטו וארשה מבפנים, הייתה המשטרה היהודית. משטרת הגטו בווארשה, ידיה גועלו בדם יהודי. יש לציין, כי לא נתקבלו למשטרה אלא בעלי השכלה תיכונית, וקציני המשטרה היו ברובם בעלי תארים אקדמאים. אין ספק, שהיו ביניהם גם אנשים הגונים. אך משנתברר מהו הנדרש מהם, הסתלקו ההגונים מן המשטרה. נשארו בה כל אלה, שהעדיפו חי-שובע ושהיו נכונים לקנות את חייהם וחיי משפחותיהם במחיר חיי הזולת.

משהחלה ביולי 1942 אקצית הגירוש הגדולה מגטו וארשה, נטלו בה אנשי "שירות הסדר" היהודי חלק פעיל ביותר. אך היו ביניהם שהשליכו את כובעי-השוטרים והסתלקו מתפקידם הבזוי.

שוטרי גטו וארשה בלטו גם בלבושם - לראשיהם כובעים עם מצחיות, מצוינות ב"מגן-דוד" כחול, ולרגליהם מגפי עור מצוחצחים. בצעדי גאווה היו חוצים את רחובות הגטו, במלים בוטות היו משיבים ליהודים המרודים. אם שכחו, כביכול, כי גם הם, ככל ציבור היהודים, אסירים הם בידי הגרמנים בבית-הכלא הגדול המכונה גטו וארשה.

מפקדם היה בשעתו קולונל בצבא הפולני, יהודי מומר בשם שארינסקי. "גרמנים מצאו בו את האיש הנכון במקום הנכון ומינו אותו מפקד על משטרת הגטו. אכן שרת ברנש זה את מטרותיהם בנאמנות.

שארינסקי לא היה היחיד במשטרת הגטו שנמכר לגרמנים. עוזריו - קציני המשטרה - מילאו בנאמנות את פקודות הגרמנים ומהם שימשו גם כסוכני הגסטאפו בגטו.

קיים היה בגיסו וארשה מוסד שלישי, מסוג אחר, אך בעל-שררה רבה. שמו הרשמי היה : "המשרד למלחמה בספסרות" - ובפי היהודים כונה "השלושה-עשר" ["דאס דרייצנטל"), על מספר הבית ברחוב לשנה בו שכן. בראש המוסד הזה עמדו היהודי גאנצווייך ועוזרו - שטרנפלד. מוסד זה היה כולו יציר הגרמנים וידה של הגסטאפו בגטו וארשה.

ב"דרייצנטל" נתרכזו הטיפוסים השפלים ביותר, שניאותו לשרת את הנאצים, לשמש להם סוכני-חרש, לעקוב ולבלוש אחרי הציבור היהודי המאורגן, שלא יעלה על דעתו למרוד. תפקידו היה: להודיע לגרמנים על כל גילוי של מרי, על כל אסיפה חשאית ועל כל ניסיון התארגנות.

לרשותו של גאנצווייך עמדו אמצעים כספיים גדולים. הוא היה משים עצמו אפוטרופוס על אמנים וסופרים, תמך בהם בכספים ובכך הוליך שולל יהודים רבים. לימים הכיר אותו הציבור היהודי המאורגן והסתייג כליל ממנו ומאנשיו.

לעומת מוסדות אלה - זהרה באור יקרות פעולתם המסורה של ארגוני העזרה העצמית היהודית ופעולתם של "החלוץ" ושל תנועות הנוער.