עם הקמת הגטו השתרר בו רעב איום. אמנם גם בשנת 1940 - עוד לפני כליאת היהודים בין החומות - הורדה מנת הלחם היומית של היהודים ל-150 גרם בלבד, אך עתה - פסקה כל אפשרות של פרנסה ושל קיום. בעקבות הרעב עלתה בתלילות עקומת התמותה בגטו. אנשים, שהרעב מצץ את שארית כוחותיהם, היו מתמוטטים ברחוב. תכופות היו בני משפחה או שכנים מוצאים בשובם מת בבית. בשל קשיי הקבורה - בית הקברות היה מחוץ לגטו - היו מוציאים את המת לרחוב ומניחים אותו על המדרכה. עוברי-אורח או קרובים היו מכסים את המת בעיתון; וכך הייתה הגוויה מוטלת עד בוא עגלת "חסד-ואמת" לאוספה ולקוברה בקבר ההמוני לחללי הרעב. בגטו וארשה לא ספדו למת ולא התאבלו. אדרבא, מלווים היו אותו באמרה: "אשריו! הוא כבר נגאל מייסוריו, ואני?!" ... אכן, קינאו החיים במתים.

אך תשעה-קבין של סבל נטלו הילדים. ליד חומות הגטו היו רובצים ילדים מזי-רעב, קבוצות קבוצות, על האדמה הספוגה מי-גשם בסתיו או המכוסה שלג בחורף. מפניהם הנופלים והמצומקים, או מתוך בצקת הנפיחות, הציצו עיניים כבויות ותפילה אחת בהן: פת לחם, מלבושם הדל והבלה לא הגן מפני קור, והרוחות צרבו את בשרם - עור ועצמות. ולא היה בהם עוד כוח לקרוא בקול ולבקש נדבת-יד, ורק יללה, כיללת חיה פצועה הייתה נפלטת מבין שפתיהם הכחולות ומרחפת בחלל הגטו.

ילדים קטנים ואפילו תינוקות לא קיבלו חלב בגטו. החלב המעט שניתן להשיגו בגטו בא ממקורות ההברחה ונמכר במחירים גבוהים ביותר. אף קטני-קטנים היו ניזונים מקליפות תפוחי-אדמה, שנהפך למצרך חשוב ונמכר במחיר רב בחוצות הגטו. לא בחלו בעשבים ובעלים, שהיו מלקטים ומבשלים אותם. לקמח היו מוסיפים קליפות תפוחי-אדמה טחונות, מוץ ופסולת אחרת.

בווארשה היו כ-40 נקודות הזנה לילדים. היו מקומות-הזנה שאורגנו על-ידי ועדי בתים. אך כל אלה לא היו אלא טיפה בים הרעב הגדול, אשר בלע נפשות ילדים לאלפים.

לכן שוטטו ברחובות הגטו המוני ילדים מיותמים, שהוריהם נספו או נלקחו למחנות, נפוחי רעב, קרועי-בגד ויחפים, קופאים בקור, ויד מוסדות העזרה למען הילד קצרה מהושיע.