הידיעות על הרציחות ההמוניות בערי השדה, ובעיקר בשטחים שנכבשו מברית-המועצות, הגיעו לגטו וארשה והרעידו כל נפש. תחילה לא האמינו, אד השמועות תכפו והלכו.
הראשונים שהתפכחו מאשליותיהם והבינו, כי מתבצעת כאן תוכנית להשמדת-עם כללית, היו מנהיגי הנוער המאורגן בוילנה. עוד בדצמבר 1941 הגיעה מוילנה לווארשה משלחת משותפת של ארגוני הנוער. הם נפגשו עם נציגי הציבור המאורגן בווארשה, דיווחו על מוראות פונאר, והעלו את הצורך בשינוי הדרך - במעבר להתגוננות פעילה.
דבריהם נתקבלו בהסתייגות. חלק ממנהיגי הציבור היהודי טען, כי אין ברציחות המתבצעות בוילנה הוכחה מספקת לתוכניות הגרמנים לגבי היהודים בכל שטחי הכיבוש. שכן הייתה וילנה בכיבוש סובייטי, וההמתות בפונאר - פעולות נקם של הנאצים בקומוניסטים.
אבל הידיעות החרידו את הלבבות בתנועה החלוצית, אף כי גם חלוצי וארשה עדיין לא נערכו באותה תקופה למאבק מזוין והמשיכו בפעולתם החינוכית והסוציאלית.
והנה התחילו להגיע ידיעות לווארשה, כי מעגל הרציחות מתהדק והולך. לכתחילה סיפרו על "אקציות", שבוצעו ביישוביי הספר הפולני - באזור הווארטה שסופח ל"רייך", ואחר כך גם על גירושים בשטח הגנרל-גוברנמן ועל מחנה ההשמדה בחלמנו. במרץ 1942 יזם "החלוץ" התייעצות נרחבת של מנהיגי מפלגות הפועלים. יצחק צוקרמן, בא-כוח "החלוץ", הרצה על מצב היהודים בפולין ועל מצבו של גטו וארשה וקרא לייסוד ארגון להגנת הגטו. אולם גם הפעם נסתיימה הישיבה בלא כלום. גם ישיבה אחרת - עם ראשית הגירוש הגדול - לא נתנה תוצאות מעשיות.
בקרב מנהיגי הציבור היהודי בגטו וארשה עדיין לא בשלה ההכרה, כי הגרמנים אמנם מתכננים מבצע של השמדת-עם. עדיין סבורים היו, כי יש לסבול ולעשות הכל, כדי לא להרגיז את החיה הגרמנית, כי הזמן פועל לטובתנו. הגרמנים יפסידו במלחמה. לכן יש לחכות עד אותו יום ולא לעשות מעשה נחפז, העלול להמיט כליה על הגטו. הוויכוחים התנהלו גם בקרב מפלגות, שהיו ערות יותר לרעיון המאבק.
