כל עוד נמשכו הוויכוחים בין הגופים הציבוריים השונים והלבטים בינם לבין עצמם, נערכו תנועות הנוער, כל אחת לחוד, להתגוננות: חיפשו מקורות להשגת נשק והחלו באימונים. ברשימותיו של רינגלבלום מסופר על ביקורו אצל חברי ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר", אשר הראו לו 2 אקדחים. "אקדחים אלה - הסבירו - תפקידם לשמש את הנוער באימוניו להפעיל נשק". "היה זה הצעד הראשון, - מוסיף ההיסטוריון - שנעשה בידי 'השומר' עוד לפני קום הארגון היהודי הלוחם".

אופייני להלכי הרוח בין הנוער היהודי בווארשה הוא תיאור האימונים הראשונים בנשק, שנכתב בידי דורקה גולדקורן, קשרית מטעם הנוער הקומוניסטי במחתרת וארשה:

"...זוכרת אני שעור-ירי ראשון זה. היינו חמש בנות. אני רואה אותן בבהירות רבה, מקרוב...
לפנינו רובה עץ. המדריכה שהגיעה במיוחד, החברה לאנה, מסבירה לנו, כיצד יש להשתמש בו. אנחנו משתטחות על הרצפה. אנחנו אורבות מתחת לחלון, מתאמנות לקלוע למטרה. ובכל זאת בטוחות אנו, כי כל זה כיום אינו אלא משחק. אנחנו מאוכזבות.
אנחנו דורשות נשק ממש. לוטקה אף מסרבת ליטול את רובה העץ לידיה. ריב דברים פורץ בינינו לבין מדריכתנו. היא חייבת לוותר לנו ומלמדת אותנו את מבנה האקדח והרימון לפי שירטוט על גבי נייר. לשיעור הבא הביאה אקדח ורימון ממשיים".

ד"ר עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון של גטו וארשה, שהיה עד ללבטים הפנימיים ולוויכוחים בתוך הציבור היהודי בגטו - למרוד או להיכנע ולחכות - העריך במלים האלה את הבדלי הגישה בין הבוגרים "החכמים, בעלי החשבון, שמדדו ושקלו", ובין הנוער :

"נתהווה מצב פרדוכסלי: דור המבוגרים, שמחצית חייו כבר הייתה מאחוריו, דיבר, חשב ודאג להישארות בחיים מן המלחמה. הוא חלם על החיים. ואילו הנוער, הטוב, היפה והאציל ביותר שהיה לעם היהודי, דיבר וחשב על מות-כבוד. הם לא חשבו על הישארות בחיים, הם לא הצטיידו בתעודות "אריות", לא היו להם דירות ב"צד ההוא". מחשבתם היחידה הייתה למצוא את המוות המכובד וההגון ביותר, כיאה לעם עתיק, בעל היסטוריה של אלפי שנים".