האקציה של ינואר שמה קץ לשארית האשליות, כי הגרמנים ישאירו בגטו לפחות את פועלי ה"שופים".

מעתה לא יתייצבו עוד יהודים לשילוח. הנוער ברובו עמד מוכן להלחם, אבל נשק לא היה בשבילו. הארגון ביצע שורה של פעולות להשגת אמצעים כספיים למימון פעולות הרכש, שתבעו מיליוני זהובים. הארגון הטיל מסים גבוהים על השכבות האמידות. הקנסות החמורים שהוטלו על הסרבנים הבטיחו תשלום מסים סדיר. מי שסירב לשלם - נאסר. תשלומי-עונשין גבוהים הוטלו על מנהלי בתי-המלאכה היהודים, על אנשי ה"משטרה היהודית", ועל אלה שעשו עסקים עם הקבלנים הגרמנים. על היודנראט ומוסדותיו הוטל מס בסכום של מיליון זהובים. תוך שלושה ימים שולם המס.

למפקד הגטו המרכזי נתמנה ישראל קאנאל: על בתי המלאכה של טבנס - אליעזר גלר.

לרשות הארגון הלוחם עמדו 22 קבוצות לוחמים, מהן - 11 מארגוני הנוער השייכים ל"החלוץ" ("דרור" - 5, "השומר הצעיר" - 4 "עקיבא" - 1 וגורדוניה" - 1), 4 קבוצות של "בונד", 1 - "פועלי-ציון שמאל", 1 - "פועלי-ציון צ.ס.", 1 - הנוער הציוני, 4 - פ.פ.ר. ל"וועד הלאומי היהודי" היו, אפוא, 18 קבוצות. תשע מהן רוכזו בגטו המרכזי, 8 בשטח בתי-המלאכה טבנס - שולץ ו5- - בגטו של המברשתנים. הנשק העיקרי נתקבל במשלוח גדול אחד מאת השלטונות הצבאיים הפולניים, והוא כלל אקדחים, רימונים וחומרי-נפץ. בד בבד עם הכנות צבאיות מובהקות (חפירת מנהרות עד שערי הגטו ומיקושם) המשיך הארגון במלחמה ללא רחמים בכל הבוגדים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים.

אחר כישלון מזימת הגירוש של ינואר ניסו הגרמנים לשים קץ לקיומו של הגטו ב"דרכי שלום".

בתחילת פברואר 1943 פתחו בעלי בתי-החרושת הגרמניים בתעמולה רחבה וקראו לפועלי בתי-המלאכה לנסוע מרצתם הטוב מווארשה. "וארשה תטוהר מיהודים" - הכריזו באסיפות פועלים שכונסו במיוחד למטרה זו - ורק לאלה שיעברו לפוניאטוב ולטראווניק, (שני מחנות באזור לובלין; היהודים, שהועברו לשם, נרצחו מקץ חדשים מעטים.) אשר לשם יועברו גם בתי המלאכה, יובטחו לחם וקיום עד סוף המלחמה". כדי להדגיש את אופיו ה"אזרחי" של הפינוי, מונה כקומיסר ההעברה לא איש ס.ס., אלא החרשתן טבנס. מפעלי התעשייה הראשונים שעמדו להתחסל היו: הנגרייה של האלמאן ובתי המלאכה למברשות. הארגון היהודי הלוחם התחיל מיד בפעולות שכנגד, בדיבור ובמעשה.

בלילה, ערב העברת בית החרושת של האלמאן, חדרה קבוצה של 13 איש מן הארגון הלוחם, ובראשה שלמה וינוגרון, דרך החומה לבית החרושת והעלתה באש את כל בניניו, את כל החומר הגולמי ואת המכונות, שהיו ארוזות ומוכנות למשלוח, למחרת היום התייצבו לנסיעה רק 25 מ-1000 פועלי המפעל, ומ-3500 העובדים בבתי המלאכה למברשות לא התייצב איש! קבוצה של 60 יהודים, שהיו כלואים בבתי-המלאכה של שולץ, שוחררו על-ידי הארגון הלוחם לעיני המשמר הגרמני. כבודו של הארגון עלה, ולא בעיני האוכלוסייה היהודית בלבד; גם הגרמנים נאלצו להתחשב בו.

ב-14 במארס הודבקו כרוזים של הארגון, שקראו להמרות את פקודות הגרמנים, בהדגשה, שה"העברה מרצון" אינה אלא כיליון חרוץ של הגטו. ב - 20 במארס הדביק טבנס בצד הכרוזים של אי"ל את מודעות-התשובה שלו, ובהן חזר על ההבטחה הצינית, כי "האנשים שנשלחו במשלוח האחרון לא הומתו". כרוזיו של התעשיין הגרמני, עושה דברה של ה-ס,ס. נסתיימו בקריאה : "סעו לטראווניק, סעו לפוניאטוב, כי שם אפשר לחיות, שם תישארו בחיים עד סוף המלחמה".

עתה, אחרי מרד ינואר, כבר היה בכוחו של אי"ל להפר תחבולה זו של הגרמנים. יהודי וארשה לא פינו את הגטו מרצונם. שוב לא היה בכוח הנאצים לפורר את שארית יהודי וארשה, ולהעמיד את "פועלי הזיון", שחייהם מובטחים, כביכול, לעומת המוני היהודים ה"לא פרודוקטיביים". בגטו שלט הארגון היהודי הלוחם, אשר ביטא וארגן את מאוויהם של שרידי הישוב היהודי בווארשה - להגן על הגטו מפני כל ניסיון נוסף לחסלו.