מרדכי אנילביץ' נולד ב-1919, בעיירה הקטנה וישקוב, הסמוכה לווארשה, לאביו אברהם ולאמו צירל. הוריו התפרנסו מחנות-מכולת זעירה, והמצוקה הייתה תושבת קבע בביתם.
ילדותו של מרדכי עברה עליו בשכונת פועלים של וארשה - פובישלה, שליד הנהר, שכונת עוני, שמתגוררות בה גם חבורות מבני העולם התחתון.

יהודים מעטים התגוררו בשכונה זו, הללו ישבו צפופים בבתים מעטים שברחוב הראשי הארוך, סולאץ, והם מתפרנסים מרוכלות, ממסחר זעיר, ממלאכה ומעגלונות, מפעם לפעם היו פורצות בשכונה קטטות בין חבורות העולם התחתון. בני החבורות היו מכלים זעמם ביהודים, וברד אבנים היה עף לחלונות היהודיים. תכופות הדהדו כאן קללות ונאצות, רוויות שנאת-יהודים:

"יהודי מזוהם!", "יהודי מצורע!", "היהודים לפלשתינה!" . . .

מרדכי שהיה בשנות חייו הראשונות ילד חולני, התחסן לאחר מכן. עוד בהיותו בבית הספר העממי לא היה נרתע ממלחמת-אגרופים עם העולבים. ולא פעם, בלכתו לבית הספר, ארבו לו אויביו. מרדכי לא הניח לבריונים הקטנים לפגוע בו, הוא לא ברח ולא הסתתר מפניהם. הוא היה מפעיל בהצלחה את אגרופיו ואף ארגן קבוצות ילדים יהודים, שהיו עוברים עתה בצוותא, וללא פחד, באזורים הנתונים לפורענויות. לימים רכש הנער האמיץ את הערכתם וכבודם של אויביו לשעבר.

משסיים מרדכי את בית הספר העממי, הזמינה המורה את אמו ויעצה לה לשלוח את בנה ברוך-הכשרונות ללימודים תיכוניים. על אף דלותה של המשפחה, עד כדי רעב לפת-לחם, החליטה צירל לאפשר לבנה את הלימוד בגימנסיה. היא אהבה מאד את מרדכי והייתה גאה על בכורה. האם התדפקה על פתחיהם של מנהלי הגימנסיות היהודיות בווארשה (רובן ככולן היו פרטיות), אך כולם דחוה. לבסוף נתקבל מרדכי, בשכר-לימוד סמלי, בבית הספר התיכון לנערים - "לאור".

וכאן נקלע אנילביץ' לאווירה של ויכוחים אידיאולוגיים. רבים מתלמידי הגימנסיה היו מאורגנים בנוער הקומוניסטי, אך היו בין חבריו, שהשתייכו ל"השומר הצעיר" ולבית"ר.

מרדכי היה דוברה של הכיתה, ויד הייתה לו בתעלוליה. אף בימי חג ומועד היה מופיע, בזכות לשונו הפולנית הצחה, בשם בית הספר כולו. הוא הצטיין במקצועות רבים, קרא הרבה, והיה ער לבעיות החברה. הוא בלט מבין התלמידים בדלותו: מעולם לא היו לו ספרי-לימוד משלו, תמיד נאלץ להתרוצץ בין פובישלה ובין השכונה היהודית בווארשה, כדי לשאול מחבריו את הספר הנחוץ. אף היה משרך רגליו לבתי תלמידים מפגרים, כדי להשתכר לצרכיו במתן שעורי-עזר.

בשנת 1937, בהיותו בשביעית, יצא מרדכי למחנה-אימונים טרום-צבאי. הוא היה היחיד מבין תלמידי "לאור", שלא נרתע מפני האווירה האנטישמית ששררה במחנות אלה. היהודים המועטים שנתקבלו קובצו יחדיו ושוכנו באוהל נפרד, והמדריכים והחניכים היו מרבים ללעוג ל"שלומיאלים היהודים, שאינם מסוגלים להיות חיילים כהלכה". ופעם, כשהחניכים היהודים נעדרו מאהלם, התגנבו פנימה אחדים מ"חבריהם" הפולניים ונטלו מהם את רוביהם.

היהודים הבינו יפה, כי כוונת הבריונים הצעירים - להוכיח, כי אין היהודים מסוגלים לשמור על נשקם האישי. מרדכי וחבריו החליטו להגיב. בלילה פרצו לאוהלם של הבריונים, הכום נמרצות, הבריחום ערומים מן האוהל ונטלו את רוביהם. במשפט שנערך למחרת היום, נאלץ המפקד להודות, כי היהודים נהגו כהלכה, אבל את המארגן, את מרדכי, הרחיק מן המחנה. המעשה פרסם את שמו של מרדכי גם ביתר הגימנסיות היהודיות בווארשה.

בהיותו בכיתה הרביעית הצטרף מרדכי לתנועת בית"ר. משכו אותו ההופעה החיצונית הצבאית של נוער בית"ר, המדים והמצעדים. הוא חלם על נוער יהודי גאה וזקוף-קומה, היודע לגמול לעולבים ולפורעים האנטישמיים. בשנים ההן גברה השפעת הנאצים בפולין, וגדולי "הרייך השלישי" היו מבקרים בווארשה הבירה ומתקבלים בכבוד ממלכתי. פליטי גרמניה היהודים סיפרו את סיפוריהם על זוועות מעשי הנאצים ביהודי גרמניה, והדברים זעזעו את נפשו של הנער הגאה.

בגיל חמש-עשרה עזב מרדכי אנילביץ את בית"ר והצטרף לקן "השומר הצעיר". הייתה זאת תוצאה ממחשבה, מהתנצחויות ומוויכוחים ארוכים. חברי "השומר-הצעיר" עמלו קשות על מרדכי, כדי למשכו אליהם. הם אף שיגרו אליו מדריך בוגר, סטודנט בפקולטה לפילוסופיה. עד מהרה ארגן מתוך תלמידי בית הספר קבוצה משלו, שקיבלה את השם "למרד". עתה נתגלו כשרונותיו החינוכיים של המדריך הצעיר. לא ארכו הימים, ומרדכי היה ראש גדוד אהוב ונערץ על חניכיו הצעירים. וכאן, בעבודה החינוכית פרחה גם אהבתו להברתו בתנועה ובמחתרת - למירה פוכראר.

ב-1938 סיים את לימודיו התיכוניים וקיבל תעודת בגרות. אולם שוב אין ליבו נתון ללימודים. כולו שקוע הוא בעבודת התנועה.

השנה הגורלית 1939 על הסף. מרדכי בן 20. הוא אדם בוגר, היודע את דרכו. הוא עצמאי מתגורר מחוץ לבית. חבריו יצאו להכשרה חלוצית, ואילו הוא ממשיך בעבודת הדרכה.
פרצה המלחמה. מרדכי נודד עם זרם הפליטים מזרחה ומגיע לקובל, שבתחום הכיבוש הסובייטי. בלבוב מתקיימת התייעצות של "דרור" ו"השומר הצעיר", על פתיחת פתח לעליה דרך רומניה. מרדכי ניסה ונאסר. נחלץ מן הכלא וחזר לווארשה. הוא רואה את המצוקה, נפגש עם חבריו וחניכיו, והם מבולבלים ואובדי-דרך. אחרי פגישות אלה החליט לבנות מחדש את התנועה בפולין. באותה תקופה עדיין לא חזה את הבאות. מרדכי נטל אתו חברים אחדים מגדודו ויצא לדרך ארוכה, לוילנה, שם נמצא רוב חברי ההנהגה. הוא הצליח לעבור את הגבול והגיע לריכוז השומרי בוילנה, בו נתקבצו מאות שומרים-פליטים מרחבי פולין. שם מצא את חברתו מירה. באותה תקופה כבר נפלה ההכרעה במועצת וילנה : יש להחזיר אנשים לפעולה בפולין הכבושה. ראשונה חזרה מוילנה טוסיה ואחריה יצאו לדרך מרדכי ומירה. לבסוף הגיעו גם שמואל בראסלב ויוסף קפלן. איש מהם לא זכה לראות בשחרור. כולם נפלו על משמרתם.

מעתה החלה בחיי מרדכי תקופה הדשה - של פעולה חינוכית-ארגונית בתנאי מחתרת. אולם האישים בהנהגה עדיין היו בראסלב, קפלן וטוסיה אלטמן. בין מרדכי ובין חבריו אף נתגלעו חילוקי-דעות על דרך התנועה.

מרדכי דרש להתרחק מהיודנראט, הוא אף אסר על חבריו לקבל משרות במשרדי היודנראט, וגם התנגש עם המשטרה היהודית. בחורף 1940/41 רבו חטיפות יהודים למחנות עבודה. הגרמנים הטילו על היודנראט לספק להם את מכסת האנשים, שנועדו למחנות העבודה, והיודנראט מצדו שלח את שוטרי הגטו לצוד את המועמדים. יהודים נחטפו ברחובות העיר או שהוצאו מבתיהם. בעלי האמצעים היו פודים את עצמם על-ידי שיחוד השוטרים וכד', אך לבני דלת-העם לא היה מושיע. חברי "החלוץ" והתנועות התנגדו בכל כוחם למצוד זה.

"באחד מלילות המצוד הגיעו השוטרים גם לחדרו של מרדכי. מרדכי סירב ללכת. התפתחה שיחה, ובסיומה הנחית מרדכי מהלומות והשליך את השוטרים החוצה. בלילה ההוא הסתתר על גג ביתו ולמחרת היום עקר מדירתו. חששו מפני שערורייה.
אך לא באה כל תגובה. ייתכן שהשוטרים העלימו תבוסתם מעיני הממונים עליהם, או שהמשטרה נזהרה מלגלות קלונה בפומבי. שאלת יוקרה היא, וגם שאלה טכסיסית של מופת העלול להדביק אף אחרים".
(מתוך: י. גוטמן ; מרד הנצורים)

מרדכי מחליף תכופות את כתובתו. בשעות העוצר שוקע הוא בקריאה ומשלים את השכלתו. הוא מרצה בכנסי התנועה ומפרסם מאמריו בעיתונות המחתרת של התנועה.
וכך תיאר את מרדכי אנילביץ, ד"ר עמנואל רינגלבלום, ברשימתו המוקדשת למפקד המרד, שכתב במחבואו בצד הארי :

"בחור צעיר, כבן 25, בעל קומה בינונית, פנים חיוורות מוארכות ומחודדות, שיער ארוך, מראה נעים. לראשונה התוודענו זה לזה בתחילת המלחמה, כשבא אלי לבוש בגדי ספורט וביקש שאשאיל לו ספר. מאז היה בא אלי תדיר לשאול ספרים בתחום תולדות ישראל, ובמיוחד בענייני כלכלה, שהחבר מרדכי התעניין בהם מאוד. מי יכול היה להינבא, שבחור שקש, צנוע וחביב זה ייעשה לאדם, שמקץ שנים מעטות יהיה האיש החשוב ביותר בגטו, ואשר את שמו יזכירו אנשים, אלה ביראת-כבוד ואלה בפחד... ...נאמנותו של החבר מרדכי לחבריו הייתה יוצאת מן הכלל, ורק לעתים רחוקות מוצאים כמותה בחברה או במפלגה. למען חברו מוכן היה לעבור באש".

שנת 1941. החלו מגיעות ידיעות על רצח המוני יהודים. מתגבש רעיון ההתגוננות. מרדכי מארגן את חבריו ומדריכם לפעולה. עם חבריו הבוגרים ממנו, שמואל בראסלאב ויוסף קפלן, מוליך הוא את תנועתו למרד. ובינתיים נודד הוא מעיר אל עיר ומעיירה אל עיירה, מארגן סניפים וקורא להתגוננות ולהתנגדות.

במחצית מאי 1942 יוצא מרדכי לסדרת ביקורים באזורי דרום-מערב פולין. מראהו החיצוני של צעיר בלונדי, בהיר-עיניים, דובר פולנית ללא צל מבטא יהודי, אפשר לו לעבור גבולות. הוא הגיע לבנדין. שהה באזור חדשים. ובינתיים בוצע הגירוש הגדול בגטו וארשה ותנועות הנוער החלוציות הקימו את אי"ל. מרדכי מקבל את הידיעה על נפילתו של יוסף קפלן, המהלומה הייתה כבדה : מרדכי הוקירו במיוחד, יוסף היה רבו וידידה מרדכי חזר לווארשה.

משקם הארגון היהודי הלוחם הכללי, והצטרפו אליו גם שאר התנועות, נבחר מרדכי אנילביץ למפקד הארגון. מאז נהפך בחור צעיר זה לאיש הראשון בגטו. ימיו ולילותיו קודש להגנה היהודית, להשגת נשק, לקשרים אל אנשי מחתרת מחוץ לגטו.

כשפרץ ב-19 באפריל המרד בגטו ווארשה, לחם מרדכי בגטו המרכזי, הוא מצא את מותו בבונקר המרכזי של אי"ל ברחוב מילא 18, ב-8 במאי, והוא בן 24. שם נפלה גם חברתו, מירה פוכראר, הצעירה ממנו בשנה.