הגיע חודש אפריל, ימי הפסח ממשמשים ובאים. ובגטו האווירה דחוסה ורווית מתח. אימת המוות וודאות החיסול הסופי מרחפות עליו.

הארגון היהודי הלוחם עשה מאמצים קדחתניים - להשגת נשק ולסידורים אחרונים בהכנת הגטו לשעה הגורלית. הוא נערך להתגוננות, ללחימה במשמיד. קבוצות הלחימה של הארגון הלוחם עמדו הכן בעמדותיהן ונשקן אתן, השאר אגרו בבונקרים בגדים, מזון ותרופות והתכוננו להסתגר בהם ולהחזיק מעמד.

פלוגות אי"ל היו מאורגנות למי הזרמים הרעיוניים, אליהם השתייכו. לכל תנועה פלוגות קרב משלה ועמדה שלה. הדבר נעשה, כדי להגביר את האימון ההדדי והליכוד הנובע מהיכרות קרובה יותר ומחברות של שנים. אך במהלך הקרבות ניטשטשו ההבדלים הרעיוניים ולוחמים מזרמים שונים ומפלוגות קרב שונות נתערבו זה בזה והיו מתלכדים יחד בהמשך המאבק.

הלוחמים צעירים היו. רובם לא הספיקו לשרת לפני המלחמה בצבא. קשיש הלוחמים היה אברהם דיאמנט, מחברי פועלי ציון שמאל, כבן 40, שלחם ונפל בפיקודו של הרש ברלינסקי. צעיר הלוחמים היה הנער ליושק (אליעזר) בלונס, בן ה - 13. חבר היה בארגון הילדים של מפלגת "בונד". ליושק הצטיין באומץ לבו, כמקשר בין העמדות בימי המרד. אתו נלחמו אחיו יורק, בן ה - 17, ואחותם הבכירה גיטה, וגם לה עדיין לא מלאו 20 שנה.

וכך מתאר את האווירה בגטו ערב המרד טוביה בוז'יקובסקי:

"ידענו כי הימים קצובים, דרוכה הייתה לכן העירות, ועבודות-ההכנה - נמרצות ביותר. כל רגע קודש היה למלא חסרון, לתקן פגמים, פעם בפעם היו שבות קבוצות מפעולות שונות: אלה עשו שפטים במשתפי-פעולה ואלה חיסלו כנופיית שודדים; קבוצה אחת חילצה אסירים יהודים מידי הגרמנים או מבתי-מלאכה המוסעים למחנות; אחרים גבו והחרימו כסף ומזונות מיהודים שלא נענו לתביעות. מכונת הארגון "דפקה" כהלכה: איש איש במקומו, איש איש למשימותיו.

ימים אחדים לפני ה-19 באפריל בא בראנדט לבית היודנראט ובפיו הבטחות טובות. דואג הוא לאוויר צח לילדי ישראל, ועל-כן מציע הוא לראשי הציבור להתקין את המגרש שליד היודנראט למטרה זה הוא אף הבטיח מצות לפסח. מי שהכיר את התרמית הגרמנית ומי שעמד על טיבו הסדיסטי של אותו בראנדט ידע מיד: הבטחות ידידותיות אלו מבשרות את הפורענות הקרבה. אך הרבה יהודים לא גרסו כך. בשיחה שהייתה לי עם קבוצת יהודים, ביניהם גם בעלי-הכרה, הביעו השערה חדשה, מעודדת, כביכול: עתה יונח לאלפים המעטים ששרדו. היטלר - כך סברו - ביקש לעקור את היהדות ולמגר את החיים היהודיים הלאומיים. את זממו זה הן ביצע, בין יחיו האלפים האחרונים בין יאבדו. יהדות-פולין איננה עוד, ועובדת-יגונים זו משאירה פתח לתקוות חיים. הרגשתי, בי אכזריות היא ליטול מהם אמונה זו, ואף-עלפי-כן מצווה ועומד הייתי על פיזור אשליות. אך לדברי לא שעו.

אף מבין רואי-השחור סבורים היו רבים, כי יותן לנו לחוג את ימי הפסח. ואכן, רבה הייתה התכונה לקיימו כהלכתו וכמצוותה נאפו מצות (מקמח קיבר - הרבנים התירו), הוכן יין לסדר; הכביסה, האוורור והגעלת הכלים נעשו כבימים כתקנם, בבתים ובחצרות עמדו רגלי החג.

בערב שקדם לחג, אור ל-19 באפריל, תקפה רוח מהלכת אימים את יהודי הגטו. אין זאת, כי לא נזכה הפעם ליהנות מכל אשר טרחנו והכינונו לכבוד החג. תכפו השמועות, כי למחרת היום תיפתח האקציה. אמנם פה ושם נשמעו דברים מרגיעים, כי אין כאן אלא בהלת-שווא כפי שכבר אירע בימים ובשבועות הקודמים. אך הנה הגיעו אנשים ומוסרים תכנן של שיחות שהיו להם עם מכריהם העובדים בבתי-המלאכה של טבנס ושולץ. משם נמסר, כי בסביבות "הגטו הקטן" המחוסל מורגשת תנועה צבאית רבה. פלוני בא וידיעה עמו שקיבל מפי שוטר פולני, כי למחרת היום תתחיל האקציה. אף יהודים שחזרו מן העבודה בצד הארי מספרים, כי השמירה על שערי הגטו מעולה ומוגברת.

בלילה נדדה שנת היהודים. נארזו חפצים, לבנים, כלי-מיטה, צרכי-אוכל והוסעו לתוך הבונקרים. רבה והמונית הייתה באותו ליל-ירח בהיר התנועה בחצרות וברחובות, שדוגמתה לא ראו זה כבר. הללו עוקרים מבתיהם, מטלטלים חבילותיהם ושקיהם על כתפם, והללו הולכים אל קרובים ואל ידידים לשמוע חדשות, למסור על המצב. נעלם רגש הפחד ואין חוששים לשוטט ברחוב, נקי היה הגטו מגרמנים, וכל ה"שלטון" ברחוב - ליהודים. אכן, גם זה מופת הוא ואות לחומרת המצב.

הלילה ההוא ליל-שימורים היה לארגון הלוחם. בכל הקבוצות הוכרז מצב "הכן". עד חצות נגזר על השינה ועל עזיבת המקום, אך אחרי חצות לא ניתנה הוראה חדשה, ומצב הכן נמשך. באחת בלילה קיבלה המפקדה ידיעות אחרונות ועל פיהן גויסו מיד כל הקבוצות. נערך מפקד ונאמר לנו, כי שעות ספורות מפרידות בינינו ובין הקרב. החברים נקבעו לעמדותיהם, נקבעו קשרים וצופים, שהיו מצווים להודיע לקשרים על כל המתרחש ברחוב ובעמדות.

אחרי המפקד נתפזרו החברים לשעה קלה לסיים הכנות אחרונות לקרב. כל חבר קיבל תרמיל ובו לבנים, אוכל, צרכי-חבישה. נוסף על הנשק הקבוע שהיה ברשותו של כל לוחם ניתנו לו עכשיו פצצות, בקבוקי-תבערה ועוד.

מיד הוחל בעבודה קדחתנית, בהקמת מתרסים ובביצור העמדות. כל מקום שנראה לו כנוח להתראות בו פנים עם האויב - השארנו בו מעבר. מקומות אחרים ביצרנו במיוחד כדי להכביד על הגישה. אף הותקנו דרכי מעבר לעמדה, כדי לקיים את הקשר ביניהן בכל התנאים העלולים להתהוות.

בשלוש אחרי חצות כבר היה הכל מוכן. כל חבר היה בעמדתו. ורק קבוצות קטנות עוד נעו על פני החצרות והרחובות, מזרזות את היהודים למהר למקלטים.

בחמש בבוקר שוב לא נמצאו בגטו על פני השטח אלא חברי הארגון. הכל היו מתחת לאדמה, נשימתם עצורה והם ממתינים למאורעות העתידים להתרגש. ובעמדות חיכו בחורינו וידם על ההדק.

ציפו לשעה - והיא באה".

גם האויב היה מוכן ל"מבצע הגדול". עוד ב-16 בפברואר חתם הימלר בברלין על פקודה סודית מיוחדת, בה ציוה על גנרל קריגר, מפקד כוחות המשטרה וה-ס"ס. בגנרל-גוברנמן, להשמיד את הגטו:

"אני מצווה להרוס מטעמי ביטחון את הגטו בוארשה אחר העברת מחנה הריכוז. וקודם-לכן יש לנצל חלקי בתים וחומרים למיניהם, אם נודע להם ערך כלשהו.

הריסת הגטו והעברת מחנה הריכוז הן חיוניות, ובלעדיהן מן הסתם לא נשתיק את וארשה לעולם, ולא נוכל לעקור את מערכת הפשעים, אם הגטו יוסיף לעמוד על תלו.

יש להמציא לי תוכנית כוללת להחרבת הגטו. על כל פנים יש להשיג, שאותו תחום מגורים, אשר שימש עד כה ל-500,000 תת-אנשים - שלעולם לא יתאים לגרמנים - יעלם מעל פני האדמה. תוקטן וארשה, עיר המיליונים, המהווה תמיד מוקד מסוכן לריקבון ולמרד".

מעתה התכוננו הגרמנים לבצע את הפקודה. נראה, שקריגר לא סמך ביותר על יכולתו של פון זומרן-פראנקאנאג לבצע את המשימה, לכן הגיע ב-17 באפריל לווארשה הגנרל יירגן שטרופ, כשמאחוריו תקופת "התמחות" בשטחי ברית-המועצות הכבושים.