משפט דרייפוס

אלפרד דרייפוס (1859 – 1935) היה בן למשפחה יהודית עשירה, התגייס לצבא הצרפתי בגיל צעיר והגיע לקצונה (סרן). בשנת 1894, כאשר שירת במטה הכללי של צבא צרפת, נעצר באשמת ריגול ובהדלפת סודות צבאיים לגרמניה. דרייפוס הועמד לדין בפריז ובאמצעות לחצים וזיופי מסמכים – הורשע בדין. הוא נידון לשלילת דרגותיו ולמאסר עולם באי השדים.*
כשנה לאחר הרשעתו של דרייפוס גילה אחד מקציני המטה הצרפתי את זיופי המסמכים ואת הזייפן, אך שלטונות הצבא דאגו לסלק את הקצין מן הצבא כדי להשתיק את הפרשה. שנתיים לאחר המשפט – בשנת 1896 – פירסם עיתונאי יהודי בשם ברנאר לאזאר חוברת בשם "האמת על פרשת דרייפוס". בד בבד נפוצו שמועות על הנעשה במטה הכללי הצרפתי. אחיו של דרייפוס ואשתו ניהלו גם הם מאבק ציבורי למען זיכויו, הגישו עתירות חוזרות לבית המשפט וגייסו תמיכה ציבורית בעניינו.

* אי השדים: אי קטן באוקיינוס האטלנטי ליד חופי אמריקה הדרומית, שבו החזיקו הצרפתים פושעים פליליים ואסירים שהואשמו בעבירות חמורות. האסירים באי השדים חיו בבידוד ובתנאי מזג אוויר קשים ועבדו עבודת פרך.




 

"אני מאשים" – של הסופר אמיל זולא

הציבור בצרפת נחלק לשני מחנות: תומכי דרייפוס - ובהם היהודים, אנשי שמאל, הליגה לזכויות האדם, הפרוטסטנטים ואנשי רוח, ומתנגדי דרייפוס - ובהם הצבא וחוגים בממשלה, אנשי ימין והקתולים. תומכי דרייפוס דרשו משפט חוזר וצודק, ואילו מתנגדי דרייפוס טענו כי המשפט הראשון היה צודק, וגם אם לא – יש לשמור על כבוד הצבא ואין מקום למשפט חוזר. שהרי, כפי שהתבטא אחד הקצינים "מה זה משנה אם היהודי הזה [דרייפוס] יישאר באי השדים?"
נקודת מפנה בוויכוח בין תומכי דרייפוס למתנגדיו היה מאמר אמיץ ויוצא דופן של הסופר הצרפתי אמיל זולא – "אני מאשים" – שהתפרסם כמכתב גלוי לנשיא צרפת בעיתון הנפוץ ל'אורור בינואר 1898. היה זה למעשה כתב האשמה של הסופר אמיל זולא נגד אנשי צבא, ממשל ומשפט שהיו מעורבים בזיוף המסמכים, בחקירה השקרית ובעיוות הדין במשפט דרייפוס. 200,000 עותקים של העיתון נמכרו תוך כמה שעות, ומהומות אנטישמיות פרצו בערי צרפת. הסופר אמיל זולא שילם מחיר יקר על אומץ לבו: במשפט מהיר על הוצאת דיבה הוא הורשע בדין, ונאלץ לברוח לאנגליה.
בבחירות שהתקיימו בצרפת זמן קצר לאחר מכן הפסידו רוב המועמדים שהיו תומכי דרייפוס, אך שר המלחמה החדש – למרות שנמנה עם מתנגדי דרייפוס – הורה לבדוק מחדש את תיק החקירה.
כך נחשפו הזיופים במשפט דרייפוס.


אמיל זולא: "אני מאשים" (ל'אורור, 13.1.1898)

…אני מאשים את גנרל בילו כי היו בידו ראיות ברורות לצדקתו של דרייפוס והוא העלימן בזדון… מתוך כוונה פוליטית וכדי להציל מחרפה את המטה הכללי.

…אני מאשים את גנרל דה פלייה ואת מאיור ראווארי כי ערכו חקירה כוזבת… חקירה משוחדת עד לזוועה…

…אני מאשים את שלושת המומחים לכתב יד… כי הגישו עדות כזב ותרמית…
אני מאשים את לשכות השרים כי ניהלו בעיתונות… תעמולה מבזה כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאם.
אני מאשים גם את בית הדין הצבאי הראשון כי עבר על החוק בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים,
ואני מאשים את בית הדין הצבאי השני כי חיפה על עבירה זו לפי פקודה מגבוה, ואף הוא סילף משפט…
בהעלותי את האשמות הללו ברור לי כי חלים עלי הסעיפים של חוק העיתונות… בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה.
באשר לאנשים שאני מאשימם – איני מכיר אותם, מעודי לא ראיתי אותם, ואין בלבי עליהם לא טינה ולא שנאה. אין הם בעיני אלא… רוחות זדון ורעה חברתית. ואשר אני עושה… אינו אלא מעשה מהפכני שכוונתו לזרז את צמיחת האמת והצדק…"

על-פי תרגום לעברית של יצחק שנברג



 

המשפט החוזר של דרייפוס

למרות גילוי הזיופים במשפט דרייפוס (הזייפן נתגלה, נאסר – והתאבד בכלא), סירבו שלטונות הצבא לפתוח במשפט חוזר. רק בעקבות לחץ ציבורי כבד נפתח המשפט החוזר בתאריך א' באלול תרנ"ט (7 באוגוסט 1899); דרייפוס הורשע בשנית, אך זכה לחנינה מנשיא צרפת. שבע שנים אחר כך, בשנת 1906, בעקבות ערעור חוזר לבית הדין הגבוה (וחילופי שלטון בצרפת) – בוטלה הרשעתו של דרייפוס. הוא זוכה מכל אשמה, דרגתו הצבאית הוחזרה לו והוא קיבל את אות לגיון הכבוד.



 

משפט דרייפוס - והאנטישמיות

המשפט החוזר – כמו המשפט הראשון – היה מלווה בגילויי אנטישמיות. במהלך שני המשפטים היו הפגנות והתפרצויות נגד דרייפוס ונגד היהודים, ונשמעו הקריאות "דרייפוס בוגד", "הלאה היהודים", "מוות ליהודים". נראה שלא דרייפוס לבדו נידון בבית המשפט, אלא יהודי צרפת כולם. רבים העריכו כי אילו לא היה דרייפוס יהודי, לא היה בית המשפט מסתפק בראיות כה עלובות ושנויות במחלוקת כדי להרשיעו.



 

משפט דרייפוס – והציונות

כאשר נערך משפט דרייפוס (1894) היה בנימין זאב הרצל כתב של עיתון וינאי בפריז שסיקר את המשפט עבור עיתונו. מהלך המשפט וגילויי האנטישמיות שבאו בעקבותיו זעזעו את הרצל והיו נקודת מפנה ביחסו לבעיה היהודית. וכך כתב הרצל באחד ממאמריו: "דרייפוס אינו עוד סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית שניסה להסתגל אל הסביבה, שמדבר בשפתה, חושב מחשבותיה, תופר את סרטיה על מעילו – וסרטים אלה שוב נקרעים ממנו בכוח הזרוע… דרייפוס פירושו עמדה שנלחמו עליה, שעדיין נלחמים עליה, אך היא – אל נשלה את עצמנו – עמדה אבודה."
משפט דרייפוס עורר בהרצל את ההכרה הציונית והניע אותו לפעילות ציונית מדינית כפתרון יחידי לבעיה היהודית.