משורר והוגה דעות, נולד בטודילה שבספרד לפני שנת 1075. בצעירותו נדד בין מרכזי החכמה של יהדות ארצו וקיבל השכלה יהודית וכללית רחבה. בשנת 1140 יצא לארץ-ישראל, הגיע למצרים ונפטר שם, כנראה, בשנת 1141 בלי להשלים את מסעו. חיבורו העיוני, שנכתב ערבית, הוא "ספר ההוכחה והראייה להגנת הדת המושפלת". בתרגומו העברי נודע בכינוי "הכוזרי" על שם מלך כוזר, שסיפור גיורו לאחר שיחותיו עם פילוסוף, נוצרי, מוסלמי והודי, מהווה מסגרת לדיאלוג הבונה את הספר. אין זו יצירה פילוסופית שיטתית. כוונת המחבר היא אפולוגטית וסגנונו עממי. הוא בא להגן על אמונת ישראל מפני התקפות הקראות, הנצרות והאיסלם ומפני האריסטוטליות. אבל על אף ריבוי הסוגיות הנדונות מבוססת הגותו על כמה הנחות מנומקות המצטרפות למשנה מגובשת ומקורית שהשפעתה היתה רבה בימי הביניים, ואף זכתה למעמד מיוחד בהגות היהודית של העת החדשה.

יסוד משנת ריה"ל הוא הנחת עדיפות הניסיון על המוסק בהיקש. אומנם אין הוא שולל את דרך הפילוספים ללמוד מן הנתון על תנאיו. בהעדר ניסיון מלא זוהי הדרך היחידה להכרת האמת ומכאן הערכתו לשיטת אריסטו שהיא בעיניו ההישג המושלם ביותר של השכל האנושי. אבל על סמך שיטה זו גופה, המבוססת על הניסיון החושני, הוא טוען כי אין ההיקש ודאי כניסיון. בניגוד לפילוסוף, הנביא הוא בעל ניסיון על-חושני ועל כן כל היסק הסותר את דבריו הוא נעדר תוקף. הווה אומר: בניגוד להשקפה האריסטוטלית המגדירה את הנביא כפילוסוף בעל כוח מדמה המקנה לו סגולת מנהיגות, רואה ריה"ל בנביא יצור בעל תכונות על-אנושיות. כשם שהאדם נבדל מהותית מבעלי-החיים בשכלו, כך נבדל הנביא מבני-האדם בכשרון הנוכחות לפני עצמים רוחניים, ועל הבדלה מהותית זו בין נביא לבני-אדם רגילים בונה ריה"ל גם את משנתו על ייחודם של עם ישראל, ארץ-ישראל והלשון העברית, שרק בהם או בעבורם תיתכן הנבואה.

כשם שהדיון בפיסיקה תלוי בניסיון החושני, כך שדיון בשאלות הדת תלוי בניסיון העל-חושני של הנבואה. גם הכוזרי נזקק לשאלות אלה רק אחר שפקדהו חלום, שהוא מדרגה קודמת לנבואה, ואילו החכם היהודי אינו פותח דבריו, כקודמיו, בהוכחת מציאות האל מן הבריאה, אלא בהתגלות לאבות ובמעמד הר-סיני שיתרונו על כל התגלות לפניו ואחריו בתוקפו האוניברסלי: שישים רבות איש זכו יחד לנבואה ונתאמת להם, מה שאין השכל יכול להשיג, כי האל מדבר אל בני-האדם, מצווה אותם, ואלו הן מצוותיו. בנקודה זו מתגלה גם המגמה האוניברסלית של משנה זו שהיא לכאורה לאומית קיצונית. באמצעות עם ישראל מכוון מעמד הר-סיני לאנושות כולה על הנחה זו מבוססת השקפתו ההיסטורית של ריה"ל, ולפיה הולכת הבריאה ונשלמת בהיסטוריה עם התפשטות האמונה האמיתית בקרב כל בני-האדם, כל אומה על פי מדרגתה. בתהליך זה מסביר ריה"ל גם את סבלותיו של עם ישראל בגלות. בניגוד לכל העמים שהצלחותיהם וכישלונותיהם תלויים בגורמים הטבעיים, עם ישראל מצליח ונכשל על פי רצון האל המכוון לתכלית שתתגלה באחרית הימים. סבלותיו בגלות הם בחינת קידוש - ה' ברבים ועל כן דווקא בהם ניכרת סגולתו.

על אחד-פעמיות של מעמר הר-סיני, על סגולת-ישראל ועל ייחוד קורותיו מבסס ריה"ל את ויכוחו כנגד הנצרות והאיסלם. מאחר שאין ההיקש בר-תוקף לגבי ההתגלות אין הוא מנסה להוכיח את שקרות אמונותיהם. דיו שהוא מצביע על תלותן במסורת היהודית, לפי שאין למעמד ההתגלות המייחד אותן תוקף אוניברסלי. כל שאמת בהן בא ממסורת ישראל ומאומת על-ידיה, כל שמייחד אותן אין לו אימות לא שכלי ולא ניסיוני. על כן הן בחינת חיקויים מסולפים של המקור.

בוויכוח נגד הקראות, שהעמידה את פירוש המקרא על השכל ודחתה את מסורת התורה שבעל פה, נסמך ריה"ל על אותן הנחות : כשם שהתורה אינה בהישג השכל אף הבנתה וסיגולה לצורכי הזמן אי-אפשר שיתלו בשכל הבלתי נעזר. התורה שבעל-פה היא פירוש אוטוריטטיבי לתורה שבכתב, שכן מקורה בהתגלות. כל ניסיון להמירה במסקנות שכליות כמוהו כזיוף המקור הנבואי.

אולם העדפת הניסיון במשנהו של ריה"ל אינה רק צורך אימות התורה. ריה"ל שולל גם את ההשקפה האריסטוטלית המזהה את עבודת - האל עם השגתו במחשבה. לדעתו עבודת-אלוהים היא עשיית מצוותיו, ותכליתן לא הידיעה כי אם היענות האישיות כולה לנוכחות האל. הנביא אינו שלוח, איפוא, להורות דעת, ולא בהשקפותיה תועדף דת אחת על זולתה, אלא הוא שלוח להורות לבני-אדם אלו הם המעשים המקרבים את האדם אל אלוהיו. משמע-עדיפות היהדות על הנצרות, האיסלם, הקראות ו"דת הפילוסופים", ניכרת במצוותיה המעשיות שדווקא הן ולא אחרות מעוררות את חווית-הנוכחות. בכך נסגר המעגל: יסודה של הדת בניסיון של ההתגלות ןניסיון זה הוא גם תכליתה.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.