כללי

מן הבולטים שבסופרי התחייה בפולין; כתב בעברית – ובעיקר ביידיש. שכן יידיש הייתה שפת היום-יום של רוב היהודים במזרח אירופה החל במאה ה- 10 ואילך - תחילה כלשון של דיבור, ואחר כך גם כלשון כתיבה. י"ל פרץ האמין כי שפה שבה השתמשו 3 מיליון יהודים זקוקה לספרות טובה, ולכן הירבה לכתוב ביידיש.
פרץ נמשך לחסידות, שהייתה תנועה יהודית עממית, ומצא בתנועת החסידות הד לרעיונות החברתיים והמוסריים שבהם האמין.
י"ל פרץ עסק גם בפיתוח תאטרון היידיש וכתב כמה מחזות. בשנותיו האחרונות היה פעיל בחיי התרבות של יהודי פולין: ביתו בעיר ורשה היה מרכז לסופרים יהודים, והוא סייע לרבים מהם.



 

י"ל פרץ: "ידי עשיו"

"והידיים ידי עשיו...
החכמים יודעים כי איברים שאין משתמשים בהם זמן רב, שאין עושים בהם עבודה במשך זמן רב, פוסק הדם מלפרנס אותם.
תחילה חדלים איברים כאלה לגדול, אחר-כך מתחילים… להתנוון ולהתייבש… והולכים ומצטמקים…
מתהלך על-פני העולם הראש היהודי, זה הראש הגדול, שגדל למעלה מן המידה, עם עיניים גדולות ולחיים צומקות (=מצומקות) ועל גבי גוף קטן וגמדי, כמעט בלי ידיים…
רגליים יש לו – לא רעות, שהרי הראש אינו פוסק לרוץ ולהיטלטל בעולם; אך עבודה בשביל הידיים לא נמצאה זה זמן רב, רב מאוד; והן נצטמקו…
מתהלך לו ראש כזה ומטיל אימה על בני אדם שראשיהם זעירים אך גופותיהם חזקים, וידיהם – כגזעי אילנות…
ונמנעים [בני אדם] להיפגש עם הראש הזה…
ואם נפגש עמו אדם… משתלחת לעתים קרובות יד כבדה, וסוטרת לו לראש הזה על לחיו…
"והידיים ידי עשיו"… פסוק ישן נושן הוא, ואמיתותו קיימת עד היום הזה.
שותק הראש עם השפתיים מהודקות… מופיעות דמעות עיניים, מתפרצת אנחה מן הפה… פולט הפה קללה נמרצת…
חולם הראש על תקופת תחייה לידיים, לאגרופים ולציפורניים – הרי זו אחת ממאות הצורות של חלומות הגאולה הנלבבים ביותר…"

כל כתבי י"ל פרץ, כרך שמיני – אבני פינה, עמ' רסה-רסו. תרגם מיידיש שמשון מלצר.



 

י"ל פרץ: המשל - עשיו מנגן

"ובמשל סלוני: אנו (=היהודים) משולים למנענעים…
היה לו לבורא (=לאלוהים) פסנתר משלו – עַם ישראל, שלכל מגע ידו היה משמיע לפניו תשבחות ותהילות!
ואירע שהפסנתר זייף פעם צליל מן הצלילים… והרי אֵל קַנָא (=קנאי) הוא – ורוצץ את הפסנתר ברעמו; התיבה (=תיבת הפסנתר) מפוצצת, המנענעים – מפוזרים ומפורדים… ומוטלים הם בכל מקום באבק הגלות, באשפת הגלות, נאלמים ונקפאים, בלא צליל…
ואף-על-פי כן, אם נלחץ מנענע [של הפסנתר] ביד זרה, מיד הוא מתעורר ומוציא את צלילו… את קינתו, את קריאת כאבו וזעקת געגועיו…
… ונשמעת הבכייה ומתפשטת על-פני כל ארץ מצרים (=כל הגלות)… כי לא יד הבורא נוגעת במנענע, אלא יד אדם גסה לוחצת עליו…
והידיים – הידיים הנוגעות בו – ידי עשיו…
עשיו מנגן!"

כל כתבי י"ל פרץ, כרך שמיני – אבני פינה, עמ' שעד. תרגם מיידיש שמשון מלצר.