| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
במהלך ההיסטוריה היו תופעות לא מעטות שיהודים עזבו את היהדות והמירו את הדת היהודית בדת אחרת. להמרות הדת היו סיבות רבות שהשתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה. באופן כללי קשורה התופעה למצבם הנחות של היהודים מבחינה כלכלית, חברתית ומשפטית. המרות דת בקרב היהודים היו כבר בעת העתיקה, בתקופה ההלניסטית. לעתים המירו יהודים את דתם בגלל תנאים כלכליים קשים, כמו עוני ומצוקת רעב. כך היה, לדוגמה, בימי הביניים גם בגרמניה וגם בתימן. היו יהודים שהמירו את דתם מתוך חשש שמא יגורשו מבתיהם וממקום מגוריהם, והיו גם מקרים שבהם העדיפו יהודים להמיר את דתם ולקבל את הדת השלטת כדי לזכות במעמד ובזכויות שנשללו מיהודים.
הידיעות הראשונות על המרות דת כפויות מתחילות במאה ה- 4 לספירה, כאשר הקיסרות הרומית (בשלטון ביזנטיון) קיבלה את הדת הנוצרית, והחל שיתוף פעולה בין הקיסר השליט ובין הכנסייה הנוצרית. תחת איום של גירוש או מוות נאלצו יהודים לוותר על דתם ולהמיר את הדת היהודית בדת הנוצרית. תופעה זו של המרות דת בכפייה תחת איומי השלטון הייתה גם בארצות מוסלמיות: בצפון אפריקה ובספרד במאה ה- 12 נאלצו יהודים וגם נוצרים להתאסלם. יהודים שלא הסכימו להתאסלם נאלצו לברוח - כפי שעשתה משפחתו של רמב"ם. בין היהודים שנאלצו להתנצר או להתאסלם בניגוד לרצונם היו שהפכו לאנוסים - והיו שהעדיפו למות על קידוש השם (=קידוש שם האלוהים), ובלבד שלא יצטרכו להתכחש בפומבי ליהדותם ולאמונתם. בזמן השלטון הנאצי, בתקופת השואה, היו נוצרים שרצו להציל ילדים יהודים. למטרה זאת הם הטבילו את הילדים לנצרות - ובכך הצילו אותם ממוות. עדוּת ממרוקו: עדותו של יוסף אבן עקנין "...וכל כמה שנראה כאילו אנו שומעים למצוותיהם, מקבלים את דתם ונוטשים את דתנו, הם מכבידים את עולנו ומקשים את ייסורינו... צא וראה את סבלות המשומדים (=המומרים) בארצנו (=במרוקו) שעזבו כליל את דתם והחליפו את לבושם מחמת הרדיפות האלו. אבל בהמירם את דתם לא הועילו מאומה... אפילו כשהמירו אבותיהם או אבות-אבותיהם את דתם לפני מאה שנה לא צמחה להם ברכה מזה... עד שבאה גזירה חדשה מרה מן הראשונה וביטלה את זכותנו לרשת [רכוש] ולגדל את ילדינו, ונתנה אותם (=את רכושנו וילדינו) בידי המוסלמים... בזאת ביקשו לכלות את נכסינו ולבוללנו (=לגרום לנו להתבולל) בקהל המוסלמים..." © בת יאור, הד'ימים - בני חסות, יהודים ונוצרים בצל האסלאם, תרגם אהרן אמיר, עריכה מדעית משה שרון, הוצאת כנה, תשמ"ח-1986, עמ' 286-287. דיין יהודי מתאסלם: דמשק - המאה ה- 14 (שנת 1302) "בהא אל-דין עבד אל-סיד... בן יחיא הישראלי (=היהודי) הרופא. היה דיין היהודים ואהב את המוסלמים והיה נוהג לבקר בחוגי הלימוד של התורה שבעל-פה המוסלמית... אחר-כך נחה (=הוביל) אותו האלוהים בדרך הישרה, והוא התאסלם, למד את הקוראן והתאבק בעפר רגליהם של חכמי הדת המוסלמים. הוא היה מומחה במלאכת הרפואה ורפואת העיניים... הוא ובניו באו אל בית הדין והתאסלמו כולם, ונחלק להם כבוד רב, כי התאסלמו מרצונם ומתוך הכרה. באותו לילה ערך בביתו קריאת קוראן חגיגית ומשתה גדול בהשתתפותם של השופטים וחכמי הדת [המוסלמים]. באמצעותו התאסלמה קבוצה מקרוביו היהודים, ו'ביום הקורבן' יצאו וקראו יחד עם המוסלמים 'אללה אכבר' (=אללה הוא הגדול מכולם)..." © בן-ציון דינור (עורך), ישראל בגולה, הוצאת דביר ומוסד ביאליק, תשכ"ה-1965, כרך שני ספר ראשון עמ' 384.
במשך מאה שנים - בין גזירות קנ"א (1391) לבין גירוש ספרד (1492) - פעלה בספרד הנוצרית חבורה של "מומרים קנאים". הייתה זו חבורה קטנה מאוד, אך השפעתה הייתה רבה: אותם מומרים קנאים לקחו חלק פעיל ברדיפת היהודים ובניסיון להעביר את היהודים על דתם תחת איומים. ההיסטוריון פרופ' בן-ששון מתאר את התופעה ומציין, כי "גדול-המומרים והקנאים" לאחר משבר 1391 היה הרב דון שלמה הלוי, שלאחר התנצרותו נקרא בשם פאבלו די סנטה מריה. הוא למד תיאולוגיה, התמנה לבישוף בעיר בורגוס, והיה לשונא וליריב קשה של יהודי ספרד באותה תקופה. על-פי חיים הלל בן-ששון, עיונים בתולדות ישראל בימי הביניים ובעת החדשה, הוצאת עם עובד, תשמ"ד-1984, עמ' 194. עדוּת מספרד: עדותו של יצחק אורוביו די-קאסטרו באיגרת אחת כתב: "...בספרד העמדתי פני נוצרי, כי חביבים הם החיים, אך מעולם לא עשיתי זאת היטב, וכך נתגלה שלא הייתי אלא יהודי... שם, מול פני הסכנה [של אובדן] החופש, הכבוד והרכוש ואף החיים, הייתי לאמיתו של דבר יהודי - ונוצרי [רק] למראית עין..." ובאיגרת אחרת: "הסתרנו את אמונתנו, ואף-על-פי שאין מחילה (=שאין סליחה) לעוונו של מי שמסתיר את האמת או מתכחש לה, לא ידענו כולנו שחובתנו להודות בה..." © יוסף קפלן, מנצרות ליהדות - חייו ופועלו של האנוס יצחק אורוביו די-קאסטרו, הוצאת מאגנס והאוניברסיטה העברית, תשמ"ג-1983, עמ' 289.
אחת מחמש מצוות האסלאם היא מצוות הצדקה. אך במצווה זו חייבים המוסלמים רק כלפי מוסלמים אחרים - ולא כלפי יהודים או נוצרים. בזמנים של רעב ניצלו שליטים מוסלמים את העובדה הזאת כדי לאלץ יהודים להמיר את דתם ולהתאסלם: בתקופות של בצורת ורעב היו השליטים מחלקים תבואה ומצרכי מזון למוסלמים בלבד, ואותם יהודים שנזקקו למזון מהשלטונות כדי שלא למות ברעב - נאלצו להתאסלם. על הרעב בתימן במאה ה- 18 (בשנת 1724) מסופר באחד המסמכים מאותה תקופה: "בעוונותינו הרבים חזק הרעב בחודש תמוז. ויצאו מהכלל (=יצאו מכלל היהודים, התאסלמו) במדינה זו (=בעיר זו, בצַנְעָא) בכל יום ארבעה או חמישה, ולפעמים עשרה או יותר - נשים ואנשים וטף. והמלך מזמין להם [מזון]... ומנו אותם (=את המתאסלמים) שבע מאות וחמישים איש... מלבד מה שבכפרים..." * * יוסף טובי, התאסלמות בקרב יהודי תימן תחת השלטון הזיידי, פְּעָמִים (42) תש"ן-1990, עמ' 114.
כלפי חוץ התנהגו האנוסים כמו נוצרים או מוסלמים. היו אנוסים שהמשיכו לשמור בסתר את מצוות היהדות - כמו רבים מן האנוסים בספרד ובפורטוגל - והיו אנוסים שלא המשיכו לקיים את היהדות, גם לא בסתר, אבל חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור ולחיות כיהודים. כאלה היו האנוסים בצרפת ובגרמניה בתקופתו של רש"י בעקבות מסע הצלב הראשון - במאה ה-11, וכאלה היו גם האנוסים בתימן במאה ה-12.
"השלב הראשון בהתקרבות משכילים יהודים לסביבתם הנוצרית היה דווקא בנקיטת הדרך הקיצונית - המרת דת. זו הייתה הדרך המקובלת להינתק מן החברה היהודית ולהיספח אל הרוב הנוצרי..." * במחצית השנייה של המאה ה- 18 הייתה עלייה במספר היהודים בני הקהילות הספרדיות באירופה שהמירו את יהדותם מרצון. בסוף המאה ה- 18 ובראשית המאה ה- 19 גדל גם מספרם של המומרים בקרב יהודי גרמניה. בין המומרים באירופה של המאה ה- 19 היו שבחרו לעזוב את היהדות מתוך הזדהות עם הנצרות ותרבותה. אך היו גם כאלה שהמירו את דתם לא מסיבות דתיות, אלא מפני שלא ייחסו כל חשיבות לדת וביקשו להשתלב בחברה שבה חיו ובתרבותה. מרבית המומרים באירופה באותה תקופה בחרו לעזוב את היהדות ולהתנצר בגלל התנאים המשפטיים והחברתיים שבהם חיו. היו שהתנצרו כדי לזכות בהשכלה גבוהה, במשרה ממשלתית או אקדמאית, והיו שעשו זאת כדי להיכנס לפוליטיקה. שני מומרים מפורסמים הם המשורר הגרמני היינריך היינה והמדינאי האנגלי בנימין ד'יזראלי. נראה שהיינה וד'יזראלי הרגישו בשלב מסוים שהם מנותקים גם מן הנצרות וגם מן היהדות, ולעתים אף התגעגעו אל יהדותם. "הם אמנם לא יכלו או לא רצו לשוב ליהדות, אך החלו לפאר את מוצאם היהודי, כגון ד'יזראלי - או את ערכה של היצירה היהודית, כגון היינה." ** * חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל, דביר, תשכ"ט-1969. כרך שלישי: שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 111. ** שם. עמ' 113.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
