רקע

בתחילת המאה ה- 2 לספירה שלט ברומא הקיסר אדריאנוס (117-138 לספירה). אדריאנוס ביקש להפסיק את הכיבושים ולהתרכז בטיפוח התרבות היוונית-הרומית ברחבי האימפריה. לשם כך יצא למסעות רבים וסייר בפרובינציות, באזורים שנכבשו על-ידי האימפריה הרומית.

בשנת 129 הגיע אדריאנוס לביקור בארץ ישראל, שגם היא הייתה פרובינציה של רומא. לקראת בואו נסללו בארץ כבישים חדשים – מחשבון ליריחו ולירושלים, ומירושלים דרך ביתר ובית גוברין לעזה. באופן כללי, עד למרד הגדול ולחורבן של שנת 70 נהנתה הארץ מתנופת בנייה תחת השלטון הרומי. הוקמו ערים חדשות, כגון טבריה, מבני ציבור מפוארים וכן מפעלים חקלאיים – גשרים ואמת מים.

מלכתחילה התכוון אדריאנוס לטפל בענייני היהודים בארץ בדרכי שלום, ומנהיגי היישוב תלו תקוות רבות בביקורו. המנהיגים, חכמי ארץ ישראל, נפגשו עם הקיסר אדריאנוס ואף ביקשו ממנו לבטל את האיסור על ברית המילה.* ואולם אדריאנוס סירב לבקשה, ולא הסכים לבטל את הגזירה. נוסף על כך נודע ליהודים, כי אדריאנוס החליט לבנות עיר רומית אלילית על חורבות ירושלים.

היישוב היהודי בארץ נחרד מן האפשרות שעל חורבותיה של עיר הקודש תיבנה עיר של עובדי אלילים. ואז, בהנהגתו הצבאית של שמעון בר-כוכבא, החלו ההכנות למרד (132-135 לספירה).

* האיסור של אדריאנוס על ברית המילה לא היה מכוון נגד היהודים דווקא, אלא היה בבחינת הרחבה של האיסור הכללי על סירוס – איסור שהיה קיים ממילא באימפריה רומית. ברית המילה הייתה נהוגה גם בקרב תושבים לא יהודים שחיו באימפריה הרומית, כגון שבטים ערביים וכוהנים מצריים. האיסור של אדריאנוס על ברית המילה נבע כנראה מתוך רצון למנוע הטלת מום בגוף האנושי, על רקע הערצת יופיו של הגוף ושלמותו בתרבות היוונית.



 

המרד

מרד היהודים בשלטון הרומי בארץ ישראל, שהתרחש בשנים 132-135 לספירה. המפקד הצבאי של המרד היה שמעון בר-כוכבא, והמנהיג הרוחני היה על-פי המסורת – רבי עקיבא. בתחילת המרד הצליחו היהודים לגבור על חיל המצב הרומי הקטן שהיה מוצב בארץ; הם שחררו את ארץ יהודה, כולל ירושלים, והשתלטו על חלקים ניכרים מארץ ישראל. שמעון בר-כוכבא נעשה "שמעון נשיא ישראל". הוא הנהיג בתחום שלטונו סדרי חיים יהודיים עצמאיים ואף טבע מטבעות עבריים – סמל לעצמאות מדינית.

אבל ההצלחה לא ארכה זמן רב: לגיונות רומיים וחילות עזר רבים נשלחו לארץ מסוריה, ממצרים ומאירופה, ובהדרגה הצליחו להביס את צבאו של בר-כוכבא – עד לתבוסתו הסופית בקיץ 135.
התוצאות של מרד בר-כוכבא היו עגומות ביותר: אף שהרומאים ספגו אבדות, הם דיכאו את המרד באכזריות, גזרו גזירות שמד על היהודים והוציאו להורג את החכמים שעברו על גזירות אלה ("הרוגי המלכות"). היישוב ביהודה נחרב לגמרי, וההנהגה עברה מירושלים – לגליל.
ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו מעיד: "580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים ברעב, במגיפה ובאש לא היה אפשר לברר." היישוב ביהודה נחרב כולו. ירושלים הפכה לעיר רומית – איליאא קאפיטולינה – ועל חורבות בית המקדש נבנה מקדש לאל הרומי יופיטר.

על-פי: משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", בתוך: מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון רומי, מהדורת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, בית הוצאה כתר ויד יצחק בן צבי, תשנ"ח–1998, חלק ב עמ' 345-370.




 

גזירות השמד של הרומאים

לאחר המרד, כאמצעי ענישה והרתעה, גזר הקיסר הרומי אדריאנוס על היהודים גזירות קשות, שנקראו בשם: זירות השמד. הרומאים אסרו על היהודים לקיים מצוות רבות: אסור היה ליהודים להקים בית דין, להתפלל בבית כנסת, לקרוא בתורה, להדליק נרות שבת או חנוכה, לאכול מצה בפסח ועוד. מי שעבר על הגזירות ונתפס מקיים את המצוות – נדון על-פי רוב למוות. גזירות אלה – ובהן האיסור לעשות ברית מילה (איסור שקדם למרד בר-כוכבא) – מנעו מן היהודים לקיים מצוות.
אבל יש לזכור כי גזירות הרומאים, קשות ככל שהיו, לא הכריחו את היהודים לעבור עבירות, כפי שהיה בתקופת היוונים בימי אנטיוכוס הרביעי אפיפנס.*

* בשנת 167 לפני הספירה כפה אנטיוכוס על היהודים לעשות דברים בניגוד גמור לדת היהודית, למשל – לעבוד אלילים, לאכול חזיר, לאכול ולשתות ביום כיפור וכדומה.