תולדות חיים

שמו הספרותי של שלום יעקב אברמוביץ, שנולד וחי ברוסיה, ושם כתב את ספריו ויצירותיו ביידיש ובעברית.
אברמוביץ בחר לעצמו את הכינוי הספרותי מנדלי מוכר ספרים, כדי להדגיש את הקשר בינו ובין הדמויות שבספריו: כמו מנדלי מוכר ספרים מ"ספר הקבצנים", כך גם הסופר ביקש להביא סיפורים וספרים ליהודים בעיירות ובערים, ולהפיץ את ההשכלה בקרב יהודי רוסיה.
אברמוביץ כתב את ספריו גם ביידיש - וגם בעברית. הוא בחר לכתוב ביידיש, שהייתה באותה תקופה שפתם של כלל היהודים במזרח אירופה. עברית ידעו אז רק מעטים - רק המשכילים.
אברמוביץ – הוא מנדלי מוכר ספרים – עסק גם בתרגום ובהוצאה לאור של ספרים שימושיים. במשך שמונה שנים הוציא לאור לוחות שנה ביידיש, ובהם מידע על תולדות עם ישראל ועל מדעי הטבע – להשכלתם של יהודי רוסיה.



 

ספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים

ספר הקבצנים שכתב מנדלי מוכר ספרים היה אחד מן הרומנים הראשונים שנכתבו במזרח אירופה בעברית. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1869; הוא נכתב תחילה ביידיש ונקרא "פישקה החיגר" (פישקה הצולע). כעבור זמן עיבד מנדלי מוכר ספרים את הרומן לעברית וקרא לו "ספר הקבצנים".
בספר זה, כמו בשאר יצירותיו, מתאר מנדלי יהודים מן המעמד הנמוך ביותר. הוא מתאר אותם בסגנון קריקטוריסטי ומציג אותם בכל עליבותם - אך גם מבקש לעורר בקורא הזדהות ורחמים.

ספר הקבצנים מתאר את הופעתם של עניים קבצנים בקהילות היהודים במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה- 19. הספר מתאר את הקבצנים כצבא ובו "גדודים" שונים - גדודים של קבצנים פרשים וגדודים של קבצנים רגליים… אלה היו מגיעים לעיר או לעיירה, בעיקר לחתונות, "פושטים": על בתי היהודים ותובעים לקבל כספי צדקה ומזון חינם.

מתוך הפתיחה של ספר הקבצנים
בפתיחה של ספר הקבצנים עומדים תקועים במים סוסיהם ועגלותיהם של שני עגלונים יהודים, מנדלי ואלתר. העגלונים הזועמים מטיחים זה בזה צעקות, צרחות וקללות - עד לרגע ששניהם מגלים, שהם בעצם מכרים ותיקים… הצעקות מתחלפות בקריאות שמחה, ובעוד העגלות והסוסים תקועים במים, שוקעים השניים בשיחה ובהחלפת חוויות. ואז מתקרבים למקום איכרים גויים (נוצרים) עם עגלותיהם, ומגלים שהדרך חסומה…
ממשיך ומספר מנדלי מוכר ספרים:
"… וקרונות של איכרים באים נגדנו, והם תוהים (=מתפלאים) בעגלותינו, למה הן עומדות ומעכבות את הדרך… וכיוון שהגיעו [האיכרים] למקומנו, מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים:
- ראו נא אותם… תִּפַּח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פַּנוּ מקום, יהודים מצויצים!*
ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את עגלותינו. והעֲרֵלים (=הגויים), אף-על-פי שלא מבני ישראל הם… עמדו לנו בשעת דחקנו (=עזרו לנו בשעת הלחץ), ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת-המים בשלום. ואלמלא הם מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאות העגלות… שהרי באמת, מה אנו ומה כוחנו? אבל בכוח ידיהם של בני עשיו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי (=כמו שצריך), ומדחיפתם היה ניכר שהידיים ידי עשיו. אבל אנו, להבדיל, אין כוחנו אלא בפה – הקול קול יעקב; וכשהיו הם דוחפים, היינו אומרים: דחפו היטב… מפני שהקול יפה (=עוזר) לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל איברי גופנו ונראים כדוחפים…"

* יהודים מצויצים: יהודים שלובשים בגד שאליו מחוברים פתילי חוטים המכונים "ציצית". בני ישראל נצטוו להוסיף ציצית לבגדיהם כדי לזכור את מצוות היהדות: "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם… וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצוֹת ה'" (במדבר פרק טו פס' לח-לט).

כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, ספר הקבצנים, פרק א עמ' צב. ההדגשות במקור.


ועוד קטע מתוך ספר הקבצנים
לפניך קטע קצר המתאר קבצנים פרשים המגיעים לעיר, ובהם קבצן אחד "אדמוני ובריא ועז (=חצוף) מאוד". הקבצנים מצפים לקבל מכספי הצדקה של הקהילה, אבל להפתעתם מציעים להם בני הקהילה משהו שונה לגמרי …:
שיירה של קבצנים פרשים… הם וקרונותיהם, חנו בעיר באותה שעה, ומרידה גדולה הייתה שם. אנשי העיר… נִמְנוּ וגמרו (=החליטו) שלא לתת צדקה לעניים, לכל הפושט יד, אלא דווקא לעניים זקנים ולחולים ולבעלי מוּמִים (=נָכִים).
בחורים בריאים ובחורות ונשים בריאות - הלוא כוח בהם לעבוד ולעשות מלאכה, ילכו ויתפרנסו מיגיע כפיהם.
…כך אמרו בני העיר הללו, ועמדו וייסדו בית מלאכה והיו מכניסים לשם את כל הקבצנים הבריאים… ונותנים להם עבודה בשכר כדי מחסורם.
והיה הדבר קשה לקבצנים, ונמנעו מלבוא לאותה העיר אלא לעתים רחוקות.

מנדלי מוכר ספרים, ספר הקבצנים, הוצאת דביר, תשמ"ח-1988, עמ' 87. בעיבוד קל.


גרשון שקד על ספר הקבצנים
"הרומן המעניין והמורכב ביותר [של מנדלי מוכר ספרים] מבחינה תבניתית הוא ספר הקבצנים. גם הוא מבוסס על מתח פנימי בין הרומן הסנטימנטלי לסַטירה החברתית, אך מערכת היחסים בין יסודותיו היא רב-גונית ומורכבת יותר מאשר במרבית יצירותיו... אכן, אפשר גם אפשר למצוא קווים משותפים בין ספר זה לרומנים סנטימנטליים אחרים, ואם תרצה, גם ל"רומן הנשים", הסוחט דמעות, בהציגו את סבלותיהן של נשים מסכנות. ואמנם, מרכיבי קורותיה של הגיבנת, משם שאובים הילדה האסופית, האישה העגונה, הזקנה המרשעת המשעבדת את הילדה, קבוצת הקבצנים המתעללת בה ואהבתה של הנערה העלובה למאהב העלוב - כל אלה הם מוטיבים עגומים, ההולמים את הרומן הסנטימנטלי.
זאת אף זאת: לסבך העלילה אופי של אינטריגה מלודרמטית; אין לכנות אחרת את המאבק בין פישקא לפייבוש, כשעל פישקא להציל את הגיבנת מאונס (עמ' קכב - קכג), או את הסיפור איך היא מצילה את פישקא (עמ' קכז), ושבה ומצילה אותו לקראת סוף הרומן (עמ' קלט, קמ) - כל זה משום "שבועת האמונים" המלודרמטית בין השניים (עמ' קכה).
הרומן כולל גם יסודות "קרימינליים": פייבוש הוא גונב סוסים, המנסה לאנוס ומבקש לרצוח. כן קיים בו היסוד של רומן מתח שִגרתי: רק בסופו של הספר מתברר, כי הדמות המאזינה והבלתי מעורבת בתחילה (ר' אלתר) היא המניע הראשי לכל הסבך, והיא-היא החוטאת העיקרית, בהביאה אסון על הקרבן - הגיבנת ( - היא בתו של ר' אלתר)..."

© גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880-1980, כרך א - בגולה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשל"ח-1978, עמ' 92-93.