כללי

הפיוט הוא שירת הקודש העברית - שהתפתחה בארץ ישראל החל במאות הראשונות לספירה ובמשך כל ימי הביניים - ונועדה לקשט את התפילה בבית הכנסת, בעיקר בשבתות ובחגים.

מארץ ישראל עבר הפיוט לארצות התפוצה, והגיע ליהודים בארצות האסלאם - בבל (היום - עירק), ספרד וצפון אפריקה, ובמקביל גם לארצות אירופה הנוצריות - לאיטליה, צרפת וגרמניה.

בספרד בימי הביניים, בהשפעת השירה הערבית, הגיע הפיוט לשיא התפתחותו וכלל גם חריזה, מִקְצָב וחלוקה ל'בתים'. בתקופה זו שימש הפיוט באירועים שונים, כגון - חתונה, ברית מילה וסעודת שבת.

נוסף על שירת הקודש התפתחה בספרד גם שירת החול - אף היא בהשפעת השירה הערבית. שירת החול הייתה החידוש הגדול של משוררי ספרד במאות 10-13. בהשפעת המשוררים הערבים כתבו גם המשוררים היהודים שירים בחרוזים בענייני היום-יום הרגילים: אהבה וידידות, געגועים וצער, יין ותענוגות ועוד.

שירת החול בספרד - דוגמאות קצרות

"נטיתי לבי בימי נעורותי / וזמן בחרותי /
לרדוף אחרי התענוגים עם חברים / על הרי בתרים / …"
מתוך: ספר תחכמוני, מאת: יהודה אלחריזי

"כתנות פסים / לבש הגן / וכסות רקמה / מדי דשאו,
ומעיל תשבץ / עטה כל עץ / ולכל עין / הראה פלאו…"
מתוך: השושן, מאת: משה אבן עזרא

"כתמר את בקומתך / וכשמש ביפיתך,
- - - - -
כלילת הוד, יפת מראה / אני חולה באהבתך."
מתוך: שירי אהבה, מאת: שלמה אבן גבירול
"מה יפית, יפת העין
ושכורת ולא מיין!"
מתוך: שיר חתונה, מאת: יהודה הלוי.

מעוז צור

פיוט שנוהגים לשיר בחנוכה אחרי הדלקת הנרות.
הפיוט נכתב בגרמניה – לאו דווקא לחנוכה – כנראה במאה ה- 13, ובמקור היו בו חמישה בתים. האותיות הראשונות בחמשת הבתים של השיר מצטרפות למילה מרדכי – שהוא שמו של מחבר הפיוט. על הפייטן לא ידוע דבר, להוציא שמו הפרטי.
יש האומרים כי הבית השישי והאחרון של 'מעוז צור' התחבר בתקופה מאוחרת יותר. למסקנה זו הגיעו משום שבית זה של השיר חסר בסידורים רבים.
למרות זאת יש הטוענים שהבית האחרון אינו תוספת מאוחרת, וכי השמטתו מסידורים רבים באה משום דרכי שלום, מתוך רצון להימנע מן הקריאה לנקמה הכלולה בו - "נקום נקמת דם עבדיך". לחיזוק סברה זו מוצאים בסידורים רבים במקום השורה הקוראת לנקמה - שורה הקוראת לישועה: "עשה נא למען שמך, להיות לנו תשועה".

המנגינה המסורתית של 'מעוז צור' מבוססת על שיר לכת גרמני עתיק.

"מעוז צור" - הבית השישי והאחרון
חשוף זרוע קודשך
וקרב קץ הישועה
נקום נקמת דם עבדיך (1)
מאומה הרשעה
כי ארכה לנו הישועה
ואין קץ לימי הרעה!
דחה אדמון
בצל צלמון (2)
הקם לנו רועים שבעה. (3)

(1) בהרבה סידורים לא הופיעו השורות "נקום נקמת דם עבדיך…" בגלל פחד היהודים מן השלטונות. את השורות הקוראות לנקמה החליפו בשורות המבקשות ישועה: "עשה נא למען שמך, להיות לנו תשועה."
(2) דחה אדמון בצל בצלמון: מחבר הפיוט מבקש מאלוהים שיביא לנפילתם של הנוצרים (אדמון = אֱדום = נוצרים) שחיו בצל הצלב (צלמון = צֶלֶם = צלב).
(3) הקם לנו רועים שבעה: מחבר הפיוט מבקש שאלוהים ישלח ליהודים מנהיגים - על-פי הכתוב בספר מיכה (ה 4): "אשור כי יבוא בארצנו… והקמנו עליו שבעה רועים (=מנהיגים)."

קינות

שירי אֵבֶל על מותו של אדם או על מפלה במלחמה. קינה מפורסמת בתנ"ך היא הקינה של דוד על שאול ויהונתן: "ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו…" (שמואל ב פרק א פס' יז).

בימי הביניים נכתבו קינות רבות על-ידי פייטנים ומשוררים יהודים. אחת הקינות הידועות, שגם הולחנה בימינו, נכתבה בידי ר' יהודה הלוי – "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" (כדאי לראות - יהודה הלוי).

על-פי המסורת תשעה באב הוא יום האבל על החורבן הלאומי, ובו נוהגים לקרוא קינות בבתי הכנסת. קינות אלה מתייחסות לאסונות שונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן בית המקדש הראשון ועד לשואה.

תפילות וקינות לזכר היהודים שנספו בשואה נכתבו בארץ ובחוץ לארץ בידי רבנים, שביקשו להעניק לזיכרון השואה תוכן דתי שינציח את תודעת היגון והאבל. את הקינות לזכר השואה נוהגים לומר בתשעה באב - ולא ביום השואה.

קינה על השואה(1)
הנה קטע מתוך קינה על השואה שנכתבה על-ידי הרב אלחנן היילפרין מלונדון:
"אש תוקד (=תבער) בקרבי את אעלה על זכרוני
את הצרות אשר מצאוני…
נצר זדון מזרע עמלק התגאה בלבו,
זרע עם קודש כולו להשמידו.
לעמו אמר לכו ונכחידו (=נשמידו),
ולא ייזכר ישראל עוד בשמו.
מיהר וביצע את אשר זמם לעשות,
חידש עינויים קשים ומיתות משונות.
… שש שנים היה מלאך המוות בעצמו
פי עשר על יוצאי מצרים (2) השמיד בחמתו (=בכעסו הגדול)…"

(1) מתוך: יהודית תידור באומל, קול בכיות - השואה והתפילה, תשנ"ב-1992, עמ' 207.
(2) יוצאי מצרים: על-פי המסופר בתורה, בזמן יציאת מצרים היה מספרם של בני ישראל 600,000. לפי זה היה מספרם של היהודים שנספו בשואה פי 10 ממספרם של יוצאי מצרים.