רקע

תנועת ההשכלה האירופית היא שנתנה לתקופה את שמה – תקופת ההשכלה.
לדעת היסטוריונים רבים מציינת תקופה זו את תחילת העת החדשה בהיסטוריה היהודית. חדירת תנועת ההשכלה אל תוך הקהילות היהודיות מציינת בדרך-כלל גם את ראשית המודרניות – תחילה במרכז אירופה (בגרמניה), ואחר-כך גם במערב אירופה ובמזרחה.
לצפון אפריקה ולחלק מארצות האסלאם הגיעו רעיונות ההשכלה האירופית רק באמצע המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20; זאת בעקבות הקולוניזציה, לאחר שארצות אלה נעשו למושבות (קולוניות) של הצרפתים והאנגלים.

תפיסת האדם בהשכלה האירופית

תנועת ההשכלה העמידה במרכז את האדם היחיד, את טובתו וחירותו.
על-פי רעיונות ההשכלה, לא הכלל ולא החברה הם הקובעים את דרך חייו של אדם - אלא רצונו שלו. האדם ניחן בשכל ובתבונה, והוא חופשי להחליט על דרכו. תפיסה זו מבוססת על ההומניזם, שהעמיד במרכז את האדם (Human), הדגיש את עליונותו על כל היצורים האחרים – והכיר בזכות הבחירה החופשית של כל אדם ואדם.
נראה שתפיסה זו, המדגישה את מרכזיותו של האדם ואת חירותו, משכה את לבם של יהודים רבים וקירבה אותם את תנועת ההשכלה.

על-פי: תרבות ההשכלה – הגות ואמנות באירופה של המאה ה- 18, יחידה 17 – משה מנדלסון – מפגש תרבויות, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד – 1994, עמ' 15.

ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה היהודית* פעלה כ- 100 שנה – מאמצע המאה ה- 18 ועד המחצית השנייה של המאה ה- 19.
ראשיתה של ההשכלה היהודית הייתה בגרמניה, והיא הושפעה מרעיונותיה של ההשכלה האירופית הכללית. היהודים המשכילים תלו תקוות רבות ברעיונות אלה, ובאמצעותם ביקשו להשיג כמה מטרות שיכלו לשנות לטובה את מעמדם של יהודי אירופה.
מטרה אחת הייתה בתחום החינוך: להקנות ליהודים השכלה וידע כלליים, בעיקר בתחום המדע והשפות. המשכילים גם הציעו שינויים בתכנים של החינוך המסורתי – שינויים שעוררו התנגדות חריפה מצד היהודים שומרי המסורת ומנהיגיהם. לעתים ביקשו המשכילים את התערבות השלטונות כדי לממש את מטרותיהם בתחום החינוך, ובכך הגבירו את המתח והעוינות שבינם ובין היהדות המסורתית.
תנועת ההשכלה גם ביקשה להביא לשינוי ולשיפור מצבם הכלכלי של היהודים על-ידי הכשרתם לאורח חיים יצרני (פרודוקטיבי) המבוסס על רכישת מקצוע ועל עבודת כפיים.
מטרה אחת הייתה לשפר את היחסים בין היהודים ובין העמים שבתוכם חיו באמצעות טשטוש ההבדלים החיצוניים ביניהם. המשכילים האמינו כי נוצרה הזדמנות היסטורית לשילובם האמיתי של היהודים במדינה שבה הם חיים, וכי השלטונות מוכנים לכך. המשכילים חשבו כי הדבר תלוי רק בנכונותם של היהודים לבטל את המחיצות שבינם לבין שאר אזרחי המדינה הנוצרים: על היהודים להתנהג, לדבר ולהתלבש כמו שאר אזרחי המדינה, ובד בבד לטפח ולפתח את זהותם התרבותית כיהודים נאורים.

במהלך המאה ה- 19 הגיעו רעיונות ההשכלה גם אל יהודי מזרח אירופה, אך שם קיבלה ההשכלה היהודית אופי שונה במקצת. וכך נוצרו בהשכלה היהודית שני זרמים עיקריים: זרם אחד – שבלט במיוחד בגרמניה ובמערב אירופה – שאף לשלב את היהודים בחברה הכלכלית, הנוצרית, ובו בזמן להכניס רפורמות ותיקונים בדת היהודית. ואילו הזרם השני – שבלט במיוחד המזרח אירופה – ביקש להדגיש את ייחודו של העם היהודי.
היחס לשפה הוא אחת הדוגמאות להבדלים אלה: המשכילים היהודים במערב אירופה החשיבו ועודדו מאוד את הלימוד של שפת המדינה (גרמנית, צרפתית או אנגלית), ואילו המשכילים היהודים במזרח אירופה, בעיקר במחצית השנייה של המאה ה- 19, עודדו את לימוד השפעה העברית ואת השימוש בה – לצד הלימוד של שפת המדינה.

* השימוש במונח "תנועה" בהקשר זה מציין מגמה או זרם תרבותי, ולא ארגון בעל מוסדות.

הסובלנות של ההשכלה

רעיון הסובלנות התפשט באירופה במחצית השנייה של המאה ה- 18 בקרב החברה הנוצרית והחברה היהודית גם יחד. יהודים ונוצרים גילו שהם מסוגלים להתקרב זה לזה התקרבות חברתית, בלי שהתקרבות זו תדרוש מהם להעלים או להחליש את הקשר לדת. דוגמה להתקרבות החדשה בין יהודים לנוצרים הייתה הידידות בין משה מנדלסון, המשכיל היהודי, ובין גוטהולד לסינג, הסופר הנוצרי. על-פי המסופר נפגשו מנדלסון ולסינג במשחק שחמט, ומן הפגישה הזו צמחה ידידות-חיים מיוחדת ומעניינת.

בגרמניה נחשב משה מנדלסון לטיפוס חדש של יהודי. הוא התעניין בתחומי תרבות לא יהודיים, כמו: ספרות, פילוסופיה, מוסיקה ומתמטיקה – ובתחומים אלה מצא שפה משותפת עם משכילים נוצרים רבים. החברה היהודית המסורתית בגרמניה של המאה ה- 18 לא גילתה עניין בנושאים אלה ולא ביקשה את חברתם של משכילים נוצרים. אבל גם יהודים מסורתיים בגרמניה החלו להביע דעות של סובלנות כלפי לא יהודים – כלפי הנוצרים והנצרות. אחד מהם היה הרב יעקב עמדן.

על-פי: יעקב כ"ץ, בין יהודים לגויים, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"א-1960, פרק ארבעה עשר.



כדאי לראות גם: משה מנדלסון ויעקב עמדן.
לקסיקון לתרבות ישראל: תנועת ההשכלה