קראים

כת יהודית שנוסדה בבבל במאה ה- 8 לספירה. הקראים נקראו "בני מקרא" או "בעלי מקרא" – כינויים שהדגישו את הקשר שלהם למקרא: הקראים הסתמכו רק על הכתוב במקרא – בתורה, וקיימו רק את המצוות הכתובות בתורה שבכתב – ולא את הדינים והמצוות של התורה שבעל-פה. לדוגמה: בתורה נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות פרק ל"ה 3) - הקראים, שקיימו את מה שכתוב בתורה כפשוטו, לא השתמשו באש בשבת - לא לבישול ולא למאור - גם לא באש שהדליקו מיום שישי. וכך ישבו הקראים ביום שבת בחשכה, ואכלו מאכלים קרים בלבד. ראוי לציין שלפי התורה שבעל-פה - אסור להדליק אש או אור בשבת, אבל מותר להדליק ביום שישי ולהשאיר לשבת.

מנהיגם הראשון של הקראים היה ענן בן דוד, בן לאחת המשפחות המיוחסות בבבל באותה תקופה. מנהיגי הקראים נקראו "נשיאים", והם ראו את עצמם צאצאי דויד המלך. ענן בן-דויד חי במחצית השנייה של המאה ה- 8. הוא היה בן למשפחה מכובדת מראשי הגולה, והוא יצא כנגד ההנהגה היהודית ובעיקר נגד מאמציה להפיץ את התורה שבעל-פה (התלמוד) בכל קהילות ישראל.

כת הקראים הגיעה לשיא פריחתה במאות 10-11. בתקופה זו התפשטו קהילות הקראים במזרח, והתגבשו עקרונותיה של הכת. מרכזה היה בירושלים, והקראים היו העדה החזקה ביותר בעיר. בתקופה זו פרצו מאבקים רעיוניים בין הקראים ובין המנהיגים היהודים, הרבנים, ובראשם רב סעדיה גאון (רס"ג).
לאחר זמן הגיעו הקראים גם למזרח אירופה, והיו פעילים בפולין וברוסיה במאות 16-19. במשך מאות שנים – עד אמצע המאה ה- 20 - היה מרכזם של הקראים במצרים. כיום מרוכזים רוב הקראים במדינת ישראל בעיר רמלה.


כדאי לראות - רב סעדיה גאון.

הקראים במצרים

הקהילה היהודית במצרים - החל מראשיתה במאה ה- 7 לספירה - כללה יהודים רבניים לצד יהודים קראים. הקהילה הקראית במצרים המשיכה להתקיים במשך מאות שנים, ובמאה ה- 18 הייתה קהילת הקראים בקהיר אחת מן המעטות שנותרו באזור לאחר שהקראים הלכו והתמעטו בארצות המזרח. בתחילת המאה ה- 20 השתתפו הקראים בפעילות הציונית של יהודי קהיר, שכללה פתיחת בית ספר ציוני, ייסוד עיתון ציוני ראשון והקמת הסתדרות ציונית במצרים.

לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
קראים