חייו ופועלו

"אך מעט מאוד ידוע לנו על הלל. מעטים הם הפרטים הבדוקים הידועים על חייו ומעטות יחסית הן המימרות (=האמרות), ההלכות והתקנות המיוחסות לו… הפרט הביוגרפי הראשון על הלל, שאין לפקפק באמינותו, הוא מוצאו הבבלי…
אין ספק שהלל היה אישיות גדולה, בעל חזון ומידות תרומיות (=מעולות), והייתה לו השפעה חזקה על בני דורו. עם זאת קשה להבחין בין הגרעין ההיסטורי האמיתי להילה האגדתית שצמחה במשך הדורות. חשובה בשבילנו המימרה המיוחסת לו במסכת אבות (פרק א משנה יב): "הוי (=הייה) מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן (=מקרב אותם) לתורה". במימרה זו מקופל העיקרון ששימש נר לרגלי בית הלל ושהיו לו בוודאי גם השלכות מדיניות…
באשר ליתר המימרות המיוחסות להלל במסכת אבות, הרי הן תואמות יפה את אישיותו המיוחדת של הלל, בעלת המוסר הנעלה, ואת אהבת הבריות (=אהבת האדם) שלו…"

ישראל בן שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, הוצאת יד בן צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשנ"ד-1993, עמ' 66-67, בהשמטת הערות המחבר.



 

הלל והתקנות המיוחסות לו

"האישיות הבולטת ביותר בין החכמים בתקופת הורדוס היה הלל… הלל היה מגדולי החכמים הן בהשקפותיו המוסריות והן בתרומתו להלכה. הוא היה אף מן הנועזים שבהם, וחידש בהלכה ופתח פתח לדרך של חידושים לדורות שאחריו…
אחת מתקנותיו הידועות ביותר של הלל היא ה"פרוזבול", שנקבעה על מנת שלא יאבד בעל חוב את חובו בשנת שמיטה. הלל חש בנזק שנגרם לחיי הכלכלה, משום שבהתקרב שנת השמיטה היו הבריות (=האנשים) חדלים מלהלוות מכספם, מחשש שלא יוחזר בשל שמיטת החובות. אם כי לא רצה לבטל תקנה מפורשת מן התורה חיפש דרך לתיקון המצב שהיה לרעת הציבור. הוא קבע נוסח של הכרזה של בעל החוב בפני בית דין, שבאמצעותה בטלה התחולה של השמיטה על הלוואתו…

אולם גדולתו של הלל כאישיות מוסרית, רחבת אופקים ורחבת לב, מלאה באהבת הבריות, אינה נופלת מגדולתו כאיש הלכה… הוא היה אומר:
"הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום… אל תפרוש מן הציבור, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו … ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש…"

אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת ספרים עמיחי, תשמ"ד-1984, עמ' 219-220.



 

מעשה בהלל הזקן

הנה סיפור אגדה על הלל הזקן, על אשתו - ועל עני שהופיע בפתח הבית:

"מעשה בהלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד.
בא עני ועמד בפתח ביתו ואמר לאישתו של הלל:
אישה אני צריך לשאת היום, ואין לי פרנסה כלום.
נטלה אישתו של הלל את כל הסעודה, ונתנה לו.
ואחר-כך לשה עִיסָה(1) אחרת ובישלה אִלְפָּס(2) אחר ובאה והניחה לפניהם (=לפני הלל והאורח שלו).
אמר לה הלל: מפני מה לא הבאת לנו מיד?
סיפרה לו את כל מה שקרה.
אמר לה: אף אני לא דנתי אותך לכף חובה(3) – אלא לכף זכות.(4)
שכל המעשים שעשית – לא עשית אלא לשם שמים.(5)"

(1) עִיסָה: בצק.
(2) אִלְפָּס: מין מחבת עמוקה.
(3) דן אותו לכף חובה: האשים אותו.
(4) דן אותו לכף זכות: הצדיק אותו.
(5) לשם שמים: מעשה שעושים לא לשם תועלת אישית אלא למען רעיון חברתי או מוסרי שהוא במקורו ציווי אלוהי.

על-פי: ח"נ ביאליק וי"ח רבינצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר, תשמ"ז-1987, עמ' קנט. מקור הסיפור: מסכת דרך ארץ, פרקי בן עזאי, פרק ד הלכה ב.



 

בית הלל ובית שמאי

בית הלל ובית שמאי הן שתי שיטות שונות – שתי אסכולות בתקופת המשנה, שנוסדו במאה ה- 1 על-ידי שניים מחכמי המשנה: הלל ושמאי.
הלל הזקן, שעלה ארצה מבבל, הקים בירושלים בית מדרש בעל אופי חדש: בזמן הלימוד יכול כל תלמיד ליצור פרשנות משלו לפסוקי המקרא ולחדש חידושים בהלכה. שיטה זו קסמה לתלמידים רבים, ובית המדרש של הלל התמלא באלפי תלמידים. שמאי, שהיה מתנגדו של הלל ואף יצא כנגד שיטת הלימודים הזאת, נאלץ להתפשר עם המציאות ולפתוח בית מדרש משלו בירושלים. וכך התפתחו שתי השיטות – בית הלל ובית שמאי.*

בית הלל ובית שמאי מייצגים את תרבות הוויכוח שאפיינה את תקופת המשנה והתלמוד. הם והתלמידים שבאו אחריהם הציגו גישות שונות בקביעת עמדות והלכות: בית הלל מייצגים פעמים רבות את השיטה המקילה, ואילו בית שמאי – את הגישה המחמירה.
למרות המחלוקות הרבות בין הלל לשמאי – שררו ביניהם יחסי ידידות ואף קשרי נישואים. ואנשי בית הלל, לפני שהציגו את עמדתם, היו מקפידים להציג את העמדה המנוגדת של בית שמאי.
גם בלשון ימינו משמשים שני שמות אלו לתיאור גישות שונות: הביטוי "בית הלל" מתאר את הגישה הנוטה להקל, ואילו הביטוי "בית שמאי" – גישה הנוטה להחמיר.

* על-פי: משה דוד הר, "דת וחיי רוח ביישוב היהודי: עולמם של חז"ל", בתוך: משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי – תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, הוצאת כתר ויד בן צבי, תש"ן-1990, עמ' 155.



 

הלל, שמאי - והנוכרי שביקש להתגייר

לפניך סיפור אגדה הממחיש את ההבדלים בין שיטת בית הלל ובין שיטת בית שמאי. הסיפור שמופיע כאן בעיבוד קל, לקוח מתוך התלמוד הבבלי (מסכת שבת דף לא עמ' א):

"מעשה בנוכרי (=לא יהודי) אחד שבא לפני שמאי ושאל אותו: כמה תורות יש לכם?
אמר לו שמאי: שתיים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
אמר הנוכרי לשמאי: …גייר אותי על מנת (=בתנאי) שתלמדני תורה שבכתב.
גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא הנוכרי לפני הלל – והלל גייר אותו…

שוב מעשה בנוכרי אחד, שבא לפני שמאי ואמר לו:
גייר אותי על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.
דחף שמאי את הנוכרי באמת הבניין (=מכשיר מדידה שהבנאים משתמשים בו) שבידו.
בא הנוכרי לפני הלל – והלל גייר אותו ואמר לו:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, והשאר… - לך ותלמד."



כדאי לראות גם - היצירה הספרותית של חז"ל.