תולדות חיים

רבי יהודה החסיד חי ופעל בעיר רגנסבורג שבגרמניה, ונחשב למנהיג החשוב ביותר של יהדות אשכנז במאות 12-13.
על חייו של יהודה החסיד יש פרטים מעטים ואגדות רבות. אחת האגדות מספרת, כי היה נער פרוע ולא גילה עניין בלימודים, אך חוויה מיסטית שחווה שינתה את אופיו והתנהגותו – ובעקבותיה התפרסם ונעשה למנהיג. האגדה גם מסבירה את העובדה שיהודה החסיד לא היה כנראה למדן ולא בלט בתחום ההלכה אלא הצטיין במנהיגות כריזמטית בתחום המוסר והמיסטיקה.

מן המחקרים החדשים עולה, שחסידי אשכנז קיבלו והוקירו את מנהיגותו – אך לא את כל דעותיו ועקרונותיו, לדוגמה – כל חייו הקפיד יהודה החסיד על ענווה קיצונית, ולא הרשה לציין את שמו על ספריו. אבל רק הוא נהג כך – חכמי אשכנז האחרים ציינו את שמם על כתביהם.
רבי יהודה החסיד כתב כמה ספרים, אך מכיוון שאסר לציין את שמו עליהם – קשה לזהותם. יצירתו הגדולה ביותר שנשתמרה והגיעה לידינו היא ספר חסידים.

על-פי: יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א – 1991, כרך א עמ' 136-138.



 

ספר חסידים

ספר חסידים נתחבר בשנים 1180-1210 בידי רבי יהודה החסיד. הספר נכתב במשך שנים רבות כתשובות, כעצות וכדברי הדרכה לשאלות ולבעיות שעלו ממציאות החיים של יהודי אשכנז באותן שנים.
ספר חסידים הוא מעין מדריך לחיים יהודיים שלמים ומוסריים על-פי תפיסתם של חסידי אשכנז. הספר עוסק במגוון רחב של נושאים מחיי היום יום, ובהם ענייני צדקה וענווה, יחסים במשפחה ובקהילה, קשרי מסחר וענייני כספים, לצד אמונות עממיות ומעשי נסים. בספר דוגמאות מחיי היום יום באשכנז בצורת סיפורים על אנשים ועל מאורעות בני זמנו של המחבר – לצד סיפורים עתיקים שעובדו בידי המחבר.
בספר חסידים יש גם פרשנות לפסוקי מקרא, בעיקר לפסוקים העוסקים בענייני מוסר.

על חינוך ילדים בספר חסידים (בעיבוד קל)
1. החכם נכנס בבית של יהודי צדיק,
והיו לאותו צדיק ילדים קטנים והיו הילדים אומרים: בן הזונה, תן לנו זה וזה.
והיה הצדיק [אביהם של הילדים] צוחק.
אמר לו החכם:
ילדים שכבר יודעים מהו בן הזונה – אם יחרפו או יקללו את אביהם ואמם נחשב להם לעוון.
ואף-על-פי שהאב והאם אינם חוששים – אין מרשים לילדים לחרפם או לקללם או להכותם.

ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן תקמג.

2. זקן נכנס בבית אחד.
שמע שבנו של בעל הבית אמר לאביו "בן הזונה" – והכהו אביו על זה.
והילד היה בן ארבע שנים והיה גם מחלל שבת – ולא אמר לו אביו על זה דבר.
אמר הזקן לבעל הבית:
למה אתה מחמיר אתו על זה שקרא לך "בן הזונה"?
אם אין בו דעת, ואינו יודע מה פירוש בן הזונה – למה קשה לך הדבר?
ואם יש בו דעת – היה עליך למנעו מחילול השבת.
כי אם יש בו דעת להבחין מה פירוש בן הזונה –
יש בו דעת להבחין שלא יחלל השבת.

ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן תתסג.

על העושר כפיקדון בספר חסידים
"מה שהקדוש ברוך הוא מספיק ונותן לעשיר עושר והוא [העשיר] אינו נותן לעניים, ואם היה נותן לאחר - היו יכולים מאה להתפרנס, באים העניים וצועקים לפני המקום ( =אלוהים): 'לזה נתת מה שהיה יכול לפרנס אלף - ולא עשה עמי טובה?!'
ונפרע [אלוהים] מן העשיר כאילו גזל עניים רבים, שיאמר לו [אלוהים לעשיר]: 'אני הספקתי (=נתתי) לך עושר שתיתן כפי השגת יד עושרך לעניים - ולא נתת. אֶפָּרַע ממך כאילו גְזַלְתָם וכאילו כָּפַרְתָּ (=מעלת) בפיקדון שלי, כי על כן נתתי בידך העושר לחלק לעניים - ו[אילו אתה] לקחת העושר לעצמך'"

ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן תטו.



 

חסידי אשכנז

במושג "חסידי אשכנז" מתכוונים לאישים בולטים ביהדות גרמניה (אשכנז) שחיו ופעלו במאות 12 – 13 בכמה ערים על גדות נהר הריין. יש המשערים כי הם נקראו כך משום שבראשם עמד רבי יהודה החסיד ואביו שמואל החסיד. שניהם פעלו בעיר רגנסבורג שבגרמניה, ושמותיהם ואזור מגוריהם קבעו כנראה את שם הקבוצה – "חסידי אשכנז". את הכינוי "אשכנז" נתנו להם יהודים שחיו בארצות אחרות – בראש ובראשונה בספרד.(1)

חסידי אשכנז, שעסקו בתורת המוסר ובתורת הסוד (מיסטיקה), שאפו לצורת חיים דתית ומוסרית ברמה גבוהה ביותר. הם חיו בפשטות קיצונית, ודרשו מעצמם – אך לא מזולתם – דרישות קשות. "חסידים אלה מבקשים לחנך… לאורח חיים מוסרי בתכלית, הם נלחמים לעשיית הטוב והישר בין אדם לחברו. בתביעה המרובה מעצמם הם מבקשים לשמש מופת…"(2)

חסידי אשכנז האמינו בחברה שוויונית והעלו שאלות נוקבות על חוסר השוויון בין בני האדם – על שמעטים מרכזים בידם את רוב העושר, בעוד ההמונים חיים בעוני. אחד ההסברים שנתנו חסידי אשכנז למציאות זו התבסס על תפיסת העושר כפיקדון: חסידי אשכנז האמינו, שאלוהים מפקיד את העושר כפיקדון בידי מעטים, כדי שישתפו בו את הנזקקים.(3)

חסידי אשכנז חיפשו דרכים להקטין את חוסר השוויון בקהילה היהודית, ובכלל זה את העיוות בשיטת במיסוי – שלא הבחינה בין עשירים לעניים. חסידי אשכנז הטיפו לשיטת מיסוי צודקת שתגבה מס מכל אדם לפי יכולתו הכלכלית. ומפני שלא ידעו כיצד ליישם את השיטה שהציעו, נהגו הם עצמם להחזיר לעניים את סכומי הכסף שלפי הבנתם שילמו העניים לקהילה שלא בצדק.

בהשפעת הסביבה הנוצרית אימצו חסידי אשכנז ממנהגי המקום, לדוגמה – הסתפקות קיצונית במועט וריבוי צומות וכן אמונות עממיות בשדים, מזיקים ורוחות. הם היו מודעים להשפעת הסביבה על אורח חייהם, ומציינים כי במרבית הערים "כמו שמנהג הנוכרים כן מנהג היהודים ברוב המקומות".(4)

(1) יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, האוניברסיטה הפתוחה, תש"ן – 1990, כרך א עמ' 15.
(2) חיים הלל בן ששון, תולדות עם ישראל בימי הביניים, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 158.
(3) לחסידי אשכנז היו עוד הסברים דתיים לחוסר השוויון הכלכלי ולריכוז העושר בידי מעטים, כגון: פיצוי על סבל או זכות אבות (חיים הלל בן ששון, שם, עמ' 161).
(4) ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן תתשא.


יוסף דן: חסידות אשכנז(1)
"גזירות מסעי הצלב והמציאות הפוליטית-החברתית השאירו חותם רב השפעה על יהדות אשכנז במאה ה- 12 ובמאה ה- 13, ועל חסידות אשכנז בכלל זה. ואולם, יש לזכור שחלק מן היהודים עמדו בקשרים הדוקים ורצופים עם סביבתם הנוצרית על אף האיבה העמוקה שנבעה מן הגזירות הקשות. וזאת מכיוון שבמקרים רבים הכוחות שפעלו במישרין נגד היהודים היו צלבנים שבאו ממרחקים לאו דווקא שכניהם, שהוסיפו לקיים עמם קשרים כלכליים ומסחריים.(2) מטבע הדברים נמנעה אפשרות קיומו של חיץ מוחלט מבחינה רוחנית בין החברה הנוצרית לבין יהדות אשכנז ומרכזיה הרוחניים.

החוקר יצחק בֵּער, אשר כתב את המחקר המקיף הראשון על עולמה הרוחני של חסידות אשכנז, סבר שקיים דמיון בין התנועה החדשה שיהדות אשכנז הקימה מתוכה לבין התמורות הדתיות שהתחוללו בעולמה של הכנסייה הנוצרית (בער, תרצ"ח). בער מצא בספר חסידים תופעה פייטיסטית(3) שלדעתו יש להקבילה לתסיסה החריפה בכמה וכמה תחומים בכנסייה הנוצרית. התסיסה החריפה, שהתרכזה בכמה מנזרים ובראשם מנזר קלוני שבצרפת, הביאה להקמת המסדרים הפרציסקני והדומיניקני. מטרתם של המסדרים הללו הייתה לחדש את פני הכנסייה הנוצרית, להשיב ימיה כקדם ולהחזירה לערכים המקוריים, הראשונים והטהורים שאותם זנחה.

בער היה סבור כי חסידי אשכנז – בראשם רבי יהודה החסיד מוורמס – הכירו את המקורות הלטיניים והיו עשויים להיות מושפעים במישרין מדרשותיהם ומכתביהם של ראשוני הפרנציסקנים והדומיניקנים. ואכן יש להתייחס ברצינות רבה לתופעות אלה ואחרות בחברה הנוצרית בשעה שמבקשים להבין את עולמה הרוחני של חסידות אשכנז...
… אך במחקרים שנעשו בתחום זה עד כה... לא נמצא מקור נוצרי אשר קדם לחסידות אשכנז ויש בו רעיונות שחסידי אשכנז יכלו לשאוב אותם ממנו... לפיכך, כל עוד לא יוכח אחרת, מוסכם שחסידות אשכנז עיצבה את דרכי התשובה שלה בכלים עצמאיים, ללא יניקה ישירה ממקורות נוצריים. עם זאת, אין להתעלם מהשפעות חברתיות-סביבתיות, ביניהן האווירה הסגפנית והנזירית שאפיינה את הפרשנות וההגות הנוצרית ותרמה להתגבשותם של הרעיונות הללו. אף-על-פי כן חשוב לזכור, שאין בידינו להצביע על קשרים טקסטואליים ישירים אלה או אחרים המעידים על השפעת המקורות הנוצריים.
- - - - -
התרחקותם של יהודי אשכנז מתרבות הכנסייה של זמנם, אין פירושה ניתוק מוחלט מבני המקום. חסידי אשכנז, שישבו באזורים דוברי גרמנית, הכירו את הלשון הגרמנית של תקופתם, המכונה במחקר הבלשני בשם "הגרמנית העלית התיכונה" – דיאלקט גרמני שדיברו בו במאה ה- 11 ובמאה ה- 12. בלשון זו נשאו ונתנו עם הסביבה הנכרית וייתכן שאף דיברו בה. יתרה מזו, חלק מחוקרי האידיש סבורים שהניב הגרמני המסוים בו דיברו יהודי אשכנז בימי הביניים, הוא המקור ללשון האידיש. לפי סברה זו, בעת שיהודי אשכנז נדדו בכיוון פולין ואירופה המזרחית הם לקחו עמם את הניב הגרמני המיוחד שדיברו בו, והוסיפו לדבר בניב זה גם מאות שנים לאחר שניתקו מארץ מוצאם, אשכנז. מכאן גם הדמיון של האידיש לגרמנית, בעיקר לניב הגרמני של ימי הביניים.

ידיעת הגרמנית העממית קירבה את חסידי אשכנז לתרבות ולפולקלור העממיים שלא היו חדורים ברוח הנצרות של הכנסייה. ספרותם של חסידי אשכנז, ובעיקר כתביו של רבי יהודה החסיד, גדושים בסיפורים ובתיאורים שבולטים בהם סיפורים דמונולוגיים וסיפורי נסים ונפלאות. היסודות המופלאים והדמונולוגיים בספרות חסידי אשכנז שאובים מן התרבות העממית, מעולם האמונות העממיות ומהפולקלור של סביבתם. מכאן, שהתרחקותם הברורה של חסידי אשכנז מהלטינית לא ניתקה אותם מסביבתם העממית."(4)
- - - - -
"יצירתה הרוחנית של חסידות אשכנז שואבת משורשים עמוקים, מהם שמקורם ביהדות הקדומה בארצות המזרח ובקיבוצי היהודים הראשונים באיטליה ובאשכנז, חלקם היסטוריים ואחרים פסבדו-אפיגרפיים. תקופת פריחתה של היצירה הרוחנית קצרה באופן יחסי – שלושה דורות: דורו של רבי שמואל החסיד, דורו של רבי יהודה החסיד [בנו של שמואל החסיד] ודורם של רבי אלעזר מוורמס ותלמידיו."


(1) יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, האוניברסיטה הפתוחה, תש"ן – 1990, כרך א, עמ' 53, 83 – 84, 161. בהשמטת מקצת הערות המחבר. באדיבות האוניברסיטה הפתוחה © 1990. כל הזכויות שמורות לאוניברסיטה הפתוחה.
(2) דוגמה לכך מוצאים בספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן תתרי"ח: "גויים ויהודים שעשו תנאי ביניהם לעמוד אלה לאלה, והנה עוזרים בכל לב הגויים ליהודים, כן יעשו היהודים לגויים."
(3) פייטיזם: התעוררות דתית המכוונת ליתר מסירות לדת, להחמרה בדרכי ההתנהגות ולמאמץ להתקדשות במדרגה גבוהה. הביטוי העברי הקרוב ביותר למושג הלועזי הוא "חסידות".
(4) בעניין התרחקותם של היהודים מן השפה הלטינית מסביר יוסף דן, כי המניע העיקרי להתבדלות חברתית-תרבותית זו של יהודי אירופה הנוצרית היה נעוץ באופי השפה הלטינית, שהייתה בימי הביניים לשון הקודש של הכנסייה הנוצרית, ולא לשונו של עם מסוים. ההתרחקות מהשפה הלטינית ומהתרבות הנוצרית נבעו מן השנאה המסורתית של הכנסייה ליהודים, מן האיבה שהתגברה עקב מסעי הצלב במאות 11 – 13, ומן התפיסה היהודית כי הנצרות – בשונה מן האסלאם – היא עבודת אלילים (בשל אמונת השילוש).