הדת היוונית הקדומה הייתה דת פוליתיאיסטית, דהיינו, מבוססת על אמונה באלים רבים. אלים אלה, רובם ככולם דמויי-אדם (אנתרופומורפיים), עולים על האדם לאין ערוך בכוחם וביכולתם. אף האדמה, הרקיע, הים, הנהרות וכיוצא באלו הצטיירו בעיני היוונים כאלים לפי הדגם האנתרופומורפי. לא פלא אפוא שבעיני היוונים, כמו גם בעיני עמים פוליתיאיסטים אחרים, היווצרות העולם, הקוסמוגוניה - הייתה למעשה זהה להיווצרות האלים - התיאוגוניה.

אף-על-פי שהמסורת היוונית ידעה יותר מגרסה אחת לתיאוגוניה, אין שום ספק בכך שהגרסה העתיקה והמוסכמת ביותר הייתה גרסתו של הסיודוס, המשורר שחי, כפי הנראה, במאה השביעית לפסה"נ. הסיפור המיתולוגי על אודות תולדות האלים משתקף ביצירתו של הסיודוס בדרך הבאה:

תחילה היו כאוס - התהום הראשוני, גאיה - האדמה וארוס - התשוקה המינית. כאוס הוליד את הלילה, והלילה הוליד את היום. גאיה ילדה את אוראנוס - הרקיע, את פונטוס - הים ואת ההרים. ארוס לא הוליד דבר, ובהמשך הדברים גם נראה מדוע. לאחר מכן שכבה גאיה - האדמה עם בנה אורנוס - הרקיע וילדה שנים-עשר בנים ובנות מלאי-עוצמה. אלה הם הטיטאנים, האלים ששלטו פעם. אך אוראנוס, אביהם, לא אפשר לאלים אלה לצאת מבטן אמם האדמה. גאיה ובניה קשרו נגד אוראנוס, וצעיר הבנים - קרונוס - סירס את אביו, הוציא את אחיו מבטן האדמה ונעשה מלך האלים. כך התחיל עידן קרונוס.

בינתיים, בגלל הנישואין בין האלים, התמלא העולם אלים חדשים. גאיה ואוראנוס הולידו לא רק את הטיטאנים אלא גם ענקים ומפלצות. יתר על כן, לגאיה ולבנה השני, פונטוס - הים, נולדו צאצאים רבים, רובם אלי-ים שונים. הטיטאנים התחתנו זה עם זה והולידו ילדים משלהם. מאבר-המין הקטוע של אוראנוס קמה אפרודיטי - אלת האהבה.

אך, בדומה לאביו, מנע קרונוס מילדיו לצאת לעולם: הוא ידע שכשם שהוא עצמו שם קץ לשלטונו של אביו, כך גם אחד מבניו יסלק אותו מכס-המלוכה. חמישה ילדים - שלוש בנות ושני בנים - נולדו לקרונוס ולראה אחותו ורעיתו, אך קרונוס בלע את כולם עם היוולדם. את הבן הבא, זאוס, הסתירה ראה מעיני אביו; במקום בנה התינוק היא מסרה לידי קרונוס אבן מחותלת. זאוס גדל, יצא נגד אביו והבריח אותו להקיא את אחיו. בין זאוס ואחיו, האלים האולימפיים, לבין קרונוס ואחיו הטיטאנים פרצה מלחמה אשר נמשכה עשר שנים. בסופו של דבר ניצחו האלים הצעירים וזאוס כלא את הטיטאנים לנצח במעמקי האדמה. כך התחיל עידן חדש, עידנו של זאוס.

המאפיין העיקרי של עידן זה הוא השלטת הסדר, הצדק והיופי אשר נעדרו מן העולם בעידן הקודם. כצפוי לבשה פעילותו זו של זאוס צורה של סדרת נישואין עם אלות ועם נשים שונות. בשל כך הצטרפו למשפחת האלים לא רק כמה אלים מרכזיים לפולחן היווני, כגון אפולון - אל הנבואה, ארטמיס - אלת הציד, דיוניסוס - אל היין, אלא גם איונומיה - הסדר הטוב, דיקי - הצדק, אירני - השלום, המוזות - אלות השירה, ועוד. עידנו של זאוס יימשך לעולם ועד משום שהוא בלע את אישתו הראשונה, אלת החוכמה מטיס, אשר עתידה הייתה ללדת לו בן החזק ממנו. מראשו של זאוס נולדה בתה של מטיס, אתני, ואף היא אלת החוכמה.

אף-על-פי שהחוק והסדר שזאוס השליט קשורים ישירות לרווחת בני-האדם, אין היווצרותו של הגזע האנושי מוזכרת אצל הסיודוס. אך אין זה אומר שהסיודוס אינו מתייחס כלל לבני-האדם. בחלק של ה'תיאוגוניה' העוסק בצאצאי הטיטאנים מופיע סיפור על אודות פרומתיאוס, בנו של הטיטאן יאפטוס. פרומתיאוס החכם הקדיש את מרבית פעילותו להושטת עזרה לבני-האנוש חסרי האונים. תחילה הוא ניסה לרמות את זאוס בחלוקת המנות בשעת הקרבת-הזבח: הוא ניסה לגרום לכך שהחלקים הפחות טובים יישרפו לאלים, ואילו את החלקים היותר טובים יקבלו המקריבים עצמם (למעשה הסיפור מתייחס למנהג אשר היה קיים בפועל אצל היוונים). מתוך כעסו על המעשה הזה מנע זאוס מבני-האדם שימוש באש, ובכך גזר עליהם חיי דלות ועוני. אך פרומתיאוס גנב את האש מידי האלים ומסר אותה לבני-האדם. זאוס יזם כתגובה את יצירת האישה הראשונה מחימר, והיא מקור כל צרותיהם של בני-האדם.

המחקר ההשוואתי גילה שסיפור הבריאה של הסיודוס מגלה קווי דמיון רבים עם מיתולוגיות של עמים אחרים. כך, למשל, למאבק בין הדורות שבמהלכו מדיח דור חדש של אלים את הדור הישן יש מקבילות במיתולוגיות הבבלית, החורית, החיתית והפויניקית. עם זאת, אין שום ספק שב'תיאוגוניה' של הסיודוס באה לידי ביטוי תפיסה יוונית ייחודית, אשר אפיינה את השקפת העולם היוונית במשך כל שנותיה. כפי שנראה מאוחר יותר, גישות היסוד הטמונות במיתוס התיאוגוני קשורות קשר הדוק בתפיסתם של היוונים את היקום, את האלים ואת הטבע האנושי.

אין שום ספק בכך שהמאפיין העיקרי של תפיסת היקום, כפי שהיא באה לידי ביטוי הן ב'תיאוגוניה' להסיודוס והן בתיאוגוניות יווניות אחרות הוא היעדר 'בריאת העולם' במובן המקובל של המלה, העולם אצל הסיודוס לא 'נברא' אלא נוצר או, ליתר דיוק, התהווה מכמה יסודות ראשוניים במעין תהליך אבולוציוני. אף לא באחד משלבי ההתפתחות הזאת פעל או התערב כוח חיצוני. טבעם של הגורמים הפועלים מאפשר זאת, כי התפתחות אבולוציונית זו טמונה בחלוקת האלים לזכרים ולנקבות. כפי שראינו, שלושה יסודות היו בתחילת התהליך: כאוס, גאיה וארוס, התשוקה המינית. רק ארוס לא העמיד צאצאים משלו, משום שחשיבותו התיאוגונית מצויה במישור אחר. ארוס מגלם את הכוח המניע של תהליך אשר נתפס על-פי הדגם של רבייה ביולוגית.

אך אם העולם לא נברא על-מדי גורם חיצוני כלשהו, מהו תפקידם של האלים בעולם מעין זה? ברור שמכיוון שהאלים לא בראו את העולם, אלא נוצרו במהלך התפתחותו, אין ולא יכולה להיות להם שליטה מוחלטת בסדריו. אין זה אומר, כמובן, שהאלים היווניים אינם מסוגלים לשנות דברים, להתערב במהלכים וכיוצא באלה, אך אין ביכולתם לשנות את סדרי העולם, כי בסופו של דבר גם הם כפופים לסדרי העולם האלה. מוגבלות זו של האלים באה לידי ביטוי מובהק במושגים של הכורח (אנאנקי) ושל הגורל (מוירה), אשר עומדים אפילו מעל לאלים עצמם. כאשר רצונם של האלים אינו עולה בקנה אחד עם מה שנקבע על-ידי הגורל והכורח, אין לאלים בררה אלא לוותר ולסגת. כדי להמחיש זאת, אביא בקצרה את פרשת קרויסוס המלך, כפי שהרודוטוס, ההיסטוריון היווני, אשר חי במאה החמישית לפסה"נ, מספר אותה.

קרויסוס, מלך הלודים, היה חסיד גדול של האל היווני אפולון ואף נהנה מחסותו. הוא היה עשיר מופלג, איש הגון וירא-שמים. אך, בגלל מלחמה כושלת נגד כורש הגדול, איבד קרויסוס את עושרו ואת ממלכתו והפך להיות שבוי אומלל וחסר כל בידי המלך הפרסי. קרויסוס האשים את אפולון, האל כפוי-הטובה, לפי דבריו, באסונות אשר פקדו אותו. באמצעות שליחים שיצאו אל דלפי שביוון, מקומו של המקדש הגדול של אפולון, שאל קרויסוס את האל מדוע התאכזר כל כך כלפי הנאמן שבחסידיו. אפולון השיב באמצעות הכוהנת שלו כדלקמן: 'להימלט מפני הגורל אשר כבר נגזר, לא יכול אף האל. על קרויסוס נפקד עוון אביו בדור החמישי ... בכל התאמצותו של לוקסיאס [אחד מכינויי אפולון], כי האסון יבוא על סרדיס [בירת לודיה] בימי בניו של קרויסוס ולא בחייו שלו, לא היה בכוחו להשיב את המוירות [אלות הגורל] מדעתן. אולם עד כמה שהרשו אלה, השיג ונתן לו. שלוש שנים דחה את כיבוש סרדיס. וזאת ידע-נא קרויסוס, כי נשבה שלוש שנים מאוחר יותר מן הנגזר עליו ... (9 I; על-פי תרגומו של א' שור). כאשר שמע קרויסוס את ההסבר, הבין שהצדק עם האל וחדל להאשים את אפולון. סיפור זה, כמו גם סיפורים דומים אחרים אשר אפיינו את המסורת היוונית, מלמד על כך שהיוונים תפסו את האלים אמנם כעל- אנושיים, אך לא כעל-טבעיים.

מה, אם-כן, מעמדו של האדם בעולם אשר לא נוצר בידי בורא ושבו אפילו האלים מוגבלים ביכולתם וכפופים לחוקים אשר עומדים מעליהם? ראינו כי בתהליך התהוות העולם לא זכה האדם למעמד מועדף. יתרה מזאת - הסיודוס אפילו אינו מזכיר במפורש את דבר היווצרותו של הגזע האנושי. עובדה זו מצביעה על כך שבעיני הסיודוס היה זה מאורע שולי וחסר ערך אוניברסלי. האדם אינו אלא חלק - וחלק זוטר - מן המערכת הכללית. את הביטוי הפיוטי למצב קיומי זה של האדם נתן גדול משוררי יוון, הומרוס, בשהשווה בין בני-האדם לבין העלים שביער:

"נמשלו שבטי בני-אדם לשבטי העלים ביער.
עלים הרוח תטלטלם על-פני האדמה, והיער
שב ומוציאם מחדש ומלבלב, כי-בא תור הזמיר:
שבט האדם גם-הוא: הללו בו צצים, וזה נובל."
('איליאדה' 146-149 .6, תרגם שאול טשרניחובסקי)

ובכן, העולם נתפס כסדר דברים קבוע. הכפוף למעין חוקיות טבעית, בעוד שהאדם אינו אלא חלק זוטר ממנו. תפיסה זו הביאה את היווני הקדום לחשוש מאוד מלעבור את גבולותיו של טבע-האדם ולסטות מן המסלול אשר נועד לו במערכת הכללית. אין פלא אפוא שכל סטייה מעין זו, שפירושה הפרת סדרי-עולם, נתפסה על ידו כחטא, ועתידה הייתה בסופו של דבר לגרור עונש מיד האלים, השומרים הקנאים על המערכת. גישה זו מומחשת, למשל, בפירוש שנתנו היוונים לתבוסתו של מלך הפרסים קסרקסס במלחמתו נגד יוון. בתחילת המאה החמישית לפסה"נ פלשו הפרסים ליוון כשבכוונתם לשעבדה, אך נחלו תבוסה ניצחת מידי הכוחות המאוחדים של היוונים. ניצחון זה של יוון הקטנה על האימפריה הפרסית היה בגדר נס. את הסיבה למפלת קסרקסס ראו היוונים, בין היתר, בעונש שהאלים הטילו עליו, משום שציווה לבנות גשר המקשר בין שני צדדיו של מצר הבוספורוס כדי להחיש את מעבר כוחותיו ליוון. במעשה זה איחד קסרקסס את אסיה ואירופה, שני חלקי העולם אשר הופרדו על-פי הטבע, ונועדו להישאר נפרדים לעד, ובכך הפר סדרי בראשית. קסרקסס, אשר חרג במעשה זה מגבולותיו של הטבע האנושי, חטא בחטא-הגאווה (היבריס) ועל כן נענש.

אך אפילו ירצה האדם להמנע מחריגה מגבולות המותר, וכך להבטיח לעצמו חיים שלווים, לא תמיד עולה הדבר בידו. פוליקראטס, שליטו של האי סאמוס, התפרסם בכך שכל מעשיו הרכתרו בהצלחה. הדבר הדאיג את ידידו, אמאסיס מלך מצרים, וזה יעץ לפוליקראטס לגרום נזק כלשהו לעצמו וכך למנוע את התוצאות הרות הגורל של שגשוגו. השליט הסאמי שמע בעצת ידידו וזרק אל מעמקי-הים טבעת יקרת-ערך, אך כעבור מספר ימים שלה דייג מקומי דג גדול ויפה במיוהד, והגיש אותו לשליט במתנה. בתוך הדג מצא פוליקארטס את הטבעת שביקש להיפטר ממנה. כאשר נודע על כך לאמאסיס המצרי, הוא ניתק את קשרי הידידות עם פוליקארטס, משום ששוכנע שדינו של השליט הסאמי נחרץ. ואכן, נפילתו של פוליקארטס לא איחרה לבוא, וגודלה היה כגודל הצלחותיו הקודמות (על-פי הרודוטוס). במה חטא פוליקראטס? בעיני היוונים את חיי-האנוש מאפיינים חילופים בלתי פוסקים בין גאות ושפל. האדם היודע בחייו רק תקופה של גאות, סוטה בצורה מסוכנת מן הנורמה, שהרי הוא מתקרב לשלמות, נחלתם הבלעדית של האלים, ובכך הוא עובר את גבולותיו של הטבע האנושי. היוונים אהבו להשוות את מצבם של אנשים כאלה למצבו של עץ גבוה שהברק מכה בו תמיד. העץ - דינו ליפול במוקדם או במאוחר, וכך גם דינו של האיש אשר חורג מממדיו הטבעיים ועל-ידי כך מעורר את קנאת האלים.

'השמש לא תעבור את מידותיה', כתב הפילוסוף הראקליטוס, 'ולא, אלות הנקמה, נושאות כליה של אלת הצדק, יגלוה' (פרגמנט 91 על-פי תרגומו של ש' שקולניקוב). חוקי המוסר חלים על תופעות-טבע באותה מידה בה חלים חוקי הטבע על חיי-האדם. הטבע, האלים והאדם שייכים למערכת אחת, בה שולטים אותם חוקים המתפרשים במונחים של גורל, סדר, צדק, היגיון ויופי. אך ברציפות זו שבין העולם הגדול, המאקרוקוסמוס, והעולם הקטן של האדם, המיקרוקוסמוס, יש פתח-תקוה, שהרי היא מאפשרת לאדם להבין את סדרי העולם ואת מקומו בו ולהתנהג בהתאם לכך. 'דע את עצמך' - היה כתוב על שעריו של המקדש הגדול של אפולון שבדלפי. קרי: דע את מגבלותיך באשר אתה אדם, את מקומך בעולם והתנהג בהתאם לכך. אך 'דע את עצמך' פירושו גם דע את הטבע שלך, באשר הוא חלק מן הטבע הכללי של הדברים וכפוף לאותם החוקים האוניברסליים השולטים בעולם. לפי התפיסה הזאת תהיה החכמה, שהיא הבנת החוקיות, סגולתו האמיתית של האדם, המעצבת את אופן התנהגותו ואת אורח חייו. הראקליטוס כתב עוד: 'היות נבון היא הגדולה בשלמויות, והחכמה היא דיבור אמת ועשייה על-פי הטבע תוך הקשבה אליו' (פרגמנט 112, תרגם ש' שקולניקוב). הגישה הזאת עומדת במרכזה של הפילוסופיה היוונית על כל זרמיה ובכל דרכה.

כאשר אנו שואלים כיצד נוצר העולם, מונחות לפנינו שתי תשובות אלטרנטיביות: א) העולם נברא על-ידי הבורא ורצונו הוא שקבע כיצד ייראו פני הדברים, ב) העולם הוא תוצאה של תהליך אבולוציוני [התפתחותי]ממושך המופעל על-ידי כוחות פנימיים, אימננטיים. ההסבר הראשון הוא המקובל על שלוש הדתות המונותיאיסטיות - היהדות, הנצרות והאיסלאם - ומקורו בתנ"ך, ההסבר השני מאפיין את הגישה המדעית המודרנית וראשיתו בפילוסופיית- הטבע היוונית. אך שורשיה של זו נעוצים במסורת המיתולוגית שאנו עוסקים בה היום, לאור שתי הגישות המנוגדות הללו, המקראית והיוונית, הייתי רוצה לעיין במיתוס הבריאה היחיד אשר נוצר ביוון, המיתוס הפילוסופי שאפלטון מציג אותו בדיאלוג 'טימיאוס'.

לפי אפלטון, האל שברא את העולם היה טוב, וככזה רצה שהתוצאה תהיה טובה בכל האפשר. לשם כך הוא יצר את העולם על-פי הדגם הנצחי האידיאלי ולא על-פי דגם אחר (אפלטון מתכוון למהות הבלתי משתנית השייכת לעולם המושכל, אשר כל הדברים המוחשים אינם אלא העתקים בלתי מושלמים שלו). אך מידת השלמות של יצירת הבורא תלויה לא רק בו עצמו, אלא גם בחומר שהוא מעצב על פי הדגם האידיאלי הנצחי. את העיצוב הזה מתאר אפלטון כשכנוע של הכורח על-ידי השכל. כותב אפלטון (בתרגומו של י"ג ליבס): 'משיתוף כוחותיהם של הכורח והשכל נהייתה התהוות העולם הזה. ואילו השכל משל בהכרח, מאחר ששידל אותו להנחות את רוב הדברים המתהווים כלפי המצב הטוב ביותר' ('טימיאוס' 48a). אך ההצלחה של השכנוע הזה אינה מושלמת, ובעולם נשארת מידת-מה של אי-סדירות ושל אי-שלמות שמקורן בטיבו של החומר.

בהשוואה בין תיאור אפלטוני זה לבין פרשת בראשית נבחין מייד בשוני מהותי: בניגוד לבורא המקראי, אשר פועל בצורה חופשית לחלוטין, הבורא לפי אפלטון מוגבל באופן משמעותי משתי בחינות : א) אין הוא יכול ליצור עולם אלא על-פי הדגם הנצחי האידיאלי, משום שלו פעל בדרך אחרת, היה פועל כנגד טבעו: בהיותו טוב אינו יכול לברוא עולם שאינו הטוב ביותר, והדרך היחידה לעשות זאת היא לברוא את העולם על-פי הדגם הנצחי; ב) אין הוא מסוגל להגשים באופן מוחלט את רצונו לברוא עולם מושלם בשל הגבלות החומר שהוא מעצב על-פי הדגם הנצחי. האל הבורא לפי אפלטון אינו אלא מעין בעל-מלאכה, אומן, אשר זקוק לדגם ולחומר. אין הוא פועל באופן חופשי אלא מתוך האילוצים הקיימים. ואכן אפלטון מכנה את האל הבורא שלו בשם דמיורגוס, 'בעל מלאכה'.

ההבדל המהותי הזה בין הבריאה המקראית לבין הבריאה הפילוסופית של אפלטון לא נסתר מעיניהם של היוונים כשהתוודעו לתורת-משה. הרופא הדגול גלן, אשר חי במאה השנייה לספירה, הניח באחד מכתביו השוואה מעניינת ביותר בין שתי התפיסות. כותב גלן: 'תורתו של משה שונה מזו של אפלטון ושל שאר היוונים אשר ניגשו לעיון בטבע בצורה נכונה. מבחינתו של משה על האלוהים היה רק לרצות להביא את החומר לידי מצב מסודר, והחומר מייד נעשה מסודר. [...] אך אנו מבינים את הדברים האלה בדרך אחרת: אנו אומרים שדברים מסוימים אינם אפשריים על-פי הטבע, והאל אפילו אינו ניגש לדברים הללו. הוא רק בוחר בטוב ביותר מבין הדברים האפשריים'. (GAL. DE PART 11.14) מבחינתו של היווני, הרגיל לחשוב שהאלים פועלים במסגרת חוקי-הטבע, פעילותו של האלוהים הכל-יכול אינה אלא פעילות בעלת אופי שרירותי, ולכן בלתי רציונלית. מושג הבורא כבעל רצון חופשי, המנותק מן העולם ועצמאי מכל הבחינות, היה ונשאר זר לתודעה היוונית הפגאנית.