"שמי איציק ויינברג. נולדתי בדצמבר 1938 ובספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. מרגע זה נכנסו היהודים בעל כורחם למחול שדים. כיהודים רבים אחרים, נשלחנו גם אנחנו, משפחתי ואני, לגטו קרקוב ועד 1942 חיינו בגטו.

ביוני 1942 התרחשה בגטו קרקוב האקציה הגדולה והיא זו שהשפיעה קשות על חיי. באקציה זו נלקחה כמעט כל משפחתי. מתוך המשפחה המורחבת שמנתה שישים וארבעה איש בגטו נלקחו שישים איש ע"י הגרמנים והועמסו על רכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ.
אבי היה אז בן שלושים ושתיים ואימי בת עשרים ושמונה.
זו הסיבה שהסכמתי להעיד. רציתי להנציח אותם, להעמיד מצבה לזכרם.

ביום האקציה הנורא התחבאנו במסתור, אחי, אחות אבי (שהייתה בת עשרים ושלוש ורק נישאה), בעלה ואני. אחות אבי הבינה עד מהרה שגורלנו יהיה כגורל האחרים ולכן החליטה עוד באותו הלילה לברוח מהגטו.
במעט האמצעים שנותרו בידיה היא הצליחה לשחד את השומרים וכך הצלחנו ארבעתנו לברוח מגטו קרקוב.
עבור אחות אבי ובעלה היה זה מעין "ירח דבש" שנמשך שמונה מאות יום ושמונה מאות לילה בכל רחבי פולין, דרך צ'כוסלובקיה ועד הונגריה.

לאורך הנדודים היא פיתחה שיטה מיוחדת להישרדות. היא הייתה דופקת על דלתות בתי הגויים, משוחחת אתם קצת ובמהלך השיחה עומדת על טיבם. האם הם אויבים או תומכים? האם ימכרו לנו פת לחם? האם יסכימו להסתיר אותנו בביתם? או שמא יסגירו אותנו לגסטאפו?

בסוף פברואר 1944 הגענו להונגריה כי לשם עדיין לא הגיעה המלחמה. שמחתנו לא ארכה זמן רב כי ב-19.3.44 פלשו הגרמנים לבודפשט ומחול השדים החל מחדש.
בבודפשט שמעה אחות אבי על רכבת ההצלה שמארגן ישראל קסטנר במטרה להעלות את היהודים לארץ ישראל. היא החליטה שזו תהיה ההצלה הטובה ביותר עבור אחי ועבורי. היא קשרה קשר עם זוג הונגרי שהסכים לעזור לנו. תוכניתה הייתה כזו - ברגע שהרכבת תתחיל לנוע היא תזרוק אותנו לתוך הקרון וכך נעבור את הדרך כנוסעים סמויים, כשההונגרים אמורים לדאוג לנו ולמסור אותנו בארץ לאנשי עלית הנוער.

אבל לא כך קרה. המשא ומתן עלה על שרטון והרכבת נסעה לגרמניה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. אלף שש מאות שמונים וחמישה נוסעי הרכבת הורדו והובאו ללב המחנה. שם הופרדו הנשים מהגברים. קבוצת הגברים הלכה והתמעטה עד שנותרנו לבד אחי ואני.

עם רדת החשיכה ראינו צל של נערה שהתקרבה אלינו ודיברה אתנו בשפה שלא הבנו. היא דיברה הונגרית ואילו אנו הבנו רק פולנית. לפי החום שהיא הקרינה והחיבוק האמיתי הבנו שאנו רצויים.

היא לקחה אותנו לצריף בו התגוררה ומסרה אותנו לחברתה, בת גילה, נעמי מאייר. נעמי הייתה בחורה יפיפייה בת עשרים והיא החליטה לאמץ אותנו, להיות לנו לאם.

בדצמבר 1944 הגיעה המברק המיוחל לו חיכינו אנו וכל ניצולי הרכבת.
קסטנר הצליח לגייס את הכסף שאייכמן דרש ואנחנו שוחררנו והועברנו לשוויץ.

ההתאוששות ארכה זמן רב, בספטמבר 1945 אחרי תשעה חודשים בגן העדן השוויצרי הודיעו לנו שבמסגרת עלית הנוער אנו עולים לארץ ישראל".