"שמי טנה קהאן. נולדתי בגרמניה ב-1943. אימי ילדה אותי כשהייתה בכלא. שהינו שם ארבעה חודשים עד שהועברנו לגטו טרזינשטאדט שבצ'כוסלובקיה. בטרזינשטאדט נלקחתי מאימי כדי להישלח עם ילדים אחרים לאושוויץ. ניצלתי על ידי אישה שעבדה בבית התינוקות. היא הוציאה אותי מהמשלוח והחביאה אותי בפח אשפה עד יעבור זעם.
הוחזרתי על ידה לבית התינוקות שאוכלס רק על ידי תינוקות מצ'כיה. מאוחר יותר נודע לי שאישה זו שהצילה את חיי, נשלחה לאושוויץ.
רוב הזמן הייתי לבדי. למזלי לקחה אותי תחת חסותה אישה בשם רות שמולקובה שעבדה ברפת. היא חלבה את הפרות שלוש פעמים ביום והיה לה הרבה זמן פנוי. את הזמן הפנוי הקדישה לטיפול בי.
שנים אחר כך, כשיצרתי עמה קשר, סיפרה לי שהייתה דואגת לי לחלב מהרפת, תופרת לי שמלות, ופעם, אפילו תרמה עבורי מנת דם כשאושפזתי בבית החולים.
נשארתי לבדי כיוון שאימי נלקחה ל"מבצר הקטן" שם כלאו בדרך כלל עצירים פוליטיים. לכלואי המבצר לא הייתה גישה למחנה ולכן לא ביקר איש בבית התינוקות מלבד המטפלות ורות שמולקובה. רות אהבה אותי ודאגה לי כאם.
במחנה היה אדם מהעיר שלנו בגרמניה שהכיר את אימי ובזכות זאת בא לשחק עמי ואף הוציא אותי לטיולים בעגלת התינוקות. לימים הוא היה לאבי החורג.
ב-5 במאי 45 הסתיימה המלחמה. כששוחררנו החזיקה אותי אותה אשה על הידיים וחיכתה למשוחררי ה"מבצר הקטן". רובם לא שרדו - חלקם נשלחו לאושוויץ וחלקם מתו בכלא.
בעת יציאת האסירים קראה רות בקול את שמי 'טנה קהאן, טנה קהאן' בתקווה שאימי תשמע, ואכן אימי הגיעה אלינו. רות התכוונה לאמץ אותי, היא לא האמינה שאימי תישאר בחיים. כשהגיעה אימי סירבתי ללכת אליה. לצידה עמד אותו אדם שטיפל בי, פריץ שטרן, הכרתי אותו ולכן הסכמתי ללכת אתם.
נשארתי עוד חודש במחנה עד השחרור הסופי שחל בדיוק ביום הולדתי: התשיעי ביוני.
מאז חוגגים הורי את יום הולדתי כיום שחרורינו.
חזרנו לגרמניה וב-1.9.49 עלינו ארצה".