"שמי לאה פריד. נולדתי בטרנוף - פולין. הסתתרתי במשך שלוש שנים במנזר ליד פשמיש, שעל יד הגבול הרוסי. הייתי שם שלוש שנים - מגיל חמש עד גיל שמונה.
המנזר שלי עמד על גבעה קטנה בפשמיש. מעל נהר, מקום יפה ושקט.
הובאתי לשם על ידי ינינה, חברה נוצריה של אמי שהחביאה אותי חצי שנה קודם לכן. היא לא יכלה להמשיך להחביא אותי כי גילו אותי ולכן חיפשה מקום מסתור חדש.
הובאתי למנזר ודעתי הוסתה על ידי משחק עם כלבלב קטן בזמן שינינה סיכמה את פרטי העסקה עם הנזירות.
סיפור הכיסוי שלי היה שאם המנזר היא דודתי. והובאתי לשם כי אמי, אחותה של אם המנזר, נהרגה בהפצצות בוורשה ואבי נהרג בתור חיל בצבא הפולני.
במנזר שלי היה גן לילדים בני שלוש וארבע. הייתי גדולה מכדי להצטרף אליהם ולכן היו לי עיסוקים משלי.
עבדתי בתוך המנזר, חלבתי את הפרות.
אני זוכרת במיוחד את הפרה הג'ינג'ית, שלא פעם חבטה בי בזנבה.
אבל פיציתי את עצמי על ידי שתייה מהנה של חלב לבן ומקציף מהעטינים שלה.
האכלתי את החזירים, אספתי ביצים, רעיתי עזים ולמרות שהייתי כל כך קטנה ניקיתי את המנזר כולו. הברקתי את רצפתו היפה.
אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצת עצובים וקצת מצחיקים שקרו לי בתקופה הזו.
הסיפור הראשון הוא על פסל - עם הזמן הפכתי לנוצריה אדוקה מאוד, התפללתי בדבקות והיו לי תמיד המון שאלות לכומר שהיה מגיע מידי שבוע לכנסיה עם פמליית הנערים שלו.
הנזירות אהבו את האדיקות שלי והתלהבו בעיקר מכך שביקשתי לקחת לחדרי את פסלו של פרנציסקוס הקדוש. זה היה פסל גדול של אותו קדוש שמחבק את ישו התינוק.
הנזירות חשבו שזו הארה משמים שילדה בת חמש מבקשת את הפסל לחדרה. עבורי הייתה זו ודאי בובה או אולי געגוע לחבוק של אבא ואמא כפי שפרנציסקוס הקדוש חבק את ישו התינוק. הנזירות היו בטוחות שדרכי לנצרות בטוחה.
הסיפור השני הוא סיפור העוגות - לא הייתי רעבה אבל מעולם לא אכלתי עם הנזירות. תמיד אכלתי בחוץ עם הכלבים. מי שרשאי לאכול עם הנזירות חייב להיות נזיר בעצמו. תמיד תהיתי מה יש שם בסירים ומה הן אוכלות כשאני לא שם. הייתי ילדה פרחחית ואהבתי לשוטט ברחובות במקום ללכת לבית הספר.
פעם נעצרתי על יד חנות קטנה בה מכרו עוגות קטנות שקראו להן פחזניות. (דבר שהיה נדיר מאוד בתקופת המלחמה). רציתי אותם מאוד. התגנבתי אל חדר הנזירות, שם גרתי, וגנבתי כמה זהובים מתיבת עץ וקניתי לי עוגה.
הצלחתי פעם ראשונה, הצלחתי פעם שניה, ובפעם השלישית כשחזרתי מן ההתלקקות הנחמדה הזו ראיתי את אם המנזר צועדת במעלה השביל הארוך כשידיה שלובות מאחורי גבה. ידעתי שאני עומדת בפני משפט - לא יכולתי להכחיש, והודיתי.
הכו אותי בשוט מיוחד לבהמות. המכות הכאיבו לי מאוד אבל פחדתי הרבה יותר משהות של לילה שלם לבד בתוך דיר החזירים.
לא פחדתי כל כך מהחזירים, הם היו חברים שלי, אבל נוספו אליהם עכברושים גדולים ואפורים והם היו מפחידים באמת.
המלחמה הסתיימה. הייתי בת שמונה.
חיכיתי יום יום להורי שיגיעו וייקחו אותי אחרי שלוש וחצי שנים של פרידה. אבל הם לא באו.
הם כבר לא היו בחיים".
