"שמי רינה בכר. נולדתי בברלין שבגרמניה בשנת 1932.
יומיים לפני יום הולדתי השביעי פרצה המלחמה. אני זוכרת את היום הזה כיום עגום ושחור. כולנו היינו עצובים. הייתה זו התחלה לזמנים קשים מאוד.
שלוש שנים מאוחר יותר, כשהייתי בת עשר, נשלחתי עם הורי למחנה המעבר טרזינשטאט, שבו נשארתי עד סיום המלחמה.
התנאים שם היו גרועים - לא היה בית ספר לילדים, ההורים עבדו, וכל הילדים הסתובבו לבד ברחובות משועממים. לא היו לנו צעצועים והסתפקנו במספר מועט של ספרי קריאה.
השמיני במאי 1945 היה היום האחרון למלחמה. את היום הזה לא אשכח כל ימי חיי.
הגרמנים המבוהלים התקרבו וירו לתוך המחנה ואף נכנסו והכו אחדים מאתנו. הייתי בת מזל שלא הכו אותי. התחבאנו במרתפים ומתחת למיטות עד יעבור זעם.
פתאום בעשר בלילה מישהו צעק: 'אנחנו חופשיים, צאו החוצה, הרוסים הגיעו, אנחנו משוחררים, אין סכנה לחיינו'.
רצנו החוצה וראינו את הרוסים על הטנקים הגדולים. הם התקרבו אלינו וזרקו לעברינו סוכריות. זה היה יום נפלא עבורי, ילדה בת שתים עשרה, ועבור כל סובבי.
מרגע זה שוב לא היינו רעבים. יכולנו לאכול ולאכול עד שחשנו תחושת שובע.
כעבור מספר חודשים שבנו לביתנו שבברלין. אבא וסבתא מתו. חזרנו רק אמי ואני. המראה שנתגלה לעינינו היה קשה מנשוא - הבית פוצץ ונהרס.
לא ידענו לאן לפנות. אמי שכרה לנו דירה. אני הלכתי לבית הספר ואמי עבדה. מספר חודשים חלפו ואת ברלין פקד רעב כבד. נאלצנו לעבור לעיר קטנה בצפון ושם חיכינו לתור לעליה לארץ ישראל.
בתקופה ההיא, שלוש שנים לפני קום המדינה, לא ניתן היה לעלות מיד לארץ.
בת שש עשרה הייתי כשקיבלנו את האישור לעליה. נסענו ברכבת יום וחצי כשאנו חוצים את כל צרפת עד עיר הנמל מרסיי - שם חיכינו שבוע במחנה עד שתגיע האונייה.
ב-23 במאי 1949 הגענו ארצה - אימי ואני.
אני כנערה בת שש עשרה וחצי הרגשתי שברגע זה נולדתי מחדש".