| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כאשר הגענו לממשית לביקור ראשון בראשית ספטמבר 1965 קיבל את פנינו מפץ רימוני התקפה וירי של כלי נשק אוטומטיים. זה היה שיאו של תרגיל כיבוש-יעד, במסגרת תרגול לחימה בשטח בנוי. ההסתערות של יחידת צה"ל נעשתה אל מול הבניין היחיד שעמד מעל לחורבות כרנב, שלאחר זמן נעשתה לאתר ממשית. קולות הקרב שקיבלו את פנינו במשך השבועות הראשונים לעבודתנו, נדמו לאחר שגברנו על צה"ל וגרמנו לנסיגתו מן העיר העתיקה. בניין זה (מאוחר יותר, כונה בשם בניין II) שנבנה לפני מעט פחות מאלפיים שנים, ספג מאות רימונים ואלפי כדורים שנורו אל עבר שני החלונות הצרים, אך אלה הותירו, בו רק שריטות קלות. זה היה השיעור הראשון שלי בטיבה של האדריכלות הנבטית.  במהלך החפירות בממשית, שהיו קשות מאוד, למדנו, כי גלי ההריסות לא היו הריסות הבתים, כפי ששיערו קודמינו, אלא הריסות של הקומה השנייה והשלישית של בתים רבים. ממצאי החפירות שרטטו בפנינו תמונה מאד מאוזנת של העיר ותולדותיה: נמצאו שרידים מכל התקופות הנבטיות שבהן התקיימה העיר לצד שרידים מן התקופה הרומית המאוחרת, במהלכה העיר בוצרה, ומן התקופה הביזנטית, שבמהלכה נבנו כנסיותיה. הדבר חשוב במיוחד כאשר אנו עוסקים בתרבות שאנו יודעים עליה כה מעט, כמו התרבות הנבטית. השטח שעליו השתרעה ממשית, העיר הנבטית הקטנה ביותר בנגב, גדול רק במעט מארבעים דונם. למעשה יישוב בגודל כזה היה נחשב כפר בתקופה הרומית. אולם הפונקציות שמילאה ממשית בתקופה הנבטית בהחלט מקנות לה מעמד של עיר. ממשית, כפי שהיא נראית היום למבקר, נבנתה כמעט כולה במאה השנייה לסה"נ, שהיא התקופה הנבטית המאוחרת (תנ"מ). הבנייה הנבטית של אותה תקופה הייתה כה טובה, שעם מעט מאוד תיקונים המתחייבים משינויים באורח החיים, יכלו בני אדם להוסיף להתגורר בעיר עד לסוף תקופת קיומה בתקופה הביזנטית. העיר הנבטית הראשונה נבנתה בממשית בתקופה הנבטית התיכונה (תנ"ת), במחצית השנייה של המאה הראשונה לפסה"נ, כאשר הושלם ייסוד הכוכב הנבטי של שש הערים בנגב. בשטחה לא הייתה העיר קטנה מזו שקמה אחריה, אולם בגלל טיב הבנייה בתנ"מ, אפשר היה להגיע אל שרידי העיר הקדומה יותר רק במקומות מעטים. בוני העיר המאוחרת לא התחשבו בתכנית העיר הנבטית הקדומה. בכל חלקי ממשית נתגלו שרידי בניינים מהתנ"ת, דבר המעיד על כך, שתחנת המסחר של ממשית, שנבנתה על סעיף של הדרך הנבטית הראשית העולה מן הערבה ומן המעלה, המכונה "מעלה עקרבים הרומי", לא הייתה קטנה מן העיר הנבטית המאוחרת. המחקר הארכיאולוגי העלה תהיות הקשורות למיקומה של ממשית; בכל האזור אין אפילו מעיין אחד, והשטח של ממשית אינו גדול דיו כדי לאסוף ממנו מי נגר לבורות. מדוע אם כך, בכל זאת ויתרו הנבטים על ההר העולה מעל לממשית בדרום, שם האוורור הרבה יותר טוב? הסיבה ההגיונית היא, כנראה, קרבתה של העיר אל נחל ממשית ויובליו, שהם המקור היחיד למי שתייה בכל האזור. לעיר יש שלושה מפעלים לאיסוף מי גשם, כשמפעל המים העיקרי שנבנה, כנראה, בתנ"מ, מצוי בנחל ממשית עצמו המקיף את העיר מדרום-מערב ומדרום. הנחל זורם מהרי דימונה בשיפוע קל מאוד עד ממשית. ליד העיר עצמה יוצר הנחל מפל מים, והוא זורם כנחל שוצף בין מצוקים. במקום הזה, לפני שהנחל מעמיק, בנו הנבטים את מפעל המים העיקרי, שעשוי משלושה סכרים (הסכר הרביעי, התחתון, נבנה בימי הבריטים, בעת שנעשו בממשית קידוחי נפט). בין הסכרים נוצרו בריכות גדולות שהכילו כ-10,000 מ"ק מים. בצלע הצפונית של הגבעה שמעל לסכרים חצבו הנבטים מדרגות נמוכות, כדי להקל על מובילי המים להגיע אל הסכרים, ואילו במרום הגבעה נבנו מגדלים שנועדו לשמור על האוצר היקר, שבלעדיו לא היו חיים לעיר. לאחר שנתמלאו הבריכות במים, היו יוצאות שיירות של מובילי מים, אולי מבני השבטים הנודדים שהיו תמיד בצל הערים הנבטיות. הללו היו מובילים מים על חמוריהם וגמליהם, וממלאים את בורות המים שבבתים וברחובות העיר. שטח העיר מחולק על-ידי ערוץ צר ושטוח לשני חלקים, שבכל אחד מהם נבנו בתי העיר ומוסדותיה. ככל הנראה, החלק המערבי של העיר, הקרוב יותר לנחל, נחשב יוקרתי יותר. בלב חלק זה של העיר נבנה בניין שכינינו בשם ה"ארמון" מאחר שסברנו שזה בניין השליט המקומי. הארמון (בנין I) משתרע על שטח של 1,000 מ"ר. זאת הייתה ההפתעה האדריכלית הגדולה הראשונה שלנו, שכן בית עשירים בעיר רומית ממוצעת לא השתרע על שטח גדול מ-200 מ"ר. דייר הבית היה, כנראה, דמות ייצוגית, והבית אכלס יחידה משפחתית אחת. ממשית לא הייתה מוקפת חומה במאה השנייה לסה"נ, ולכן דייר הבית היה מחויב לדאוג לביטחונו. לשם כך היה לבית פתח אחד, ולידו חדר-משמר. הפתח הוליך לחצר צרה ומאורכת שלאורכה סודרו אגפי הבית. לאורך האגף המערבי הארוך, והאגף הצפוני הקצר, במרחק קטן מן הקירות, הייתה שורה של אומנות שנשאה קשתות. את המבנה הייחודי כינינו בשם "גמה" בשל צורתו. בפינה הצפונית-מערבית של החצר, לא רחוק מן הפתח, היה מגדל-מדרגות שממנו הגיעו אל מרפסת עץ שנישאה על-ידי קשתות הגמה, וממנה היו נכנסים אל חדרי הקומה העליונה, לכל חדר בנפרד. זה היה גילוי מרעיש באמת, כי מתקן כזה לא קיים בשום מקום אחר באולם הרומי. ממערב לארמון מתרומם המגדל (II), שהוכיח לצה"ל את כושר הספיגה שלו. למרות העצמה הרבה של הקירות ומשקלם הגדול, לא הניחו הנבטים את יסודות הקירות בתוך תעלות חצובות, כמקובל בדרך-כלל, אלא במישרין על הסלע. העובדה שמודל זה, והמגדל בעבדת המאוחר ממנו בכמאתיים שנים, עומדים כפי שהציבו אותם בוניהם, מאשרת את היסודיות והאמינות של שיטת הבנייה הזו. מדרום למגדל מצויים שני בניינים שלא נחפרו, ומדרום לאלה שוכן בניין XI שבפינתו הדרומית-המזרחית נמצא אולם שהתיק את הדיבור מפינו. בתקופה הביזנטית חולק האולם בצורה מגושמת ליחידות מגורים אחדות, אך כאשר סולקו החסימות, נתגלה מעין מבנה של בסיליקה שבמרכזו אולם מקורה בארבע קשתות. המחיצה של ה"סיטראות", כלומר של שני האולמות הצרים שבצדדים, הייתה עשויה פתח קשות וארבעה חלונות קשותים, שבתחתיתם שוקת חצי עגולה. לא הייתי זקוק לדמיון רב כדי לזהות פה אורווה מטיפוס יחיד במינו בעולם הרומי, ובה מקום לשישה-עשר סוסים ערביים יפהפיים. זו הייתה תחילת אילוף הסוס הערבי המפואר והמפורסם. באמצע הרובע המזרחי התנשא תל חורבות, שבמרכזו שקע גדול ועמוק. שקע זה שימש לי במשך זמן רב מעין אמפיתאטרון קטן, שבו הייתי מספר למבקרים על נפלאות ממשית. אל הבניין, לו ניתן הכינוי בניין XII, הייתה לי משיכה בלתי מוסברת, וביקשתי היתר לבצע בו בדיקות. את ההיתר קיבלתי לאחר שהבטחתי, שאם לא יתגלו ממצאים יוצאי דופן במשך השבועיים הראשונים של העבודה, נפסיק את החפירות. התגליות הגדולות נמצאו כבר בימים הראשונים של העבודה. התחלנו לעבוד בתוך השקע, שם ראינו אבן גדולה שנראתה לנו כמשקוף של פתח. חשפנו קשת שעליה ועל הקירות שעליהם נסמכה נראו ציורי פרסקו רבגוניים. כעבור ימים אחדים רץ לקראתי מיכאל נידם ז"ל, מנהל העבודה, כל עוד נשמתו בו. שתי כפות ידיו היו מלאות מטבעות כסף גדולים, והוא מלמל: "יש עוד הרבה, הרבה". שבוע ימים תמים לקח לנו לסנן את העפר ולגלות את המטמון הגדול ביותר שנמצא אי-פעם בארץ, 10,500 מטבעות כסף. לא היה צורך לשכנע איש שכדאי לסיים את חפירת הבניין. בקרבתן של התגליות הללו נמצאו לשון עופרת של 158 ליטראות ועליה סימני בית היציקה, אגד קטן של פפירוסים הכתובים ביוונית ועוד חפצים שונים, הכל מרכושם של אנשים עישירם. מקור עושרה הגדול ביותר של המשפחה, שנצבר במשך יותר ממאה שנים, היה גידול סוסים. בקצה הרחוק של הבית, המשתרע על שטח של כ-1,600 מ"ר, נתגלתה אורווה גדולה מזו שבבניין XI ובה מקום ל-24-48 סוסים. על גגות האורוות היו סטווים מקורים, ששם היו בעל האורווה וקוני הסוסים יושבים, לוגמים משקה ומתבוננים בבהמות היפהפיות הבועטות בעצבנות למטה. העט לא ילאה מלתאר את נפלאות הבית הזה, אך נסתפק בדובדבן שעל העוגה. בקצה הרחוק ביותר של הבית, מעבר לאורוות, היה בית-השימוש המשוכלל ביותר מהתקופה הרומית שנתגלה בארץ ישראל. היו בו מקום נוח לישיבה, מתקן יעיל לשטיפה, נוחות בסילוק הפסולת, ורוחב המותיר מקום רב לספריית עיון. מעט צפונה לבניין XII מצאנו בניין שלפי פאר בנייתו חשבנו, כי גילינו מקדש. מהר מאוד הבנו, שהקיר של אבני הגזית הגדולות לא היה קיר של מקדש אלא של בריכת מים ציבורית שהכילה כ-500 מ"ק מים. כמו כל יצירה נבטית מן המאה השנייה לסה"נ, גם פרטי התכנון של הבריכה הם בלתי רגילים בטיבם: על-מנת שלא יינזק טיח הרצפה, הניחו הבנאים למרגלות התא שאליו הזרימו שואבי המים את כדיהם, לוח אבן גדול, עליו נפל מפל המים. כדי להקל על ניקוי הבריכה מהסחף בסוף כל עונה, עיגלו את הטיח במקום המגע של טיח הקירות עם זה של הרצפה ובפינות, וכך ניקה המטאטא ביעילות את הבריכה והכין אותה לקראת העונה הבאה. כדי לקרות את הבריכה ולשמור את מימיה מהתאדות, נמתחו לכל אורכה ארבע קשתות, שעליהן הניחו קורות ולוחות עץ. מוביל מים קטן הוביל מן הבריכה הגדולה אל בריכות קטנות, שהזינו את המתקנים השונים של בית-מרחץ, שנבנה לפי הנוסח הרומי. בבית-המרחץ מצויים: מרחץ קר (פריגידאריום), מרחץ פושר (טפידאריום) ומרחץ חם (קלדאריום). להזכירכם, מדובר באזור שכמות מי הגשמים הממוצעת בו היא כ-100 מ"מ.  כבר בחפירת הבניין הראשון בממשית לא הסתדרו אצלי כמה דברים: ממשית היא העיר הנבטית הקטנה ביותר בנגב, והנה אנו מוצאים פה אדריכלות שאין כדוגמתה. ככל שהוספנו וחפרנו בניינים נוספים, גדלה התמיהה. קשה היה לי להעלות בדעתי, שאדריכלות כזאת צמחה דווקא פה, בעיר הקטנה ביותר בנגב. המהפך בתפיסתי לגבי התפתחות האדריכלות הנבטית אירעה בעקבות החפירות בממשית בשנת 1990, כשחפרנו שני בניינים חדשים. הקטן והקדום יותר הוא בניין XXIII שגודלו הוא 30x30 מטרים. באגפו המזרחי מצויים חדר מבוא, אולם אחד גדול ושני חדרים. הרבה יותר מורכב הוא בניין XXII: גודלו כ-45x35 מטרים. בדרום-מזרח הבית נמצאת הכניסה שהיא מוגנת על-ידי שני חדרי משמר ומשרד. באותו אגף דרומי מצוי אולם גדול, שתקרתו, ואין ספק שהייתה זאת תקרת עץ, נשענה על עמודים עגולים. בקיר החיצוני של האולם נתגלה מוצא לסילוק מים. רצפת האולם נעקרה כולה. באגף המזרחי מצויים שמונה חדרים, שחלקם נשען אל הקיר הקדום יותר של בנין XXIII שנעשה מאבן משובבת. באגף המערבי שממול יש חמישה חדרים ואולמות בגדלים שונים. האגף הצפוני של הבית מיוחד במינו: שלושה פתחים גדולים נפתחים אל החצר לדרום (וכך הם קולטים הרבה אור שמש ואוורור טוב יותר) ודרכם מגיעים אל האולם הארוך, שלאורך השדרה שלו נמתחו תשע קשתות. הקירוי של האולם הארוך, המואר והמאוורר, נעשה בקורות ובלוחות עץ. צריך לזכור, שכל קורת עץ, שנמצאה ביישובים הנבטיים בנגב, עשתה את הדרך הארוכה מיערות סוריה ולבנון אל חוף הים התיכון ומשם לעזה, ומעזה בדרך היבשה לנגב. כמה חשוב היה הבניין הזה, שבשבילו טרחו כל-כך! ממשית הייתה החולייה החלשה ביותר במערכת המדינית והכלכלית הנבטית בנגב. בתנ"ת הייתה כלכלת העיר מבוססת על מתן שירותים לשיירות, שהשתמשו בנתיב המסחרי החלופי שהוביל מפטרה דרך "מעלה עקרבים" לממשית. בתנ"מ מילא גידול סוסים את מקום מסחר השיירות, אבל בשתי התקופות לא היה די בבסיס כלכלי זה, והעיר הקטנה והבודדה נזקקה לעזרה נוספת. את העזרה הזאת נתן, ככל הנראה, בית הספר לאדריכלות שהוקם בעיר. מן הכתובות הנבטיות הרבות שנמצאו בעבדת ובאתרים אחרים (בממשית עצמה אין כתובות נבטיות) מסתבר, כי הנבטים נזקקו למספר רב של אדריכלים ורבי אומנים בבנייה (אלה כונו בנבטית בניא, וביוונית אויקודומוס). בתנ"ת בנו הנבטים בעיקר מקדשים, ולצורך העניין לא נזקקו למספר רב של בעלי מקצוע כאלה. לכן הספיק, כנראה, המוסד הקטן יותר בבניין XXIII. במעבר לתנ"מ, עברו הנבטים את המהפכה החקלאית הגדולה, ושוכני האוהלים החלו עתה לבנות בתי מגורים, כמו אלה שמצאנו בממשית. אחת התאוריות שהעליתי במחקריי היא, שהמעבר מן האוהל המרווח אל הבית העירוני המגביל, הניע את הנבטים לבנות בתים נרחבים במיוחד, כפיצוי על אובדן החירות. בבניין XXII יש דוגמאות רבות להישגים שאליהם הגיעה האדריכלות הנבטית. נראה לי, כי כאשר המועמד להיות אדריכל היה מגיע למוסד החינוכי (כאן קראתי לו אוניברסיטה) בממשית, הוא נרשם במשרד ליד השער, ונסך נסך או הקטיר קטורת (לוח-מזבח נמצא שם בחורבות). צוות המורים, ואולי גם התלמידים הבכירים, התגורר בחדרים באגף המזרחי. באגף המערבי היו מתקיימים הלימודים העיוניים, ואילו בסטיו העמודים היו המורים ותלמידיהם מתכנסים ללימודים לא-פורמליים, לשיחות פתוחות בין מורים לתלמידים, כפי שנהוג היה ביוון הקלאסית. בחצר הגדולה היו פעילויות שונות, כגון אימון גופני, בניית מודלים, ואולי גם מגורים באוהלים של התלמידים הצעירים יותר. באולם הגדול שליד השער היו סועדים ומתכנסים לכינוסים חגיגיים. כל העיר הקטנה הייתה שדה הניסוי של טובי האדריכלים, וכך צמחו חידושים אדריכליים שאין להם עדיין אח בנגב הנבטי, בממלכה הנבטית ואף לא בעולם הרומי כולו. המאה השלישית הייתה מאה שנים של משבר ושינויים בממשית. העיר נפגעה, ללא ספק, מן המשבר הכלכלי העולמי. צבירת המטבעות במטמון חדלה בעשור השלישי של המאה. בארץ כולה הפסיקו לבנות היפודרומים, ולא נזקקו יותר לסוסי המירוץ של ממשית. בגלל מיעוט של קרקע חקלאית לא יכלה ממשית לקחת חלק חשוב במהפכה החקלאית. מאידך, הכמות הגדולה של המים אפשרה לעיר הקטנה לגדל חזירים – כך מעידות עצמות החזירים מכל הגילים שנתגלו בבדיקות. מצב ידיעותינו יכול היה להיות טוב יותר אילו היו בידינו הפרוטוקולים של מועצת העיר, אבל אלה אינם. קיומה של ממשית באזור המזרחי הבלתי מוגן של הנגב היה נחוץ הן למחוז הנגב עצמו, והן לאימפריה הרומית בכלל. הישועה החלה להגיע בשנת 300 לסה"נ בקירוב, בימי שלטונו של הקיסר רב התושיה, דיוקלטיינוס. בימיו נבנתה מצודת האקרופוליס של עבדת, ולדעתי, נבנתה באותה עת גם המצודה שבניצנה. בגלל הממדים הקטנים של השטח, הייתה הקמת מצודה בממשית דבר לא מעשי, ולכן היקפו את כל העיר בחומה (ואכן נמצאו מטבעות של דיוקלטיינוס ביסוד החומה). יש להניח, שמרכז מערכת ההגנה בנגב היה בחלוצה, העיר הגדולה. כפי שאנו למדים מן הנוטיציה דיגניטאטום ("רשימת התארים הנכבדים", החושפת את מצבת הצבא הרומי במאה הרביעית לסה"נ), הוצבו בגבול ארץ ישראל יחידות צבא שגויסו ברחבי האימפריה ובמזרח עצמו. יחידות הצבא הדרומיות ביותר הוצבו בשולי הר חברון ובבקעת באר שבע. מלבד אלה גויס בנגב כולו, ככל הנראה, כוח בלתי סדיר של כאלף חיילים, שלמרות שהם לא היו שייכים למצבת הצבא, הם השתייכו ליחידות "חיילי הגבולות", וקיבלו שכר ונחלות אדמה. סמוך לאמצע המאה הרביעית חדרה הנצרות לנגב בחסות מגיני הצבא. לממשית מגיעה תכנית לבניית בסיליקה גדולה, הקתדרלה העירונית, מן המשרד המרכזי של שלטונות הכנסייה. כך אפשר ללמוד מן התכנית המדויקת של הכנסייה הגדולה בממשית, תכנית בניין שהנבטים לא הכירו. הבנאים המקומיים בנו כנסייה קטנה, כפילתה של הכנסייה הגדולה.  ליד חומות העיר עמדו שני בניינים נטושים, כפיל לבן שלאיש לא היה עתה חפץ בהם. אלה הם בנייני הפקולטה לאדריכלות. הבניין הגדול פורק בצורה מסודרת ואבניו הועברו למקום הבנייה החדש במרום העיר. זה פתר לנו את התעלומה, כיצד נבנתה הכנסייה בשיטת בנייה שהייתה רגילה בתקופה הרומית המאוחרת ולא בתקופה הביזנטית, שאז נבנתה. עתה נותרו בשטח שרידים מעטים של שני הבניינים הגדולים, ושורת תשע הקשתות שניצבו כמצבה במדבר. גיאולוגים שהזמנתי לממשית סברו, שהקשתות התמוטטו ברעידת אדמה חזקה. אך גם ליסודות הדלים של הבניינים האלה באה גאולה, כאשר הציבו בממשית את יחידות המגויסים החדשים, שהקימו את אוהליהם או סוכותיהם על מסדי היסודות הקדומים. בחפירות שערכנו פה מצאנו את שרידי כלי האוכל שבהם השתמשו דרי האוהלים. אלה לא היו אנשים דלי אמצעים, אלא אנשים בעלי הכנסות גבוהות, שיכלו להרשות לעצמם לרכוש כלי חרס יקרים שיוצרו בארצות הים התיכון. על-פי המגוון הרחב של כלי אגירה וכלי אוכל ושתייה, הם נהנו מתפריט עשיר מאוד. אולם גם לרווחה הזאת בא הקץ. ההיסטוריון של הקיסר יוסטיניאנוס כתב במחצית המאה השישית ספר "לא לפרסום", בו הוא מספר באריכות באיזו שפלות נהג הקיסר בחיילים, דבר שהביא בסופו של דבר לפירוק הביצורים בגבול ולנטישתם, ולפריצת הסרקנים, הם הבדווים שלנו, שחיו בצלה של ממשית. כל עוד הם קיבלו את הקמצוץ המגיע להם מן התשלומים הצבאיים הם ישבו בשקט, אולם ברגע שהלחם נכרת מפיהם הם פשטו על ממשית והביאו חורבן על שער העיר עוד הרבה לפני הכיבוש הערבי של שנת 636 לסה"נ. הכתובות הערביות הקדומות החקוקות על אבני האפסיס של הכנסייה המזרחית הגדולה מספרות את אימי גורלה של ממשית לאחר החורבן המוקדם. 
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
