| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ביום י"ד בכסלו תש"י (5 בדצמבר 1949), כשנה וחצי שנה אחרי קום המדינה, הכריז ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, על ירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל. הכרזה זו התבססה על החלטה של חברי הממשלה, וזכתה לתמיכת כל המפלגות בכנסת. בעקבות ההכרזה החליטה הממשלה להעביר את כל משרדי הממשלה מתל אביב לירושלים, וגם הכנסת עברה בסוף אותו חודש מתל אביב לירושלים, ל"בית פרומין" ברחוב המלך ג'ורג'. כחודש לאחר הכרזתו של בן גוריון קיימה הכנסת – במשכנה בירושלים – דיון מיוחד על מעמדה של העיר, וקיבלה החלטה שנוסחה במשפט קצר אחד: "עם הקמתה של מדינה יהודית, שוב הפכה ירושלים לבירתה". מתוך דברים שאמר דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, במעמד ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל (י"ד בכסלו תש"י): " …בהכרזתנו על מדינת ישראל המחודשת, מיום 14 למאי 1948, הצהרנו והתחייבנו קבל ההיסטוריה והעולם ש"מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". בהתאם לכך הודיעה משלחתנו באו"ם, שמדינת ישראל מתחייבת לכבד כל הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים ולבניינים הדתיים בירושלים, מבטיחה חופש פולחן וגישה חופשית בלא כל הפליה לכל המקומות הקדושים והבניינים הדתיים שברשותה… והיא מסכימה שיקוים מצד האו"ם פיקוח יעיל על המקומות הקדושים ועל הזכויות הקיימות, כפי שיוסכם בין או"ם ובין מדינת ישראל. יחד עם זאת אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל. אנו גאים על כך שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צורכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו"ם להבטיח סידורים אלה. אולם, אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ירושלים – כבירת הנצח של ישראל. פעמיים בתולדות עמנו נעקרנו מירושלים – רק לאחר שנוצחנו במלחמת דמים אכזרית על ידי כוחות מרובים וחזקים משלנו – כוחות בבל ורומא. קשרינו עם ירושלים בימינו אלה אינם פחות עמוקים מאשר היו בימי נבוכדנאצר וטיטוס פלאביוס. וכשירושלים נתקפה (=הותקפה) אחרי 14 למאי 1948, ידע הנוער הלוחם שלנו לחרף נפשו על בירת קודשנו, לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני. אין אנו מניחים אף רגע, שארגון האו"ם ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל, ואנו מצהירים, שעַם ישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון… … אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר – לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס…"
כשנתיים קודם – בהחלטת האו"ם מיום 29 (כ"ט) בנובמבר 1947 – נקבעה החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – ונקבע גם מעמדה של ירושלים כעיר בינלאומית. על-פי החלטה זו, ירושלים הייתה אמורה להישאר שטח נפרד בניהול האו"ם, שלא יהיה שייך לא למדינה היהודית ולא למדינה הערבית. ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב לא קיבלו את תכנית החלוקה של האו"ם ופתחו במלחמה נגד היישוב היהודי בארץ. בתום המלחמה – מלחמת העצמאות – נמצאה ירושלים בחלקה בשלטון ישראל ובחלקה בשלטון ירדן.* * במהלך מלחמת העצמאות כבש הלגיון הירדני את מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה (הר הצופים נשאר מובלעת בשליטה ישראלית). החלק המערבי של ירושלים נשאר בידי ישראל, ובחלקים רבים של העיר הוקמה חומה שהפרידה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית.
ממשלת ישראל קיוותה, שעצרת האו"ם תקבל את תוצאות מלחמת העצמאות ואת חלוקת העיר בין ישראל לירדן. אך עד מהרה התברר, כי בעצרת האו"ם הולך ומתגבש רוב ברור התומך בהענקת מעמד בינלאומי לירושלים. בהצעה זו תמכו רוב המדינות הנוצריות (הקתוליות), שביקשו באופן זה להשיג יותר שליטה על המקומות הקדושים לנוצרים בירושלים. גם מדינות ערב, שביקשו להוציא את ירושלים המערבית משליטת ישראל, תמכו בהצעת האו"ם, וכך עשו גם ברית המועצות ושאר המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה. ארצות הברית ובריטניה התנגדו להחלטה, להעניק לירושלים מעמד בינלאומי, בנימוק שההחלטה לא מעשית ולא ניתנת לביצוע. ההכרזה של ממשלת ישראל על ירושלים כבירת המדינה באה על רקע הדיונים בעצרת האו"ם, ונועדה לקבוע את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל – ובכך להקדים את ההחלטה בעצרת או"ם על מעמד ירושלים.
חמישה ימים לאחר ההכרזה של דוד בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל, קיבלה עצרת האו"ם החלטה על הענקת מעמד בינלאומי לירושלים, והחלה בפעילות של גיבוש הֶסְדֵרִים למימוש ההחלטה. ממשלת ישראל, שביקשה להדוף את רוע הגזירה, הביאה הצעה מצומצמת יותר, שכללה הענקת מעמד בינלאומי למקומות הקדושים בלבד – ולא לעיר כולה. הצעת ישראל כללה את המקומות הקדושים בעיר העתיקה וכן שטח קטן בירושלים המערבית, דוגמת הר ציון. הצעה זו של ישראל זכתה להתעניינות באו"ם וגם ריככה במעט את הביקורת הקשה על ממשלת ישראל, שהכריזה בצעד חד צדדי על ירושלים כבירת המדינה והעבירה אליה את מוסדות הממשלה ואת הכנסת. בינתיים ננעל המושב של עצרת האו"ם. התכנית להפוך את ירושלים לעיר בחסות בינלאומית לא התממשה, והעיר (המערבית) הייתה לבירת מדינת ישראל.* עם זה חשוב לציין, שעד היום לא הכירו מדינות העולם בירושלים כבירת המדינה, ומרבית השגרירויות – ובכלל זה שגרירות ארצות הברית – נמצאות בתל אביב, ולא בירושלים. * מלחמת ששת הימים (תשכ"ז – 1967), שנפתחה בהתקפה משולבת של צבאות מצרים, ירדן וסוריה על ישראל, הסתיימה, בין השאר, בכיבוש ירושלים המזרחית ובשחרור העיר העתיקה משלטון ירדן. 13 שנה אחר כך – בשנת 1980 – התקבל בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, שקבע את ירושלים השלמה והמאוחדת כבירת ישראל.
כאמור, בחודש כסלו שנת תש"י הוכרזה ירושלים כבירתה של מדינת ישראל החדשה והצעירה – אך הכרזה זו הייתה רק המשך להיסטוריה העתיקה של עם ישראל. למעשה, ירושלים נקבעה כעיר בירה כבר לפני 3,000 שנה. בשנת 1,000 לפני הספירה החליט דוד המלך לעזוב את חברון, שהייתה אז עיר מלכותו, ולהקים את עיר דוד בירושלים (שמואל ב פרק ה פס' 4-7). בנו של דוד, שלמה המלך, חיזק את מעמדה של ירושלים: הוא העביר את המרכז מעיר דוד להר המוריה – הר הבית, ושם בנה את ארמונו ואת בית המקדש. וכך הפכה ירושלים למרכז לאומי, דתי, כלכלי ותרבותי של ממלכת ישראל. למעמדה של ירושלים כבירת ממלכת ישראל התכוון דוד בן גוריון כשהכריז: "למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה מלפני 3,000 שנה".
במשך 2,000 שנים נאלץ עם ישראל לחיות בגלות, ללא מולדת – וללא עיר בירה. במהלך השנים הרבות האלה שלטו בירושלים כובשים רבים, ובהם – בבלים, יוונים ורומאים, נוצרים ומוסלמים, מַמְלוּכִּים, טורקים ואנגלים. אך במשך כל אותן שנים לא שכח עם ישראל את ירושלים, והמשיך לשמור ולטפח אותה כעיר רחוקה מן העין – אך קרובה אל הלב , עיר שהיא מוקד קבוע לגעגועים ולתקווה: "בשנה הבאה בירושלים". ירושלים הפכה לחלק מתרבותו ומסדר יומו של היהודי, שנהג (ונוהג גם היום) להזכיר אותה בתפילות ובפיוטים, בימי חול ובטקסים,* בשבתות ובמועדים, ומבקש יום יום – וכמה פעמים במשך היום – "וּבְנֵה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". * בטקס הנישואין, לדוגמה, החתן שובר כוס – זֵכֶר לחורבן שני בתי המקדש וירושלים. ולפני שבירת הכוס הוא אומר שני פסוקים מתוך מזמור קלז בתהלים: "אם אשכחך ירושלים – תִּשְׁכַּח ימיני, תִּדְבַּק לשוני לחיכי אם לא אֶזְכְּרֵכִי, אם לא אַעֲלֶה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים פרק קלז פס' 5 - 6).
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
