בחודש ינואר 1959 ירד עורך דין צעיר עטור זקן ולבוש סרבל מהרי הסיירה מאסטרה ונכנס להוואנה בירת קובה. עורך הדין הצעיר, פידל קסטרו, הצליח תוך זמן קצר בעזרת מספר מועט של לוחמי גרילה להדיח את קודמו, הרודן פולחנסיו באטיסטה, לגרוף את אהדת ההמון, ולהביא להוואנה תקווה ושמחה. 39 שנים עברו וקובה, ענייה ומבודדת, פרויקט שלא מומש שריד אחרון למשטר סוציאליסטי נאיבי שעצר את מחוגי השעון ב-1 בינואר 1959, אך עדיין ממשיך לשרוד. המהפכה אמנם הצליחה, אך המהפכנים נשארו רעבים. נראה שלא היה די בדם הקריבי התוסס, בכדי להפיח חיים בעורקי הסוציאליזם האפור.

האירועים החשובים שהתרחשו בקובה בשנה האחרונה מיקדו עליה את אור הזרקורים העולמי. הבאתן לקבורה של עצמות צ'ה גווארה, המורד שעמד לצדו של קסטרו והפך למיתוס במותו, וביקור האפיפיור בקובה בינואר השנה, מסמלים יותר מכול את האידאלים האבודים, הדילמות והשינויים בפניהם ניצבת קובה עם כניסתה למאה ה-21.

30 שנים לאחר שנהרג בבוליביה בניסיונו להביא את המהפכה לשאר העולם, הובאו, באוקטובר 1997, עצמותיו של צ'ה לקבורה מחודשת במוזולאום מפואר בסנטה קלרה. הוואנה, קמוואי וסנטיאגו דה קובה התמלאו בתמונותיו, וגאווה מחודשת חדרה לרוח הקובנית העייפה. צ'ה, זיכרון עמום לכך שהייתה פעם דרך אחרת, חזר לקובה בזמן שהיא זקוקה לו ביותר. בארץ בה המשכורת החודשית הממוצעת שווה למחירו של עוף בשוק השחור, האידאלים בדמותו של צ'ה, אם כי אבודים מעט ומנותקים מהמציאות, עדיין מהווים מקור גאווה, אופיום להמונים, ומתכון לשיפור המורל הלאומי הירוד.



"מה שישו מסמל לנצרות, צ'ה מסמל לרוח המהפכה", טוענים הקובנים. קשה להאמין שצ'ה היה מאושר אילו ידע שבאותה עת בה עצמותיו יובאו לקבורה מחודשת, יגוייס, באופן כל כך סמלי, דווקא האפיפיור לשיקום פני המהפכה הקובנית. ביקור האפיפיור לשיקום פני המהפכה הקובנית. ביקור האפיפיור בקובה נבע נחישותו של קסטרו לשקם את דימויה של המהפכה, ולנצל את הוותיקן כדי להתקרב אל העולם המערבי. קובה כולה התמרקה לקראת הביקור, חגיגות חג המולד שבוטלו לאחר המהפכה חודשו, וקובנים קתולים יכלו שוב להצהיר בגלוי על דתם. עבור קסטרו ביקור האפיפיור היווה הזדמנות להאיר באור הזרקורים את הסבל שהמדיניות האמריקנית גורמת לעמו. החשיפה התקשורתית של המאורע ההיסטורי, ביקור ראשון של אפיפיור בקובה, והכרת הממסד הנוצרי בארץ הזאת, אפשרו לקסטרו להתקרב אל העולם הנוצרי. "מה יכולה קובה להציע לך, הוד רוממותו האפיפיור?" שאל קסטרו בנאומו לפני האפיפיור. "פחות ילדים בלי בתי ספר, יותר מורים ורופאים בהשוואה לכל מדינות האזור, ואנשים מלומדים שיכולים לדבר באורח חופשי. אני בטוח שאין עוד מדינה בעולם שתבין את רעיונותיך ותכבד אותם כפי שאנו מבינים אותם. ברוך הבא לקובה". האפיפיור מצדו ראה בקובה בת אובדת החוזרת לדת, ארץ קומוניסטית בה אתאיזם הוא הדת הרשמית, קרקע פורייה להפצת אמונתו, שליחות מיסיונרית אל ארץ הנזקקת, יותר מתמיד, לאמונה ולערכים. לאכזבתם של רבים, נאומיו של יוחנן פאולוס השני היו בעיקר בנושאים חברתיים. הוא התייחס לאבדן ערכי משפחה יותר משהתייחס למצב זכויות האדם, ונאומיו קראו תיגר על ה"אנרכיה המוסרית" השלטת בקובה: שעור גירושין גבוה, יחסי מין מחוץ לנישואין, היריונות בגיל צעיר והפלות. ארץ שבה 40% מההיריונות מסתיימים בהפלה, בה אנשים מוכרים את גופם תמורת דולר אחד, וילדים עוסקים בזנות כדי לשרוד. אין זה מקרי, כך נראה, שבביקורנו בקובה, פגשנו כל כך הרבה משפחות הרוסות, וילדים שמעולם לא הכירו את הוריהם.

קובה, אי ארוך וצר לחופיה המזרחיים של אמריקה התיכונה, הגדול באיים הקריבים, תוארה בשנת גילויה, 1492, בידי קריסטופר קולומבוס, כ"ארץ חמדה שאיש טרם ראה כמותה" – ג'ונגלים מסתוריים, חופים קסומים, שוניות אלמוגים, ואקלים חם ונוח.

אורכה של קובה 1200 קילומטרים, ורוחבה נע בין 40 ל-200 קילומטרים. יש בה מישורים נרחבים, קרקעות פוריות, ורכסי הרים קשים לגישה. חופיה מפורצים, בחלקם מצוקיים ומסולעים ובחלקם חוליים וזהובים. זוהי ארץ החום – צבע הרום (המשקה הלאומי), הסיגרים ועור הגוף. זוהי ארץ בטוחה לתייר, נטולת אלימות, רצח ושוד, ארץ של קרנבלים ומצעדי מחוללים. גן עדן קריבי שבשדותיו הרחוקים כל כך מחומרנות העולם המצוי 40 דקות טיסה לכיוון צפון, גדל הטבק הטוב בעולם. ארץ של שמש אין סופית, חום וחיוכים של עשרת מיליוני האנשים הגרים בה, הקובנים.

לאחר גילויה שלטו בקובה הספרדים. ארצות הברית שחשקה באי ניסתה לקנותו פעמים אחדות מהספרדים. אך ניסיונותיה נכשלו. בשנת 1898, הפסידה ספרד במלחמתה נגד ארצות הברית, והמעורבות האמריקנית באי החלה. האמריקנים לא הפכו אמנם את קובה למושבה, אך התערבותם בענייני פנים של המדינה, הייתה מכרעת. חברות אמריקניות שלטו בשני שלישים מאדמותיה החקלאיות של קובה, וכלכלתה שירתה למעשה את האינטרס האמריקני. המדינה הצעירה סבלה מחילופי שלטון תכופים ומסכסוכים פנימיים. קובה שנשלטה בפועל על ידי שליטים-בובות בתמיכה אמריקנית, שהאינטרסים של שכנתם מצפון עמדו לנגד עיניהם יותר מבעיות עמם, הפכה למעשה למגרש משחקים בחצר האחורית של האחות הגדולה. אי גן עדן ביום וארץ חטאים בלילה. הוואנה בירת קובה הפכה במהרה למועדון לעשירי ארצות הברית. תיירים אמידים, ביניהם גם ראשי המאפיה והפשע, נהרו לכחול הקובני – מסיבות מפוארות, מועדוני לילה, גלגלי רולטה שלא הפסיקו להסתובב, והימורים שלוו באלכוהול ובזנות. אולם מכספי התיירות נהנו מעטים, והעם הקובני שבמרבית בתיו לא זרמו מים, חסר גישה לעושר מעבר לרחוב, וסבל דיכוי קשה. עיקר תפקידו היה לספק 'בשר' לתעשיית הזנות, ולשרת את האדונים בחליפות הטוקסידו ואת הנשים בשמלות הזוהרות. פער המעמדות והשנאה למשטרי הדיכוי הדיקטטורים שהונהגו באי בתמיכה אמריקנית הולידו התנגדות, המשטר בקובה החל מתערער והמהפיכה הייתה רק עניין של זמן.



במקביל לידידנו מהוותיקן נחתנו גם אנו באי ובהחלט נהנינו מהצורה בה קושטה קובה לכבודנו (אולי גם לכבודו). על מנת שלא לרכז את כל תשומת הלב להוואנה שם נחת האפיפיור, נחתנו אנחנו בעיר הולגין (Holguin) הממוקמת בדרום האי. את פנינו קידמו שדה תעופה מיושן, שוטרים רבים, וחום ולחות קריביים טיפוסיים, תזכורת לכך שנחתנו בעולם אחר. מכיוון שבקובה אין חברות השכרת רכב מערביות, שכרנו רכב של החברה "קובנה" ויצאנו לדרכנו. בצמתי הכבישים ראינו התקהלויות של בני אדם. משאיות, טרקטורים, ועגלות עם סוסים מעמיסים את האנשים הממתינים בסבלנות. פקח תובלה לבוש מדי תכלת מעלה את הנוסעים על כלי הרכב וגובה כסף, מעין טרמפ בתשלום. לאחר נסיעה קצרה (בכבישים רעועים) הגענו אל מרכז העיר הולגין, עיר שנראה שהוקפאה לפני 40 שנים: שכונות ישנות ועלובות שנבנו בימי הרוסים, ובתים שנראים כמאורות. המלון אליו הגענו לא נראה טוב מאותן שכונות. מבנה מיושן שיש בו אמנם "מותרות" כמו טלפון וטלוויזיה, אך אלה מהווים קישוט לחדר ואינם פועלים, תופעה נפוצה במלונות קובניים. למחרת עזבנו לעבר חוף גורדה לה ואקה, הנמצא 50 קילומטרים צפונית מערבית להולגין. את פנינו קידמו חול זהוב, יאכטות ושלווה, באזור נופש יפיפה ומפואר. בכפר הדייגים של פסקארו הנמצא סמוך לגורדה לה ואקה, פגשנו בקובה האחרת, עליבות ועוני, שילוו אותנו במשך כל ביקורנו באי.

דרומה מהולגין מזדקרים הרי הסיירה מאסטרה (Sierra Mastra), ג'ונגל סבוך והררי שלמרגלותיו שדות סוכר מעובדים. מבין הרים אלה ניהל פידל קסטרו, בן למשפחה אמידה, את מהפכתו. אנשי ההרים נתנו לו תמיכה ומחסה, והוא בתמורה הבטיח להם תקווה ושינוי. המשיח מן ההרים הפך למיתוס שדמותו הקרינה על קובה כולה וגררה התקוממות בכל רחבי האי. קסטרו, שפיקד ב-26 ביולי 1953 על מהפכת נפל, בעקבותיה נשבה ונדד למכסיקו, חזר לקובה בשנת 1956 ועמו כמה עשרות לוחמים, ביניהם צ'ה גווארה, אידאליסט ממוצא ארגנטינאי, ומיקם את בסיסו בהרים. המרידה בראשה עמד קסטרו החלה כהתקוממות עממית של תנועת סטודנטים שכתגובה לעריצות התארגנה לתנועת מרי, ותפסה תנופה. לא עברו 25 חודשים, ופידל קסטרו שהצית את דמיון קובה והעולם כלוחם חופש רומנטי, מצא עצמו עומד בראש ממשלה.

בעקבות המהפכה חלו בקובה שינויים מרחיקי לכת. מחירי החשמל והדיור הוזלו, חלוקת המשאבים הפכה צודקת יותר, החלה פעילות נמרצת לביעור הבורות ושירותי החינוך והבריאות התרחבו. אדמות קובה הפכו לאדמות בבעלות ממשלתית, ובאי החלה פועלת כלכלה סוציאליסטית מובהקת. רכושן של החברות האמריקניות הרבות שפעלו באי, רכוש בשווי מילארד דולרים דאז, הולאם, והיחסים בין שתי המדינות נותקו. בשנים שלאחר עליית קסטרו לשלטון, נמלטו מהאי מאות אלפי קובנים שלא השלימו עם שלטונו, בעיקר לארצות הברית. חלקם היו אזרחים אמידים שרכושם הופקע ומעמדם נהרס, וחלקם תומכי קסטרו שהתאכזבו משיטותיו וראו בעלייתו לשלטון החלפת רודנות אחת, מושחתת ובלתי יעילה, באחרת, יעילה וברוטלית.

הזדמנות לשמוע את מה שאסור לקובנים לספר, התאפשרה לנו בסנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba) בה פגשנו את חוזה. חוזה היה שתוי מעט, וזו ככל הנראה הסיבה שבגללה דיבר ללא פחד על החיים בקובה. "יום אחד אני אחיה באמריקה", אמר "אני רוצה חופש, כרגע אני כמו בבית סוהר, קשה, הרבה שוטרים בכל מקום, קשה לכולם". חלום חייו של חוזה הוא לנסוע ברכב מודרני, אך יותר מכל הוא חולם לעזוב את קובה. אחיו, רמון בן ה-14 לומד בבית הספר "קמילו סינפואגוס" והוא גאה מאוד על כך. אמו אינה עובדת, ואת אביו לא הכיר מעולם, אבל כמו רוב הקובנים, החיוך לא מש מפניו. ביתו עלוב, אין לו כמעט בגדים, ואת זוג נעליו הבלויות קיבל מתיירים. את חבילת המסטיק שנתנו לו, מצרך שלא יסולא בפז בקובה, חילק עם שאר הילדים. הוא אוהב לשחק בייסבול (הספורט הלאומי בקובה), כשיגדל ירצה להיות מדריך תיירים, והוא ישמח לעזוב את קובה ביום מן הימים ולעבור לאיטליה. כששאלנו האם בכלל ניתן לעזוב את קובה נאמר לנו שאם אתה מוזמן לארץ זרה על ידי אזרח שאינו קובני, ואם יש בידך כ-200 דולרים לתשלום האשרות הנדרשות, תוכל לצאת את גבולות המדינה.

סנטיאגו דה קובה, ערש המהפכה, היא העיר השנייה בגודלה במדינה. במהפכת נפל שאירעה פה בשנת 1953, הוצתה אש המרד שעתידה הייתה לשנות את פני ההיסטוריה של קובה. שלטים המהללים את המהפכה "Hasta La victoria siempre", עד הניצחון לתמיד, מלווים אותנו בדרכנו צפונה לקמגואה (Camaguey), טרינידד (Trinidad) וסנטה קלרה (Santa Clara), ונותנים תחושה שהמהפכה אירעה אתמול ולא לפני קרוב ל-40 שנה.

המהפכה הקובנית לא הוצגה במקורה כקומוניסטית, אולם הידרדרות היחסים בין קובה לארצות הברית דחפה את קסטרו לזרועות הרוסים. קובה הפכה במהרה למעוז קדמי כנגד ארצות הברית, ובתחומיה הוצבו כוחות צבא רוסיים. בשנת 1990, לאחר נפילת מסך הברזל, נטשה ברית המועצות את האי, וכלכלת קובה שכל מחסורה סופק עד כה בידי הקומוניסטים, קרסה. כך, שמונה שנים לאחר נפילת חומת ברלין, בעולם שבו אפילו מדינות כמו סין ואלבניה החלו להתרחק מהקומוניזם האורתודוקסי, נשארה קובה כאי בודד, מעוזם האחרון של מרקס ולנין, שריד לעולם קומוניסטי שנכחד.
"הרוגע הוא המאפיין של העם הקובני ושל המהפכה שלו, הם, הם, המשוגעים", טוען קסטרו "בפני היהרות הינקית אנו זקוקים למאות גיבורים... קובה חייבת להישאר מאוחדת נגד האימפריאליסטים הנוראיים." סיסמאות אלו ודומות להן ממשיכות ללבות את רוח המהפכה, ולמעשה הן לא השתנו ב-40 השנים האחרונות. למרות נפילת מסך הברזל, והתהפוכות שידע העולם, פחד והתנגדות לצפון אמריקה עדיין שולטים בקובה, ושלטי החוצות מלאים בתעמולה אנטי אמריקנית. הינקים עדיין נתפסים פה כשוקדים על הריסת המהפכה, ולא בכדי. לקובנים יש לא מעט סיבות לחשוד בשכניהם מצפון. מאז המהפכה שרויה קובה בחרם עולמי, שמנוהל על ידי האמריקנים, חרם שהביא את קובה לחרפת רעב.

למרות שקובה אינה מהווה עוד איום על ארצות הברית, חגורת החנק סביב צווארה הולכת ומתהדקת עם השנים, והאמברגו האמריקני על האי תקיף יותר משהיה אי פעם. המדיניות האמריקנית מגיעה עד כדי אבסורד. כך למשל נאלצו אמריקנים שהגיעו להלוויית צ'ה גווארה לישון על אניותיהם בכדי לא לתמוך בכלכלה המקומית. בנוסף על מניעת הסחר, ואיסור כניסה לנמלים אמריקנים לאוניות שסוחרות עם האי, העוסקים בסחר עם קובה הופכים ל"אישיות בלתי רצויה" בארצות הברית. כמו כן, אמריקני שביקר בקובה ללא אישור עלול, מבחינה חוקית, לעמוד לדין, ואפילו שליחת מזומנים על ידי קובנים אמריקנים לקרוביהם במולדת מוגבלת.

בשבועות האחרונים התפרסם בעיתונות שבעקבות ביקור האפיפיור בקובה נאותה ארצות הברית להקל במעט את ההגבלות על האי, אולם הקלות אלו הן טיפה בים, ומתייחסות רק לייבוא תרופות ולשליחת כספים על ידי אמריקנים לקרוביהם במולדת.

במשך השנים נעשו ניסיונות אחדים לא מוצלחים להפיל את הדיקטטורה האנטי אמריקנית, המתנהלת במרחק של 145 קילומטרים מחופי פלורידה. המפורסם שבהם הוא הקרב במפרץ החזירים. בשנת 1961 פלשו 1,200 גולים קובניים, במימון אמריקני, ובהכשרה של ה-CIA לחופו הדרום מערבי של האי. המבצע, שנמשך שלושה ימים, נחל כישלון שכן ידיעות מודיעיניות על קיומו דלפו לקסטרו, והאמריקנים מנעו מכוחותיהם סיוע אווירי. הניצולים האמריקנים ששרדו את הקרב הוחזרו לבסוף, תמורת תרופות ומזון בשווי 53 מיליוני דולרים, לארצות הברית. הפלישה תיזכר על ידי הקובנים כמעשה שלא יסולח, והניצחון על האימפריאליסטים לא יישכח. היום, בעקבות ניסיונותיה של ארצות הברית לפגוע במשטר הקובני, קיימות בכל עיר וכפר בקובה מיליציות של אזרחים, מעין משמר אזרחי, שתפקידן להגן על קובה מפני פלישה עתידית. בבתי הספר מתקיימים שיעורי לוחמה צבאית, והקובנים נמצאים בכוננות תמידית מפני פלישה. האמריקנים לפי שעה מעדיפים כנראה בידוד כלכלי על פני עוד פעולה צבאית כושלת.

יחסה של ארצות הברית כלפי קובה קשה מיחסה אל מדינות כמו עיראק וסין, מדינות שבהן מצב זכויות האדם ללא ספק חמור בהשוואה לקובה. מקור העוינות קשור למיקומה הגאוגרפי של קובה, בחצרה האחורית של ארצות הברית, מחשש מהדוגמה השלילית שהיא תהווה למדינות מרכז אמריקה אם עמידתה מול האמריקנים תצליח, מתמיכתה של קובה בלוחמי גרילה הפועלים במרכז אמריקה, והמאיימים על היציבות באזור, ובעובדה ששדולה קובנית-אמריקנית חזקה, הרוצה לראות בנפילתו של קסטרו, משפיעה על החלטות הממשל.

למעשה, פועל האמברגו האמריקני, במידה רבה, כבומרנג. במקום להפיל את משטרו של קסטרו, גרם הסגר להצפת חופי פלורידה במהגרים קובניים. צעירים וזקנים, איכרים ואינטלקטואלים, נשים בהיריון וילדים, שטים על גבי רפסודות עשויות גזעי עצים קשורים בחבלים, בים סוער ושורץ כרישים, בכדי לברוח מהעוני והדלות. ההגירה מקובה העמידה את האמריקנים במלכוד. כיצד יוכלו להאשים את קסטרו בניהול בית סוהר ענק אם הם השומרים את שעריו נעולים? וכך. למרות איומים אמריקנים שמי שייתפס יוחזר לקובה, מורשים הגולים לחדור לארץ האפשריות הבלתי מוגבלות. מאז תחילת המהפכה עזבו את קובה כמיליון בני אדם, רובם לארצות הברית. קסטרו מצדו מעלים עין מההגירה, שתורמת, בין השאר, לשחרור לחצים פנימיים בארצו. האמברגו מאפשר לקסטרו להאשים את האמריקנים בכישלונו שלו. הידוק המצור רק מגביר את השנאה לארצות הברית, וכל ניסיון למוטט את משטרו של קסטרו רק חישל אותו. העם הקובני מרגיש גאווה על התמודדותו מול האמריקנים, בה בעת שקובנים רבים מסתכלים בשקיקה אל חופי פלורידה.

השפעת האמברגו על כלכלתה של קובה קשה. יש מחסור חמור בדלק. הפסקות חשמל מרובות, הספקת המים אינה שוטפת, ואפילו כדור נגד כאב ראש הוא מצרך שקשה להשיגו. בנוסף, חסרים מצרכי יסוד ועל משפחות קובניות להשתמש בתלושים, ולעמוד שעות ארוכות בתורים על מנת להצטייד במעט קמח, אורז, קפה, שמן, וחלב ובשר המיועדים לילדים ולזקנים בלבד. קובני זכאי לחצי ליטר שמן בשנה ותלושי האוכל החודשיים מספיקים לשבועיים בלבד. סבון, מצרך נדיר, נחשב בקובה למותרות, וכשנתנו למשפחה קובנית שפגשנו סבון שנשאר ברשותנו, הם חתכו אותו לשישה חלקים, אחד לכל בן משפחה. בד בבד עם העוני, פורח בקובה שוק שחור, וקשה עוד להילחם בתופעות כמו פשע וזנות שהמהפכה כל כך התגאתה בסילוקם.

למרות העוני, קובה אינה ארץ נחשלת. בדומה לארצות קומוניסטיות רבות, זו ארץ של הישגים, יש בה ספורטאים מעולים, מערכת חינוך ובריאות חינם, מהטובות בעולם השלישי, ויותר רופאים ואוניברסיטאות מאשר בכל ארץ אחרת באמריקה הלטינית. הבעיה העיקרית היא המחסור במשאבים. יש רופאים אך אין תרופות, יש בתי ספר אך אין אפילו עפרונות, ויש ספורטאים מצטיינים אך חלקם כמו איימה, שחיינית מוכשרת אותה פגשנו בקמגואה, נאלצים לשחות עם בגדים תחתונים כי אין ברשותם בגד ים. נראה שבניגוד למדינות אחרות בעולם השלישי, תושבי קובה מודעים יותר לעוניים בעקבות חשיפתם לשפע הקיים בעולם המערבי, ואולי לכן קשה להם להשלים עוד יותר עם מצבם.

אחת הערים היחידות בקובה בהן ניתן לשכוח מעט מהעוני בו שרויים תושבי המדינה היא טרינידד. עיר ספרדית עתיקה לחוף הים הקריבי. לא עוד עליבות אלא ארכיטקטורה יפה, רחובות מרוצפים אבנים שעליהם נעות כרכרות ססגוניות, ושווקים רבים. אווירה מעט קולוניאלית בעיר שהוכרזה בידי אונסקו כאתר שיש לשמרו. מלבד ארכיטקטורה יפה ואווירה נעימה יש בטרינידד מוזאונים רבים בנושאי אמנות והיסטוריה (תעמולתית כמובן) של האי. בקרבת העיר ישנם אזורי נופש מרובים ואתרי צלילה יפיפיים. מתקשים להפרד מהחופים היפים עזבנו את טרינידד לכיוון סנטה קלרה והוואנה, בירת קובה, העיר הגדולה באי. האוטוסטרדה המחברת בין שתי הערים, נבנתה עוד בתקופת הרוסים. למרות שזו "אוטסטרדה" יש לנהוג לאט ובזהירות יתר, שכן הכביש הפך לשוק קטן בו ניתן תוך כדי נסיעה להצטייד בכל הקניות השבועיות. בצמתים ומתחת לגשרים שלאורך האוטוסטרדה ניצבים רוכלים המוכרים גבינות, שום, בננות וירקות. הכביש מסתיים במנהרה המביאה אותנו ישירות למרכז העיר.
הוואנה, בעבר פאריז של הקריבים, כיום עיר הזקוקה לצביעה מחודשת ולשיפוץ. הדר ימי הספרדים משתקף בארכיטקטורה של בנייניה, ועושר התקופה האמריקנית בולט בשרידים המתגלגלים על כבישיה הרעועים. יש כאן מספיק ענתיקות כדי לסחרר את ראשו של כל אספן מכוניות, אבל חסרים חלקי חילוף ומכוניות רבות ניצבות נטושות בחצרות הבתים. המחסור בדלק תרם לכך שהאופניים הפכו לכלי התחבורה הנפוץ בבירה. יש כאן יותר מסעדות, יותר מלונות ויותר תיירים מאשר בכל מקום אחר בקובה. יש שווקים צבעוניים בהם נמכרות עבודות יד עשויות עץ וקרמיקה ומחרוזות העשויות שלדי אלמוגים וצדפות. בסמיכות למלקון, הטיילת של העיר, ממוקמת שכונת וילות שמיועדת לתושבים זרים, ולקובנים בעלי ממון. יש כאן בנינים רבי קומות ועושר יחסי שאינו מייצג את קובה האמיתית.

מחוץ להוואנה מעבדים האיכרים את אדמתו הדשנה של האי. גידולי טבק, וקפה, ומטעי קנה סוכר שנפרסים על שטחים עצומים, הם מקור ההכנסה העיקרי עוד מאז תקופת הספרדים. פעם הייתה פה חקלאות ממוכנת אולם עכשיו המכונות ניצבות מקולקלות בצידי השדות. סוסים ושוורים הוחזרו לעבודה והאיכרים נאלצים לעשות הכול בידיים. אין פה רעב אך יש מחסור חמור במזון, עוני ובעיקר ייאוש. בצריפים חשוכים, ללא חשמל, ללא הספקה שוטפת של מים, ניכר בהם בקובנים, אף שהם ממעטים לדבר על כך, שאין הם מרוצים ממצבם הנוכחי. עבור המבוגרים מקל חלום המהפכה על קשיי ההווה. לצעירים נאמר שההקרבה בהווה נועדה למען עתיד טוב יותר. למתבונן מהצד נראה, עם זאת, שהמשמעת המהפכנית פחות קוסמת להם, לצעירים, מחומרנות העולם המצוי לצפונם.

קובה - גן עדן קריבי, חולות זהובים, עצי קוקוס ודקלים, שמש אין-סופית,
חום וחיוכים של עשרת מיליוני התושבים באי, הקובנים. צילמה: רונה וטש-רן.

עד מתי יוכל פידל קסטרו בן ה-72, ששרד במהלך מנהיגותם של שמונה נשיאים אמריקנים, לשמר את המהפכה? האם זו תאריך אחרי מות המהפכן? באופן פרדוקסלי, הצלחתו תלויה בבגידה בעקרונות המהפכה: יצירת כלכלה חופשית ורפורמות שאמנם יהיו משקיעים זרים אך בד בבד יחדירו לקובה את הקפיטליזם הכל כך שנוא. על כל פנים, לפי נאומיו המשלהבים של קסטרו: "גירשנו את הקפיטליזם, והוא לעולם לא יחזור, כל עוד יש בקובה קומוניסט, פטריוט ומהפכן... סוציאליזם או מוות, אנחנו ננצח", עדיין לא הגיעה העת להספיד את הקומוניזם הקובני.

ארבעה עשורים עברו מאז פרצה המהפכה הקובנית, ואפילו הנאמנים ביותר למפלגה מאמינים שהגיעה העת לשינוי. נראה שגם קסטרו מבין שעל קובה להשתנות, אולם לא במחיר של נטישת עקרונות הסוציאליזם והקומוניזם, אולי מהחשש שהשינוי ישים קץ לשלטונו. לכן, בשנים האחרונות החלה קובה לחפש אפשרויות מסחר חדשות, נפתחה למערב, וסממני הקפיטליזם בדמות בעלי הון, יזמים ומשקיעים, החלו לחדור לאי המבודד, כך למשל החלה פועלת בקובה קבוצה של יזמים ישראליים העוסקים בפרדסנות. בנוסף, נפתחה קובה לתיירות מערבית, וסקרנים רבים החלו מגלים את האי. כיוון שכיבוש התיירות דורש יותר מחופים יפים, נכנסה קובה להליך שיאפשר גם מתן שירותים נוחים, ונבנו בה מלונות ואתרי נופש. ברחבי המדינה נפתחו חנויות, בהן אפשר לשלם בדולרים, המציעות שפע של מוצרים, בהשוואה לחנויות הממשלתיות, והקובנים הורשו להחזיק מטבע זר ולהלין תיירים זרים ב"צימרים" שבבתיהם.

יותר ממיליון תיירים בעיקר קנדים, גרמנים ואיטלקים נוחתים בחופי קובה מדי שנה. רובם מתאכסנים במלונות פאר, וחוזרים הביתה שזופים ומרוצים, בלא שפגשו בקובה האמיתית. אלו שיצאו מהאזורים התיירותיים יזכו להיפגש עם יופיה ועם אנשיה המקסימים של הארץ. תייר המזדמן לקובה יגלה במהרה שלדור אמריקני ישנן סגולות מרפא לייעול, וש"משרדי התיווך" הנעים על גבי אופניים, המחכים בפתחי הערים, והרודפים אחריך כל זמן שהותך באי, אינם אנשי השירות החשאי. אלה צעירים חביבים המנסים להתפרנס והמוכנים לספק לך, בתמורה דולרית כמובן, את כל מחסורך, החל מלינה ואוכל ועד לדלק, סיגרים ובחורה ללילה.
למרות הפתיחות, קובה היא עדיין מדינה טוטליטרית. המדינה אכן מספקת לקובנים את מחסורם, אולם בתמורה היא דורשת משמעת מוחלטת, ומי שלא מציית עלול למצוא עצמו מצטרף אל אלפי האסירים הפוליטיים הכלואים באי. בכל צומת ניצב שוטר, על כל כביש יש מחסומים וכל ארוע חריג נחקר. המדינה שולטת בעיתונות ובטלוויזיה, ואין חופש יצירה בנושאי ספרות, שירה, ושאר תחומי האומנות. לקובנים אסור להתרועע עם תיירים ולדבר עמם על המצב במדינה, וביקורת על המשטר נשמעת רק בחדרי חדרים. בכל פינה, כך לפי הקובנים, מצויים מלשנים ומרגלים. בשנה האחרונה אירעו בקובה מספר פיצוצים וניסיונות פיגוע שמעידים שיש המאיימים על משטרו של קסטרו.

העם הקובני התגלה לנו כעם מכניס אורחים וחם לב. עם פטפטן המנסה לשאוב כל פיסת מידע לגבי העולם החיצון. עם שהוא עירוב של ספרדים לבנים עם אפריקנים שחורים ואינדיאנים אדומי עור. במקור חיו באי אינדיאנים, אך אלו הפכו במהרה עבדים לספרדים שנחתו בחופי קובה, ומתו בהמוניהם בעקבות תנאי מחיה קשים ומחלות כמו שפעת ואבעבועות שחורות, שהביא עמו האדם הלבן אל העולם החדש. מאוחר יותר הובאו לאי עבדים אפריקנים. הללו הושארו בחלקם בקבוצות השבטיות, ותודות לכך השתמרה תרבותם. כיום ניתן לפגוש בקובה באפרוקובנים עם עיניים כחולות, ובלבנים עם שער שחור מקורזל, תוצאה של נישואי תערובת. מגוון של מנהגים שהפכו תחת דגלו של המשטר הסוציאליסטי השוויוני ששם לו לדגל להפסיק את האפליה הגזעית, לתרבות אחת. שילוב שאין דומה לו של ריקודי סלסה ספרדיים עם מחול הרומבה האפריקני, וטקסי דת הסנטריה, בה צלילי התוף המעוררים את השדים חודרים לרוח הרוקד. שילוב של תרבות אינדיאנית ואפריקנית, ספרדית וקריבית, קתולית וקומוניסטית. סיפור אהבה, כדברי חוקר המוסיקה פרננדו אורטיז בין "התוף האפריקני לגיטרה הספרדית."

מטוס רוסי רעוע, בן 30 שנים, הביא אותנו אל אי הצעירים (Isla de la Juventud), מרחק 25 דקות טיסה מהוואנה. עופות רבים, איגואנות, ותנינים מאכלסים את האי הקסום. המדריך המקומי סיפר לנו על אוצרות הטמונים בחולות, שהיחידים היודעים על מיקומם הם הפיראטים, ואלה מתו מזמן. רוברט לואיס סטיבנסון קיבל כאן השראה לכתיבת ספרו המפורסם "אי המטמון". כיום המטמון הוא החוף עצמו, ובו טמון גם עתידה של קובה. אי הצעירים, חופי טרינידד, וראדרו וגוארדה לה בקה, הם מקומות שעתידים אולי להפוך, ביום מן הימים, לרביירה קריבית. כבר היום מוקמים לאורך חופי קובה מלונות פאר, שמורות לתיירים, שאל חלקן אסורה הכניסה לקובנים. על אף שהתיירות מזרימה דולרים החיוניים לכלכלת קובה, היא שוב מעמידה את הקובני בפני עושר מנקר עיניים, מזכירה במעט את המצב שלפני המהפיכה. ומעניקה הרגשה של דה ז'ה וו.

המיתוס של קסטרו הולך וגווע כלכלית. קובנים רבים עמם דיברנו רמזו לנו שהם מייחלים לנפילתו של קסטרו. עם זאת, יש כאלה שיאמרו שהם עדיין תומכים בו, לפחות במישור הרגשי: בכל זאת יש שוויון, והמצב טוב משהיה לפני 50 שנים. האם קסטרו הוא עוד דיקטטור עריץ המדכא את בני עמו, משתמש בו למטרותיו הפוליטיות, ומונע ממנו את החופש לו הוא זכאי, או שמא הוא אידאולוג שמאמין באמת ובתמים בשוויון ובצדק חברתי, ורק האירועים הבין-מעצמתיים גרמו למדינתו להגיע למצבה העגום הנוכחי? נראה שגם הקובנים אינם יודעים את התשובה לשאלה הזאת. רובם על כל פנים, אינם מאמינים, לעת עתה, שיצליחו לשנות את המשטר. במקום זאת הם עמלים על בניית רפסודות בכדי לשוט עמן צפונה, אל ארץ מבטחים.


נספח
איך ניתן להגיע לקובה? קובה פתוחה לבעלי דרכון ישראלי. ויזה ניתן לקבל דרך חברת G.S.A בארץ. ניתן לטוס לקובה באמצעות טיסה משולבת בין אל על לקובנה. עם אל על טסים ליעד ארופי (פאריז, לונדון, מדריד, רומא או פרנקפורט), ומשם טיסת חיבור לקובה באמצעות חברת קובנה.


סימטה בהוואנה. צילמה: רונה וטש-רן.