הכרזת המדינה : ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית

הרקע ההיסטורי להכרזה

ב- 29 בנובמבר 1947 התכנסה עצרת האומות המאוחדות והחליטה ברוב של 33 כנגד 11 על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההחלטה קבעה שבריטניה תפנה את כוחותיה מארץ ישראל ובארץ יוקמו שתי מדינות - מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע שאזור ירושלים יהיה שטח בין-לאומי, ובין המדינות יהיה איחוד כלכלי.

ההחלטה התקבלה בשמחה רבה על ידי היישוב היהודי בארץ אך נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, וכבר באותו לילה פרצו מאורעות דמים ברחבי א "י המנדטורית. בראשית חודש אפריל, 1948 בעיצומה של המלחמה שהתנהלה ברחבי הארץ בין תושביה הערבים לבין תושביה היהודים - הודיעו הבריטים כי יפנו את צבאם מן הארץ ב- 15 במאי 1948.

בעוד היישוב מנהל מלחמת קיום, החלו מנהיגי היישוב בהכנות להקמת המדינה. הוחלט להקים שני מוסדות: "מועצת העם "ובה 37 חברים המייצגים זרמים שונים בציונות וביישוב בארץ; ו"מִנהֶלֶת העם" - מעין ממשלה זמנית ובה חברים 13 מחברי "מועצת העם".

ב- 12במאי 1948 התכנסה "מנהֶלֶת העם" בבית הקרן הקיימת בתל אביב. על מנהיגי היישוב הופעל לחץ מצד האו"ם ומצד ארה"ב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה - בשל איומיהן של מדינות ערָב בפלישה לארץ, ובשל גילויי האלימות מצד הערבים תושבי הארץ. למרות הלחצים החליטו המשתתפים בדיון להכריז על הקמת המדינה ב- 14 במאי. הם נדרשו להחליט בשאלות עקרוניות: מה יהיו שמה וסמלה של המדינה היהודית? מה תהיה שפתה? בידי מי תהיה סמכות החקיקה? מה יהיה שמו של הצבא העברי? האם יכריזו על גבולות המדינה? מה יהיו מוסדות השלטון, ומה יהיו סמכויותיהם?

חברי הממשלה הזמנית דנו בהצעה להכרזת העצמאות, אשר עברה אחר כך תיקונים שונים עד שהתקבל הנוסח הסופי המוּכּר לנו. הוחלט שההכרזה תיקרֵא בטקס שייערך באולם המוזיאון בתל אביב, בהשתתפות חברי מועצת העם. מלבדם ישתתפו בטקס עוד מוזמנים מועטים: ראשי ערים ומפלגות, רבנים, סופרים, עורכי עיתונים, מפקדי ההגנה, חברי הוועד הפועל הציוני ועוד.

ההכנות לטקס נערכו בחופזה ותוך התרגשות רבה. הטקס נערך ביום שישי אחר הצהריים, ה 'באייר תש "ח, 14 במאי 1948. על יד שולחן הנשיאוּת ישבו חברי מִנהֶלֶת העם והמזכיר, מוּלם ישבו חברי מועצת העם, וסביבםֹישבו המוזמנים בחצי גורן. ממעל התנוססה תמונתו של הרצל. בשעה ארבע היכה דוד בן גוריון על השולחן. הקהל קם על רגליו ושירת "התקווה" פרצה ספונטאנית ולא על פי התכנית. בן גוריון קרא את ההכרזה ו"פניונוהרים", ופרקי ההיסטוריה של עמֵנו עלו תמונות תמונות ממילות המגילה. לאחר שסיים בן גוריון את קריאת ההכרזה הוזמן הרב פישמן, שבירך בקול רועד וחנוק "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והקהל ענה "אמן" בקול.

תוכן ההכרזה וחלקיה

מקובל לחלק את ההכרזה על הקמת המדינה ל- 4 חלקים:

החלק הראשון כולל מבוא היסטורי המתאר את קורות העם היהודי

החלק השני הוא חלק מעשי -משפטי המגדיר את סדרי השלטון במדינה

בחלק השלישי מפורטים עקרונות המדינה בעיני המכריזים

החלק הרביעי כולל הצהרות ופניות אל גורמים שונים

נבחן את תוכנו ואת משמעותו של כל חלק.

החלק הראשון: מבוא היסטורי - סיפורה של הציונות

חלק זה הוא הבסיס להכרזה כולה ובו מתוארים אירועים היסטוריים חשובים בתולדות העם היהודי. הרקע ההיסטורי המוצג בחלק זה מתאר את הקשרים בין העם היהודי לארץ ישראל ואת ההכרה של אומות העולם בקשר זה. המבוא ההיסטורי מתחיל בימי המקרא ומסתיים בהכרזת עצרת האומות המאוחדות מתאריך 29 בנובמבר 1947.

מן המבוא אפשר ללמוד על נימוקים שונים לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל:

חיי העצמאות הלאומיים של העם היהודי בארץְ ישראל לפני שהוּגלה ממנה, והקשר הרוחני של העם לארצו בשנות הגלוּת.

הניסיונות של היהודים לעלות לארצם ולהתיישב בה במשך כל תקופת הגלוּת, ובעיקר לאחר הקמת התנועה הציונית.

הקמת התנועה הציונית בראשוּת הוגה חזון המדינה, הרצל, כביטוי לשאיפת העם לחיות בארצו הריבונית.

ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי, שניתנה בהצהרת בלפור.

השואה באירופה כהוכחה לצורך בהקמת מדינה יהודית עצמאית.

העלייה וההעפלה לארץ ישראל, המוכיחות את רצונם העז של היהודים לעלות ארצה ולבנות בארץ את מדינתם הריבונית.

תרומתו של היישוב היהודי למאבק האומות שוחרות השלום והחירות נגד הנאצים ובני בריתם במלחמת העולם השנייה.

החלטת עצרת האומות המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947, המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

החלק השני: ההכרזה וסדרי המדינה

החלק השני בהכרזה הוא החלק המעשי והמשפטי שלה. זוהי ההכרזה עצמה -על הקמת המדינה, על שמה של המדינה, על מוסדותיה ועל סדרי השלטון בה. חלק זה של ההכרזה הוא החלק היחיד שאין ספקות לגבי תוקפו החוקי -חוקתי.

נתעכב על הפרטים של חלק זה:

המכריזים: חברי מועצת העם. 37 זהו גוף שמנה חברים, אשר ייצגו זרמים וקבוצות שונות ביישוב היהודי בארץ ישראל באותה עת: נציגי היישוב העברי בארץ ישראל )חברי הנהלת הוועד הלאומי) ונציגי התנועה הציונית (חבריה הנהלה הארץ -ישראלית של הסוכנות היהודית), וכן נציגים של מפלגות וארגונים אחרים.

מועד ההכרזה: ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל -יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.

אופיה של המדינה החדשה: מדינה יהודית. נאמר בהכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל."

שמה של המדינה: מדינת ישראל.

המוסדות הזמניים שלה: מועצתֵ העם תפעל כ"מועצת מדינה זמנית" (מעין בית נבחרים) ומִנהֶלֶת העם תהיה "ממשל הזמנית ".

החלק השלישי: עקרונותיה של מדינת ישראל

בחלקַ זה מצהירים מחבּרי ההכרזה על העקרונות שינְחו את המדינה בעתיד. 6 העקרונות שמדינת ישראל תהיה מבוססת עליהם, הם:

עליית יהודים לארץ: לכל יהודי יש זכות לעלות ארצה.

פיתוח הארץ לטובת כל תושביה:
הכוונה היא להרחבת יישובים ולהקמתם של יישובים חדשים , למפעלי פיתוח שונים ולהתרחבות כלכלית לטובת כלל התושבים.

אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל: המילה "דמוקרטיה" אינה כתובה במפורש בהכרזה, אך אופיה הדמוקרטי של המדינה נרמז בעקיפין ממילות ההכרזה, שכתוב בה כי המדינה תהיה מושתתת על יסוד החירות ותקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה:
א. שוויון זכויות - מדינת ישראל תקיים שוויון חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. הכוונה היא לשוויון בפני החוק, לשוויון בזכות הבחירה ובזכות להיבחר ובעוד זכויות פוליטיות, וכן לשוויון חברתי המתבטא באיסור אפליה ובמתן הזדמנויות שוות לכל.
ב. חופש - במדינהַ בעלת משטר דמוקרטי ליבראלי, השמירה על חופש דת, מצפּוּן, לשון, חינוך ותרבות, היא עיקרון חשוב ומרכזי.

שמירה על המקומות הקדושים של כל אחת מן הדתות.

יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: מדינת ישראל הצעירה מכריזה על שאיפתה להנהיג חברה חופשית וצדק חברתי לאזרחיה ועל שאיפתה לשלום ,וזאת לאור חזונם של נביאי ישראל.

נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, כגון: יישוב סכסוכים בדרכי שלום, שיתוף פעולה בפתרון בעיות בין -לאומיות בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות, ופיתוח יחס של כבוד לזכויות האדם.

החלק הרביעי: הצהרות ופניות שונות

בחלק הרביעי פונים כותבי ההכרזה אל גורמים אחדים בהצהרות ובקריאות שונות:

פנייה אלארגון האומות המאוחדות: מדינת ישראל מצהירה על נאמנותה לעקרונות מגילתֹ האומות המאוחדות. המדינה מצהירה על נכונוּתה לשתף פעולה עם האו"ם בהגשמת החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, ולפעול להקמת אחדות כלכלית של ארץ ישראל.

פנייה אל בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל בקריאה לשמור על השלום ולהשתתף בבניין המדינה. לערבים אזרחי ישראל מובטחים ייצוג במוסדות המדינה, אזרחות ושוויון.

פנייה אל מדינות ערב השכנות: ישראל מצהירה על רצונה בשלום ובשכנוּת טובה, ועל נכוֹנוּתה לשתף פעולה עם מדינות ערב ולקיים עזרה הדדית למען קידמה במזרח התיכון כולו .

פנייה אל העם היהודי בתפוצות להתלכד סביב המדינה ולסייע לה בעלייה ובבניין המדינה ובחיזוקה.

מעמדה המשפטי של הכרזה

ההכרזה על הקמת המדינה היא המסמך הראשון שפרסמה מדינת ישראל. זהו מסמך הצהרתי הקובע את אופיה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי וכמדינה דמוקרטית . בהכרזה מוצגים עקרונותיה של המדינה: עקרונות הצדק, השוויון, החירות ושאיפת השלום. בחלקיה השלישי והרביעי ניתן ביטוי לערכיה של מדינת ישראל ולזכויותיהם של אזרחיה.

ההכרזה היא אם כן מסמך חשוב. ומכיוון שכך, מתעוררות סביבה השאלות: מהו מעמדה המשפטי? האם היא חוּקה ? האם היא חוק? ומה קורה כאשר העקרונות שנקבעו בה עומדים בסתירה לחוקים שקיבלה הכנסת -האם מעדיפים אותה או את חוקי הכנסת?

מאחר שבישראל אין עדיין חוּקה כתובה, יש הרואים בהכרזה על הקמת המדינה מעין חוּקה. אך ההכרזה איננה חוקה, ולוּ רק משום שכתוב בה שבעתיד תחובר חוקה על ידי אסֵפה מכוֹננֶת נבחרת. ההכרזה גם איננה חוק, ולוּ רק משום שלא חוּבּרה על ידי בית המחוקקים של מדינת ישראל, הכנסת.

משפטנים סבורים ששאלת תוקפה המשפטי של ההכרזה יכולה להתעורר רק לגבי החלקים השני והשלישי. לחלקים האחרים -המבוא ההיסטורי והפניות לגורמים שונים - אין היבטים משפטיים, ולפיכך הם אינם יכולים לשמש למטרה משפטית.(*) לגבי החלק השני של ההכרזה - משפטנים סבורים שאין לראותו כבעל תוקף עדיף על חוק, ואין לראותו כבעל תוקף נחוּת מחוק. מכאן שאפשר לבטל הוראות הכּלוּלות בחלק זה על ידי חוק מאוחר יותר. על כל פנים, חלק מן ההחלטות הכּתוּבות בחלק זה לא בּוּצעו הבחירות נערכו כחצי שנה לאחר המועד שנקבע בהכרזה (בגלל המלחמה); עד היום טרם חוּבּרה חוקה לישראל, והרשות המחוקקת (הכנסת) קיבלה גם את תפקיד הרשות המכוננת חוקה.

שאלת מעמדה המשפטי של ההכרזה נדונה לא אחת בבית המשפט העליון , כאשר הוגשו לבג"ץ עתירות המסתמכות על ההכרזה. הנה דוגמה לכך:

בשנת 1953 נסגר העיתון "קול העם" בגלל פרסום מאמר ובו דברים חריפים נגד הממשלה. (נאמַר בו שהממשלה מחַרְחֶרֶתְ מלחמה וּ"מסַפְסֶרֶת בדם הבנים...") העיתוןָ עתַר לבג"ץ וביקש לבטל את החלטת שר הפנים לסגור את העיתון , בטענה שההחלטה פוגעת בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. בפנייתם הסתמכו העוֹתְרים על הכתוב במגילת העצמאות בדבר חירויות האזרח. בג"ץ ביטל את החלטת שר הפנים וקבע שאפשר לסגור עיתון רק כאשר הפרסום מהווה סכנה וַדָאִית לפגיעה בשלום הציבור. בפסק הדין התייחס בית המשפט לנושא מעמדה של ההכרזה. להלן דברי השופט אגרנט:

"מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות - ובפרט בדבר השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון - פירושם, כי ישראל היא מדינה שוחרת חופש. אמנם, ההכרזה 'אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם' […] אך במידה שהיא 'מבטא האת חזון העם ואת האני מאמין שלו', […] מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה , בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה…".

דברי השופט אגרנט: בג"ץ 73/53, חברת "קול העם "בע"מ נגד שר הפנים, פ"ד, ז, עמ' 884.

1. חוקה - מסמך העומד מעל לחוקים הרגילים, ובו מדינות ריבוניות מגדירות את עקרונות המימשל ואת זכויות האזרח וחירויותיו.
2. חוק - הוראה הנקבעת על ידי רשות עליונה במדינה, או מנהג ההופך עם הזמן לנורמה משפטית מחייבת.
3. אסֵפה מכוננת - רשות מיוחדת שתפקידה לכונן חוקה.
4. כל חוק יכול לבטל הוראות הכלולות בחוק שנחקק לפניו מלבד מקרים שבהם המחוקקִ שריֵין את החוק. בכך נעסוק בהרחבה בפרק הבא.
5. העליון המשפט בית - הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר במדינה. בית משפט זה הוא העַרכּאָה (הדרגה) המשפטית העליונה לערעורים על פסקי דין, ודנים בו בערעורים על פסקי דין של בית המשפט המחוזי. כן הוא משמש כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ).
6. בג"ץ דן בפניות של האזרחים נגד הרשויות (השלטון) בטענה שהן חרגו מסמכותן או פעלו בניגוד לחוק. הפנייה נקראת "עתירה".
7. עתירה -בקשה. האזרח פונה אל בית המשפט בבקשה להגן על חירויותיו, שנפגעו על ידי השלטון. (בלשון החוק, האזרח מבקש "סעד למען הצדק"). בג"ץ מוסמך להוציא צו המורה לרשות להשיב לאזרח את חירותו.

"קול העם" היה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית (מק") שפעלה בתקופות שונות ובשמות שונים. "קול העם" הופיע בשנים 1970-1949 וביטא את רעיונותיה ואת עמדותיה של המפלגה. מפלגה זאת הייתה נאמנה לברית המועצות ולרעיונות הקומוניסטיים בתחומי החברה והכלכלה. היא דגלה בהתנתקות מהמערב וצידדה בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית, וערבית -פלשתינית. במפלגה היו חברים ופעילים יהודים וערבי.

בפסיקה זאת קבע בית המשפט שההכרזה אינה מהווה חוקה אלא מסמך הצהרתי המבטא את חזון העם ואת עיקרי אמונתו. ועם זאת, בהחלטת בית המשפט נאמר כי "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה ." מכאן אנו למדים שכאשר אין חוק ברור שחוקקה הכנסת, או כאשר אפשר לפרש את החוק באופנים שונים, יעדיף בית המשפט את הפירוש המתיישב עם העקרונות שנקבעו בהכרזת העצמאות .

יתרה מזאת, מבג"ץ "קול העם" משתמע כי בעיני בית המשפט מגילת העצמאות, המבטאת את ה "אני מאמין "של העם ואת "חזון העם", אף איננה חוק. משמעות הדבר היא שהכּנסת רשאית לחוקק חוקים המנוגדים לעקרונות המצויים בהכרזה, ואם הכּנסת חוקקה חוק כזה - תוקפו המשפטי עדיף על פני הכתוב בהכרזה. המקרה הבא הוא דוגמה לכך:

זוג יהודים סירב להינשא על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים, וזאת מטעמי מצפון ותוך הסתמכות על הכתוב בהכרזה בדבר חופש דת ומצפון. הזוג עתר לבג"ץ, ושם נקבע כי:

"כאשר קיימת הוראת חוק מפורשת של הכנסת, שאינה משאירה מקום לשום ספק ,יש ללכת על - פיה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם אחד העקרונות שבהכרזת העצמאות."

בג "ץ 450/70: אילן רוגוזינסקי, יעל צחורי, דני שפוני, תמי שפוני נגד מדינת ישראל, פ"ד, כ"ו, עמ' 135.

ההכרזה ,לפחות בחלקה השלישי, היא כלי עזר פרשני בעל חשיבות משפטית, שאפשר להיעזר בו כדי לפרש הוראות וחוקים. פניות אל בג"ץ בבקשה לראות בהכרזה כלי עזר פרשני שממנו נגזרים הזכות לשוויון וחירויות שונות, הפכו לשכיחות במשך השנים. הנה שתי דוגמאות:

בשנת 1987 הוגשה לבג"ץ עתירה שעסקה בשאלה: מדוע אישה אינה יכולה להיבחרֵ לנציגה באספה הבוחרת את רב העיר. לפניכם דברי השופט ברק, המצביע על מקומו היסודי של ערך השוויון במשפט הישראלי תוך התייחסות להכרזת העצמאות:

"על הצורך להבטיח שוויון בישראל אנו למדים ממקורות שונים. הראשון שבהם הוא הכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

בג"ץ 958/87: פורז נגד ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד, מ"ב,(2) עמ' 309, 332.

המועצה המקומית כפר שמריהו סירבה להעמיד אולם ציבורי לרשות תושבי המקום, אשר ביקשו לקיים בו תפילות בחג על פי המנהגים והנוסח של "היהדות המתקדמת". בפסק הדין כתבו השופטים:

"מגילתה עצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה, וגם אם לא העניקה המגילה עצמה זכות לאזרח הניתנת לביצוע על דרך של תביעה משפטית, אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה."

בג "ץ 262/62: ישראל פרץ ואחרים נגד יו"ר, חברי המועצה המקומית ותושבי כפר שמריהו, פ"ד, ט"ז, עמ' 2116.

לסיכום

לחלקה השלישי של ההכרזה יש ערך משפטי: ככלי שבית המשפט יכול להיעזר בו לצורך פרשנות; כעקרונות המחייבים את המינהל במדינה; וכעקרונות שאפשר לסתור אותם רק על ידי חוק מפורש. אולם בעיקרו של דבר ,ערכה של ההכרזה הוא בכך שהיא מבהירה את אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית .

מומלץ לבקר באתר הכנסת באינטרנט, שכתובתו www.knesset.gov.il : באתר מדור שעניינו הכרזת העצמאות ובו גם קישורים למושגים ולמוסדות הקשורים להכרזה.

להרחבת העניין

עקרונות ההכרזה, חוקי היסוד וזכויות האדם בישראל
בשנות ה- 90 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם(**)
בשנת 1992 נחקק 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'.
בשנת 1994 נחקק 'חוק יסוד: חופש העיסוק', ובאותו זמן תוּקן גם 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו '. חוקי יסוד אלה עוסקים בזכויות האדם בישראל. 'חוק יסוד: חופש העיסוק' עוסק בזכות היסוד של האדם לחופש בתחום העיסוק, ו'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' עוסק בכמה זכויות יסוד כמו: הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף, הזכות לכבוד האדם, הזכות לקניין, הזכות לחירות והזכות לפרטיות. זכויות אלה הוכרו בעבר על ידי בית המשפט העליון בפסיקותיו, אך חוקי היסוד נתנו להן מעמד של זכויות חוקתיות על - חוקיות. לפי סעיף 8 ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', הכנסת מוגבלת ביכולתה לחוקק חוק העומד בסתירה לחוק יסוד זה. בסעיף זה נאמר :

"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל."

הכוונה היא לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, אם הכנסת תחוקק חוק העומד בסתירה לתנאים שנקבעו בחוק היסוד, יוכל בית המשפט לפסול חוק כזה. יש הרואים בשינוי זה מהפכה חוקתית. בפסיקות שונות של בית המשפט העליון נאמר שבית המשפט רשאי לקבוע שחוק הסותר אחד מחוקי היסוד האלה הוא חסר תוקף. עולה השאלה: האם מהפכה חוקתית זאת נוגעת רק לזכויות שנקבעו במפורש בחוקי היסוד (כמו: חופש העיסוק והזכות לפרטיות) או שהיא כוללת גם זכויות שלא נזכרו במפורש בחוקי היסוד (כמו: הזכות לשוויון, חופש הביטוי וחופש הדת והפולחן). בשאלה זאת קיימת מחלוקת בין השופטים. לפי גישה אחת, חוקי היסוד חלים לפחות על חלק מן הזכויות שלא הוזכרו בהם. נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, סבור שכבוד האדם וחירותו מקבל את משמעותו מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ,והוא כולל בהם את ערכי השוויון וחופש הביטוי וערכים אחרים שהם ביטוי לכבוד האדם וחירותו במדינה. הגישה השנייה אינה רואה את חוקי היסוד ככוללים זכויות שלא נמנו בהם .

על מה מתבססת הטענה שחוקי היסוד כוללים גם זכויות שאינן מנויות בהם? כדי להשיב לשאלה זאת יש לפנות אל הסעיף הראשון של שני חוקי היסוד - סעיף שכותרתו "עקרונות יסוד" - הקובע כי:
"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ."

סעיף זה, המחבר את חוקי היסוד אל ההכרזה על הקמת המדינה, מעורר שוב את שאלת מעמדה המשפטי של ההכרזה:
האם חל שינוי במעמדה החוקתי של ההכרזה בעקבות חיבורה אל חוקי היסוד?

התשובה על כך אינה חד משמעית. עד לחקיקתם של חוקי היסוד בשנות ה- 90, הגישה המקובלת להכרזת העצמאות הייתה שאף על פי שהיא מבטאת את "חזון העם" ואת "האני מאמין" שלו, אפשר להשתמש בה רק לצורכי פרשנות ולא כמסמך חוקתי עליון שאפשר לבטל באמצעותו חוקים. אמנם ההתייחסות להכרזה על הקמת המדינה בחוק היסוד היא חידוש המחזק את מעמדה החוקתי של ההכרזה, אך אין הסכמה בין שופטי בג"ץ לגבי משמעותו של סעיף זה.

גישה אחת, שהיא דעת הרוב, אומרת שלסעיף זה יש חשיבות לצורך פרשנות בלבד. כלומר, אין הסעיף מהווה מקור לזכויות אדם שאינן מופיעות בחוקי היסוד עצמם אולם מופיעות בהכרזה - זכויות כמו ערך השוויון וחופש הלשון, החינוך והתרבות. לפי גישה זאת, סעיף "עקרונות היסוד "בחוקי היסוד קובע כי פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה הכרזת המדינה היא מקור פרשני בעל מעמד גבוה, היא עיקרון חוקתי. כלומר, סעיף "עקרונות היסוד" קובע עיקרון שלפיו כל חוק, כולל חוק בעניין זכויות האדם, יש לפרש באופן שמתאים להכרזת המדינה ולעקרונות הכתובים בה .

הגישה השנייה, שהיא דעת המיעוט, אומרת שלסעיף זה יש מעמד עצמאי והוא מורה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונות ההכרזה.לפי גישה זאת, סעיף "עקרונות היסוד" נותן לעקרונות היסוד המרכיבים אותו (ובכללם לעקרונות ההכרזה) מעמד חוקתי על -חוקי, וההכרזה מהווה מקורן של זכויות שאינן מופיעות בחוקי היסוד (כמו: הזכות לשוויון).

בפסקְ דין של בג"ץ אומר השופט ד 'לוין שבית המשפט ראה לעצמו להשתמש בהכרזה כמקור לפרשנות ואף כּיָתֵד שאפשר להצמיד אליו את זכויות היסוד. כלומר, הוא משתמש בפסקה זאת כמקור לזכויות אדם נוספות :

"חוקי היסוד [הכוונה היא ל'חוק יסוד: חופש העיסוק' ול'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'] הביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאין היא עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם, שהרי יש להעמיד את המחוקק הישראלי בכוננו חוק יסוד בחזקת מי שאינו משחית מילותיו לריק ואינו מאחז עיניים, אלא מבקש ליתן בידי האזרח בישראל מגילת זכויות ברמה חוקתית על חוקית ."

(בג"ץ 726/94, כלל נגד שר האוצר, עמ' 443)
מעבֶר לוויכוח בנושא זה ,הכול מסכימים כי למסמך ההכרזה על הקמת המדינה יש מעמד של מסמך יסודי המנחה את בתי המשפט ואת רשויות השלטון השונות -מסמך המבטא את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.

* כך, למשל סבור פרופ' אמנון רובינשטיין, כפי שכתב בספור המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, הוצאת שוקן 1991, עמ' 55-37.
** על חוקי היסוד, ובכללם על חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם, תלמדו בהרחבה בפרק השלישי, בעמודים 37-33.

לקריאה נוספת:

על מנהלת העם באנציקלופדיה Ynet