"במזל טוב זבס עבדת עזור לארנאיוס אשר בנה את המגדל הזה באותות טובים, בשנת 188, בעזרתם של האדריכל ואילוס מפטרה ואבטיכוס".

בקיץ 1902 גילה אלואיס מוסיל, חוקר צ'כי שבילה שנים רבות במזרח, את הכתובת הזאת, הכתובה ביוונית, בחפירות העיר הנבטית עבדת שבנגב. מוסיל חקר את צפון ערב, תדמור (פלמירה), פטרה, וערך מסעות אחדים בנגב. אמנם מוסיל לא היה הראשון שביקר בעבדת, אך הוא היה הראשון שלתיאוריו ולתצלומיו באזור הייתה חשיבות. אחד מסודות הצלחתו טמון בעובדה שהוא ערך את מסעותיו לבדו, כשהוא מלווה בשומר-מדריך אחד בלבד. ציודו כלל שמיכה אחת, ואת מזונו ידע שיקבל מן הבדווים מכניסי האורחים.

הכתובת הזאת חשובה ביותר, כי נזכר בה פולחנו של האל זבס-עבדת. עבדת היה המלך הנבטי השני בשם הזה, הוא מלך בשנים 62-58 לפסה"נ, ועל שמו קרויה העיר. הנבטים, עם סוחרים שממלכתם נתקיימה בחבלים שונים של ארץ-ישראל, עבר הירדן וסוריה, סגדו לו כלאל. בכתובת נאמר שהיא משנת 188, והכוונה היא שנת 188 לפרובינציה הרומית ערביה, שנוסדה ב-22 במארס 105 לספירה, כך שמדובר על שנת 4-293 לספירה. הכתובת מעניינת גם בזכות שמות האנשים הנזכרים בה, ומשום שהיא מלמדת על הקשרים שקיימה עבדת עם פטרה, עיר הבירה הנבטית לשעבר. שמות האנשים הנבטיים מתורגמים ליוונית: ארנאיוס, הוא שלמו בנבטית, אבטיכוס – גד-טב, וואילוס הוא ואילו הנבטי.

מאחר שהשלום שרר בארץ הנבטים, הם לא בנו חומות בעריהם כי אם מגדלי שמירה ותצפית, דוגמת המגדל הזה שבעבדת. כאשר סיים מוסיל להעתיק את הכתובת, הוא ניסה לטפס אל גג המגדל, אולם חלק מן הקיר התמוטט, והכתובת נעלמה מתחת להריסות.

אחרי מוסיל ביקרו כאן בחורף 1904 חוקרים צרפתיים מבית-הספר למדעי המקרא בירושלים ששהו בעבדת כשבוע, כל עוד בשר הכבש שרכשו מהבדווים השביע את רעבונם ובורות המים העתיקים בסביבה הרוו את צימאונם. הם מצאו את הכתובות הנבטיות הראשונות בעבדת, וחשיבות תצלומיהם, התכניות ששירטטו ותיאוריהם עומדת עד היום. אולם גם הם וגם החוקרים שחפרו אחריהם עד שנת 1937, אז נפסקו החפירות, לא מצאו את הכתובת הזאת.

החפירות הנרחבות בעבדת חודשו בשנת 1958 מטעם רשות הגנים הלאומיים, בהנהלת פרופ' מיכאל אבי-יונה. בשנים 1959-1961, כשניהלתי את החפירות במקום מטעם האוניברסיטה העברית, ידעתי על קיומה של הכתובת מן הספרות, אך מקומה נעלם מפניי. בספרו מוסיל אינו מציין היכן בדיוק הוא מצא את הכתובת, וכשבדקתי את סביבת המגדל, לא ראיתי דבר. "המגדל הרומי", כך קראנו למבנה הזה, הוא אחד האתרים האחרונים שנחפרו בעבדת בשנת 1961. העבודה הייתה קשה, וכדי להקל עליה הניח יהושע כהן שניהל את העבודות, מסילת ברזל קטנה, שקיבלנו בהשאלה ממפעלי ים-המלח. מאחר שהמקום שנועד לשפכים היה מדרום לבניין, הונחה המסילה אל אותו כיוון.



כך חפרנו את צדו הדרומי של הבניין, שהיה קיר אטום, ואת צדו המזרחי והמערבי, שפרט לחלונות צרים לא היה בהם דבר. רק כאשר הגענו אל צדו הצפוני של המגדל, נתגלה הפתח ומעליו הלוח שעליו נשתמרה הכתובת, ושם היא נמצאת עד היום. על אף תאריכו המאוחר שימר המגדל את כל הסגולות הטובות של האדריכלות הנבטית, והוא עומד על תלו כמעט בשלמותו למרות רעידות האדמה שעבר.

הנבטים, שעסקו בסחר אורחות, הקימו תחנות-דרכים לאורך הנתיבים הארוכים מערב לעבר-הירדן ולדרום ארץ-ישראל. עבדת הייתה תחנת הדרכים הנבטית הגדולה ביותר. השרידים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הם שברים של כלי-חרס מן התקופה ההלניסטית ומטבעות מן המאות השלישית והשנייה לפסה"נ. עם כיבוש עזה בשנת 100 לפסה"נ בקירוב בידי אלכסנדר ינאי, ניטש הנגב. לפי השערות, נכבשה עבדת מחדש על-ידי המך הנבטי עבדת השני (62-58 לפסה"נ) והלה אף נהרג בקרב. את העיר עבדת בנו מלכו הראשון (59-30 לפסה"נ) ועבדת השלישי (30-9 לפסה"נ).

תחילה הם בנו מקדש למלך-האל עבדת השני. המקדש נבנה סמוך לאמצע המאה הראשונה לפסה"נ, והוא ממוקם בין שער המצודה מהתקופה הרומית המאוחרת-ביזנטית והכנסייה הדרומית. המקדש הזה היה בסגנון המקדשים הכנעניים-ישראליים, שאומץ על ידי הנבטים, תושבי דרום הממלכה. במקדש יש אולם, היכל ודביר (אזור קודש הקודשים). מן האולם נשתמרו יסודות בלבד, על גבי ההיכל ניצב היום קיר התמך הכבד המעוגל, שנבנה לפני הכנסייה והמצודה.

הדביר נשתמר במלוא גובהו, והפתח הראשי, הסתום, נראה בקיר הדרומי של הדביר. המקדש הנבטי היה מקורה בקורות עץ שהובאו מסוריה או מלבנון. בתקופה הרומית המאוחרת-הביזנטית נקרע פתח חדש, והדביר הפך למגדל במצודה. המקדש עמד סמוך לדרך השיירות הנבטית שהוליכה מן הערבה לעבדת ולים-התיכון.

עבדת פרחה מאוד במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, ועל מנת להגן על השיירות שנעו על הדרך מן הערבה אל הים בנו הנבטים מחנה צבא גדול בצפון השלוחה. המחנה בנוי במתכונת של מחנות הצבא הרומיים. בכל רובע מרבעי המחנה יש שני קסרקטינים, שבהם מקום לכ-800 חיילים. לאורך חומות המחנה נבנו חדרים נוספים, בהם אפשר היה לשכן עוד חיילים רבים. רחובות המחנה היו רחבים במיוחד, ובהם, משערים, היו סככות לגמלי המשא והרכיבה. ככל הנראה נעזב המחנה באמצע המאה הראשונה לספירה בקירוב, לאחר שקיעת הסחר הנבטי ופשיטת שבטים ערביים חדשים.

עבדת הנבטית הייתה מרכז פולחני חשוב במשך יותר משלוש מאות שנים. המקדש הקטן המיוחס למלך-האל עבדת, שימש את העיר הקטנה בראשיתה, אולם עם גידול תנועת השיירות החלו הנבטים, בהנהגתו של עבדת השלישי, שבנה מקדשים בכל רחבי הממלכה, לבנות מקדש הראוי לעיר מרכזית כעבדת. לשם כך יישרו את הסלע הבולט מן השלוחה מערבה, הקיפוהו בקירות תמך גדולים, ובנו שלושה מעלות-שערים שהוליכו למקדש מכל עבר. שניים מן המעלות האלה נשתמרו שלמותם עד היום. מן המקדש הגדול נשתמר המבוא המרוצף, ועל השער ישנן כתובות הקדשה ביוונית, אחת מהן עם תאריך משנת 8-267 לספירה, בזמן שהמקדש חודש בפעם האחרונה בידי תושבי עבדת.

מן המקדש הראשון נמצאו ממצאים שונים שנשמרו באוצר המקדש. בית האוצר הקטן היה ממוקם בקצה הדרומי של האכסדרה המרוצפת. החדש נשען על שלוש קשתות, שתיים מהן התמוטטו וקברו את אוצר המנחות שהובאו למקדש. בין אלה היו כלי חרס נבטיים מצוירים מאיכות מעולה, כלי-חרס מיובאים מרומא, פסילים (פסלי אלילים) מארד, תכשיטי זהב, ולוחיות שיש כתובות. אחד מפסילי הארד המעניינים הוא נר בדמות אדם ברברי שעליו חקקו הנבטים כתובת הקדשה. בלוחית שיש אחת נזכרו שלושה נסיכים מבית המלוכה של חרתת הרביעי (9 לפסה"נ – 40 לספריה). בלוחית אחרת מימי אותו מלך, צוינה "שנת שתיים" היא 8-7 לפסה"נ, שנה שבה כבר עמד המקדש על תלו והובאו אליו מנחות. מהמקדש עצמו לא נותר כמעט דבר. המקדש היה קיים כמעט עד לשנת 300 לספירה.

כמה עשרות שנים לאחר מכן הגיעה הנצרות לעבדת, וכמנהג בני האדם מאז ומעולם, בנו הנוצרים החדשים את הכנסייה הראשונה שלהם על חורבות המקדש הישן, ולא רק שלא הניחו אבן על אבן, אלא שאת האבנים המעוטרות שהשתמשו בהן לבניית הכנסייה קברו אל תוך פנים הקיר, כך שהטומאה לא תיראה. במשך התקופה הרומית המאוחרת בנו במתחם המקדשים גם מקדש לאפיס המצרי, ומקדש מצופה אבן לבנה לאפרודיטה אלת האהבה, כפי שמעידות כתובות ביוונית שנמצאו גם הן באזור המקדש. במערת הקברים הגדולה במדרון הדרומי-מערבי נמצאו כתובות אחדות ביוונית, אחת מהן משנת 242 לספירה, אז היה המקדש עדיין קיים. כל הכתובות במערה הזאת הן של נשים, וייתכן שהן היו כוהנות של אפרודיטה. אשה אחת מתוארת כ"תכשיט היקום, חכמה וגם יפה". כל הסגולות שנדרשו לכוהנת אלת האהבה.



המקדשים שימשו גם כמועדונים שבהם התכנסו למנוחה ולבילוי מוליכי השיירות, ששהו תקופות ממושכות בדרכים במדבר. אולם במערכת כלכלית מורכבת כמו המערכת הנבטית היה למקדשים תפקיד חשוב נוסף על התפקידים הדתיים והחברתיים.

המקדש הנבטי שימש כמערכת בנקאית. חלק לא קטן מן הנבטים "התפרנסו" משוד דרכים, ואמנם השיירות הובילו סחורות יקרות-ערך שיש בהן פיתוי רב. לכן, כמו בעולם של יוון או רומא הקלאסית, שם היו בתי-אוצר ליד המקדשים הגדולים, בנו בתי-אוצר כאלה גם ליד המקדשים הנבטיים הגדולים. כך יכלו מוליכי השיירות להימנע מלשאת עמם סכומי כסף גדולים, שהיו דרושים לתשלום עבור הסחורות שקנו בערב ועבור השירותים המרובים בדרכים. ההתאגדויות המסחריות נהגו להפקיד סכומי כסף במקדשים לאורך הדרכים, והשיירות היו מושכות סכומים לפי צורכיהן כנגד תעודות אשראי או דומיהן שהציגו במקדש.

אין ספק שעיקר כלכלתה של עבדת התבסס על השירותים שסיפקה במישרין לשיירות. אמנם עד היום לא נתגלה בעבדת מלון אורחים הקודם למאה השלישית לספירה, אולם לא ייתכן שמוסדות כאלה לא היו קיימים בעיר כעבדת הנבטית. באחד מסיורי האוויר שערכנו במסוק מעל עבדת מאז שנת 1989, גילינו מקור כלכלי נוסף חשוב מאוד, שממנו התפרנסה העיר. אמנם ידענו גם מסיורי קרקע שמסביב לעיר יש גדרות רבות לגידול בעלי-חיים, אבל רק בסיורי האוויר יכולנו ללמוד על ההיקף העצום של התופעה. הגדרות עשויות קירות נמוכים של אבני שדה, שאורכן 20-40 מטרים. בפינותיהן של הגדרות מצויים שרידים לקיומם של אוהלים, שבהם דרו המטפלים בבעלי-חיים. גדרות כאלו פרושות לכל אורך במת ההר שממערב לעיר, מגבולות הבתים ועד לקצה המדרון. גם לאורך המדרון המערבי מצוי מספר רב של גדרות כאלו. ככל הנראה גידלו בגדרות הגדולות יותר גמלים ללחימה, למשא, לרכיבה ולמזון. בגדרות הקטנות גידלו כבשים ועזים, שמהם הפיקו חלב ותוצרתו, בשר, צמר ועורות. בכמה מערות קטנות על הר עבדת נתגלה חומר, זוהה על-ידי ד"ר בלוך, הכימאי הראשי של מפעלי ים המלח, כסלפטר (חנקת האשלגן) שבעזרתו משמרים בשר. את החומר הזה הפיקו מהרווית אשלגן שהובא מים-המלח בשתן של בני-אדם ובעלי-חיים.

בסיור האווירי האחרון שעשינו בעבדת בשנת 1990 גילינו בקצה הצפוני-מערבי של במת ההר מתקן נוסף, שכדוגמתו לא נמצא עד היום בנגב. מן האוויר הוא נראה כמעין ברכה עגולה. ביקשנו מהטייס לנחות שם כדי לבדוק את המתקן. המבנה שקוטרו 25 מטרים, לא יכול להיות ברכה, כי לא הייתה בו אפילו אבן אחת, וכולו היה עשוי אבק טחון עד דק. בדמיוני התרומם במרכז המעגל מוט עץ עבה, שסוס היה קשור אליו בחבל ארוך. אין ספק שהמעגל הזה (מצאנו בקרבתו שרידי מעגלים נוספים שכבר יצאו מן השימוש) שימש לאימון סוס הפרא, שלימים נודע בשם הסוס הערבי, אשר גודל גם באורוות העיר ממשית.

בעבדת נתגלה גם בית-יוצר לכלי חרס. לגילוי בית-היוצר קדמו חפירות באתרים אחדים בעיר, שנמצאו בהם רבבות שברים של כלי חרס נבטיים מצוירים ומספר רב ביותר של כלים מסוגים אחרים. מאחד האתרים, ערמת שפכים של בית נבטי, רשמנו מספרי זיהוי לכ-30,000 שברים של כלי חרס נבטיים מצוירים. פרופ' נלסון גליק, גדול חוקרי הנבטים טוען ששברי הכלים הנבטיים שייכים לסוחרים הנבטיים שכנראה אהבו לאכול מהכלים שלהם (שעוביים כמ"מ אחד), ולכן טלטלו אותם עמם. אולם בדרך זו אפשר להסביר מציאותם של חרסים מעטים בלבד, ולכן מסקנתי הבלתי נמנעת הייתה שאת הכלים האלה יצרו בעבדת עצמה.

החיפוש אחר בית-יוצר לא היה עניין פשוט. בדרך-כלל אפשר לאתר בית-יוצר בעזרת סיגים ופסולת-יוצרים הנמצאים בקרבתו, אולם החיפוש אחריהם לא העלה תוצאות. רק כעבור זמן למדנו עד כמה נקייה מפגם הייתה עבודת היצירה של היוצר המקומי. כדי להכניס שיטתיות בחיפוש, הצטמצמתי לשוליים המזרחיים של העיר, שם מיקומו של בית-היוצר היה הגיוני, היות שהרוח הנושבת משם היא חרישית, ואינה מסיטה את החום הרב העולה מן התנור אל העיר כדרכה של הרוח המערבית. כל השאר היה עניין של מזל, שהוא ידידם של בעלי החשיבה ההגיונית. באחד הימים הגעתי לשטח הרבה לפני עלות החמה, וציפיתי לביקורם של אנשי רשות-הגנים. כמנהגי ביליתי כל רגע פנוי בחיפוש אחר בית-היוצר. והנה, כשהפציעו קרני השמש הראשונות, הן סימנו קטע של מעגל. השלמתי את המעגל בפטיש הארכיאולוגים, והפטיש חדר אל תוך שכבה עבה של אפר שמן. קלעתי בול לתוך כבשן-היוצרים.

השאר כבר היה קל. במשך כשישה שבועות נחשף המתקן כולו, שכלל חדר לעיבוד הטין, חדר גלגל היוצרים, ספסל לעיבוד החומר ולייבוש כלים, וכמובן – הכבשן. היוצר של עבדת היה איש סקרן מאוד וייבא כלים ממגוון ארצות: מאנגליה בצפון-מערב, מהולנד ומגאליה במערב, מאיטליה במרכז, ומקרים לחופי הים השחור במזרח. בעזרת היבוא העשיר עלה בידינו בפעם הראשונה לקבוע בדיוק רב את זמן יצירתם של הכלים הנבטיים. עד היום בית-היוצר של עבדת הוא המתקן הנבטי היחיד מסוג זה. נטישתו של בית-היוצר סמוך לאמצע המאה הראשונה לספירה מסמנת את סוף תקופת השפע הנבטית. למעשה יכול היה להגיע גם הסוף לחיים הנבטיים, אולם לא אצל עם רב תושייה כזה.

בעבדת ובסביבותיה נתגלו חפצים גדולים העשויים אבן, שזוהו כמזבחות-נסך נבטיים. על צד אחד לפחות של המזבח חקוקה כתובת נבטית. מתכנן של כל הכתובות יחד עולה כי בין השנים 88-98 לספירה, בימי המלך הנבטי האחרון, רבאל השני, (70-106 לספירה), המוכתר בתואר "המביא חיים וישועה לעמו", נתרחש נס במדבר. הנבטים מובילי השיירות במדבר המומחים ליצירת מקורות מים, הצליחו להטות את מי המדרונות אל תוך חלקות שדה ולהצמיח גידולים חקלאיים. זאת הייתה התחלה חדשה אצל עם שאמונתו אסרה עליו לזרוע זרע, לטעת עץ, לשתות יין ולבנות בית. עתה נפתחה הדרך לחיים חדשים, שנמשכו עד כ-700 שנים, עד לכיבוש הערבי של הנגב.

המאה הרביעית לספירה הייתה עתירת תהפוכות. את בואה של הנצרות לעבדת כבר הזכרנו. שני הקיסרים הרומיים דיוקלטינוס (285-303 לספירה) וקונסטנטינוס הגדול (308-337 לספירה) בנו לא רק כנסיות בכל מקום, אלא החלו גם לבצר את הנגב כנגד הפולשים הערביים. בניצנה ובעבדת בנו הקיסרים מצודות מגן, ואילו העיר הקטנה ממשית הוקפה כולה בחומה. ממשיכם של הקיסרים הללו, תיאודוסיוס השני, גייס צבא גבולות והושיב אותו בגבולות של ארץ ישראל. בדרום הר חברון ובבקעת באר-שבע ישבו חיילים רומיים סדירים, אולם ביישובי הנגב גויסו יחידות מקומיות, שישבו כ-250 איש בכל אחד משלושת האתרים הללו, ועוד יחידה קטנה שישבה בבירה חלוצה. כמו החיילים הסדירים קיבלו גם החיילים האלה שכר מהממלכה וחלקות אדמה לעיבוד חקלאי, ובדרך זו תמכו תמיכה כלכלית חשובה מאוד ביישובי הנגב. הסידור הזה נתקיים עד לימיו של יוסטיניאנוס שהפר אותו, ובכך החיש את סוף ההתיישבות בנגב.

עד שנת 300 לספירה בקירוב הייתה עבדת מיושבת באוכלוסייה נבטית, זאת אנו למדים מן הכתובת הנבטית-יוונית במגדל הרומי. במשך המאות הרביעית והחמישית מתרחשים דברים רבים בעבדת, אבל רק בעזרת התעודות הרבות הכתובות על אבן ופפירוס בניצנה אנו יודעים, שלצד ההתבוללות של האנשים הקשורים בכנסייה, קיים עדיין יסוד נבטי מוצק באוכלוסייה.

האקרופוליס הנבטי והמקדשים שעליו מפנים עתה מקום לכנסיות. הכנסייה הקדומה בעבדת, מאמצע המאה הרביעית לספירה בקירוב, היא הכנסייה הצפונית. כשבוחנים את תכניתה רואים מיד כי היא תוכננה בעבדת, על-ידי אנשים שלא היו בקיאים ביותר בתכנית של בית- התפילה הנוצרי החדש. הם בחרו להציב את הבניין באותו מקום שבו עמד, כנראה, אחד המקדשים הנבטיים, שפורק עד לאבן האחרונה. הכנסייה החדשה תוכננה כבזיליקה, וריצופה נעשה מאבנים מעוטרות שנלקחו מן המקדש האלילי. אולם הרצפים שברו את האבנים לגושים קטנים יותר, ואת הצד המעוטר הסתירו במעבה הרצפה. הקיר הדרומי (היחידי שנשתמר במלואו) בנוי כולו מאבנים גדולות מעוטרות עיטור אדריכלי עשיר, וגם העיטור הזה קבור במעבה הקיר, כדי שלא ייראה. בבדיקות שעשינו במעבה הקיר מצאנו חצאי חוליות של עמודים, אומנות (עמודים חזקים שנושאים את קורות הבניין) ואבנים מעוטרות אחרות כשכלפי חוץ נראה רק הצד הגס של האבן, עד כדי כך גדולה הייתה רתיעתם של הנוצרים החדשים מן היצירה האלילית.

כאמור הכנסייה היא בזיליקה, אולם בזיליקה מאוד לא מושלמת. החצר במערב הבניין עשויה כחצר של כנסייה, אולם טורי העמודים שבה לא מלאים. בגלל קיומו של בניין שקדם לכנסייה האולם איננו אולם מלבני, הכיוון למזרח אינו מדויק, ולבוניה לא היה ברור כיצד להציב את הבימה ואביזריה. החלק היחיד בכנסייה שתוכנן כהלכה בידי אדריכל איש דת נוצרי מומחה הוא בית הטבילה. בצד תא הטבילה למבוגרים היה גם אגן טבילה קטן לילדים.

כעבור כמאה שנים נבנתה כנסייה חדשה בעיר בפינה הדרומית-מזרחית של כיכר המקדשים. בכנסייה זו נמנעו מכל הטעויות שעשו בתכנון הכנסייה הראשונה. הכנסייה הדרומית שימשה גם לקבורה. הקבורה בכנסייה החלה בסתיו בשנת 541 לספירה, השנה שבה פרצה מגפת הדבר הנוראה, שהתפשטה בכל רחבי האימפריה הביזנטית. המגפה תבעה חללים רבים גם בנגב. התפרצות המגפה היא הסיבה לכך שחלק מכנסיות הנגב הפכו לבתי-קברות, ייתכן שאלה אף שימשו קודם לכן כבתי-חולים. כנסייה זו קרובה מאוד למקום המקדש של עבדת האל, ומשום כך העבירו לחצר הכנסייה את השער שהוליך מן האולם לדביר. מלבד השער העבירו לכאן את העמודים ופריטים אדריכליים אחרים. אולם כאמור בתוך הבזיליקה עצמה לא העזו להשתמש בפריטים אדריכליים טמאים.

הכנסייה הזאת חרבה באש עזה שהוצתה, כנראה, על-ידי הכובשים המוסלמים בשנת 636 לספירה. זעם הכובשים היה כה רב, שהם החריבו את ציוד הכנסייה ומיד הציתוה באש, מבלי לבזוז את הבניין.

עבדת הביזנטית הייתה עיירה בת כ-3,000 תושבים, שהתפרנסה מחקלאות ומתמיכה צבאית שממנה נהנו כמחצית מתושביה. החקלאות הייתה מגוונת מאוד, ומושג על הגידולים החקלאיים שגידלו בנגב אנו מקבלים מעיון בפפירוסים של ניצנה. החקלאות התבססה בעיקרה על חיטה, שעורה וקטניות. יש להניח כי פירות וירקות, שאינם נזכרים בתעודות גודלו גם הם.

אולם ייחודה של עבדת היה בגידול ענבי יין ובייצור יין. בעבדת נתגלו עד עתה ארבע גתות משוכללות ומתקן אחד לייבוש ענבים ופירות אחרים. שתיים מן הגתות הן על האקרופוליס עצמו, ושתיים מצויות בעמקים למרגלות העיר. כל גת הכילה כמה מרכיבים יסודיים: מחיצות ביניהן אחסנו הכורמים את היבול שהביאו השכם בבוקר עד בוא תורם לדרוך את ענביהם, ומשטח דריכה שממנו יוצאות תעלות תת-רצפתיות לבור היקוות התירוש. בכמה גתות בעבדת יש סוגים שונים של משטחי דריכה ומספר בורות תירוש בגדלים שונים, דבר המעיד על כך שבעת ובעונה אחת דרכו מספר זנים של ענבים, וייצרו סוגים שונים של יין.

האקלים המיוחד של עבדת, שהוא קר יותר בחורף מזה של שבטה או של אזור מכתש רמון, התאים במיוחד לייצור יין יבש. היין הזה היה אהוב במיוחד על אנשים שמוצאם באירופה, כמו החיילים הרומיים ששירתו בארץ ישראל, ואולי לראשונה עלתה ארץ ישראל על מפת יצרני היינות המשובחים. אולם צריך לזכור כי אחד האיסורים החמורים ביותר על הנבטים חל על שתיית יין, והם עברו דרך ארוכה עד שייצרו את היין בעצמם. על מדרון ההר בעיר הביזנטית בעבדת היה לפחות יקב אחד. היקב מוקם בחלקה הפנימי ביותר של מערה, ובינו לבין שאר חלקי הבית מבדיל מסדרון ארוך חצוב בסלע, שמבודד את היקב מן האוויר שבחוץ, ושומר על טמפרטורה קבועה כאשר מתרחשת התסיסה.

על במת ההר ובמדרונות של עבדת ניצבות תלוליות שהבדווים כינו אותן "תולילאת אל-ענב". היום חלוקים החוקרים בדעותיהם בדבר משמעות התלוליות. אני עצמי סובר כי היה קשר בין התלוליות לגידול גפנים, כפי שמורה השם. בעבדת נתגלו גם חלקים של בית-בד לעצירת שמן. ומן הפפירוסים אנו יודעים, ששמן-זית היה אחד מענפי הייצור החקלאי החשובים בנגב.

תושבי הנגב בתקופה הביזנטית הם ללא ספק צאצאי הנבטים. על כך מעידות גם שיטות הבנייה שלהם. העביר עבדת בתקופה הביזנטית היא מיוחדת במינה. העיר משתרעת לכל אורך המדרון המערבי של האקרופוליס. ייתכן שכבר בתקופה הנבטית השתרע כאן בית-העלמין של העיר, שנוצל שוב בתקופה הביזנטית, אולם עתה נוצלו המערות כחלק מעיר המגורים וכבורות לאגירת מים. בעבדת נחפר במלואו בית מן התקופה הביזנטית. יחידת המגורים בבית הזה כוללת בית בנוי אבן ומאחוריו מערה.

הבנייה שונה במעט מאוד מן הבנייה הנבטית המקורית. סיתות האבנים הוא טוב, אבל בגלל יוקר העבודה ומיעוט יחסי באמצעים כספיים, אין כמעט שימוש באבני גזית. מגדל המדרגות המשוכלל, שהיה עדיין בשימוש במגדל הרומי, נעלם עתה לגמרי, ובמקומו באה מערכת פשוטה וזולה של מדרגות, שנבנו באלכסון אל תוך הקיר. בתכנון פנים הבית אין שינוי, והקירוי נעשה בקשתות ובלוחות אבן. הדבר מגביל אמנם את רוחב החדרים לשישה מטרים, אך אין הגבלה באורך החדרים. המזוזות והכותרות של אומנות הפתחים כמעט תמיד מעוטרות.

המערה המשמשת חלק מהבית רחבה, והיא תחליף לחצר המשק, החסרה בבית הזה. בחדר הקדמי של המערה יש ציורי קיר ובהם מתוארים תיאודורוס וקדוש נוצרי נוסף וכן כתובות תפילה ותחינה, המבטאות את חשש דיירי הבית מקנאה ומכישוף. ככל הנראה, היה זה בית-תפילה פרטי. במערה זו היה מקום רב לאחסנת גרעיני תבואה, פירות יבשים, מחרוזות של שומים, בצלים, תאנים יבשות וכדומה ובעיקר מקום ליקב שכבר נזכר לעיל. הבית והמערה מספרים את סיפור גדולתה של עבדת במשך כל התקופה הביזנטית. הבית הוכפל בגודלו במשך התקופה. במערה המשיכו לחצוב חדר חדש, אולי יקב נוסף, אולם העבודה נפסקה עוד בתחילתה, אולי בעת כיבוש העיר בידי המוסלמים.

לכובשים המוסלמים הייתה מדיניות ברורה בנוגע להתיישבות בנגב. הם שמרו על החלק המערבי של האזור, ובו היישובים חלוצה (אל-חלוס בערבית), רחובות (רוחייבה), ניצנה (נסתאן בפפירוסים הערביים) ושבטה (סביטה), כמקור למזון ולכסף לכלכלת הצבא הערבי הכובש. ממשית נהרסה עוד קודם לכן, ואילו תורה של עבדת בא עם הכיבוש הערבי של שנת 636 לספירה. מאחר שכלכלתה של עבדת התבססה בעיקר על ייצור יין, לא הייתה למוסלמים תועלת בקיומה, והעיר חרבה עד היסוד.
בחלק מן המערות בעבדת יש כתובות שהותירו הכובשים הערביים, ואילו באזור החקלאי, כגון זה באזור שדה-בוקר נוסדו יישובים ערביים חדשים. כך ירד המסך על פרשת התיישבות שנמשכה כאלף שנים.