אסירי מחנה ההשמדה מרדו וניסו להימלט כמה עשרות הצליחו.

בימי השואה, במלחמת העולם השניה, פרצו מרידות בערים שונות, הנודעת בהם בגטו ורשה. מרידות אלו שנערכו על-ידי צעירים יהודים מעטים, חמושים בנשק דל, כנגד מכונת המלחמה הגרמנית הענקית, מעוררים השתאות והערצה והרבה סופר ונכתב עליהם. אולם מעט נכתב ומעט אנחנו יודעים על מרידות שנערכו בתוך מחנות ההשמדה - בעצם הגיהנום, במקום ששעה-שעתיים לאחר שהגיעו לשם משלוחי יהודים מכל רחבי אירופה יום-יום - נשלחו מייד להשמדה בידי גרמנים ועוזריהם, בתאי גזים. במחנות-מוות אלו התקוממו, למרות התנאים הבלתי אפשריים, מאות יהודים שהועסקו בעבודות שונות, וסיפורם גם הוא סיפור ההתנגדות והמלחמה היהודית הנואשת.

בתקופה שבין מרץ ויולי 1942 הוקמו באיזור העיר לובלין שלושה מחנות השמדה שנועדו ליהודי פולין ומדינות אחרות: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. שלושת המחנות הוקמו לפי אותה שיטה: שטחם היה קטן, כגודל מגרש כדורגל, וכל מחנה היה מחולק לשני אזורים נפרדים:

המחנה הראשון - איזור כללי לשם הגיעו הרכבות ובהם היהודים, שנועדו להשמדה, מבלי שיידעו כל כך. המחנה נראה כתחנת-רכבת לכל דבר, מיבני שירותים, מנהלה ומגורים. איזור זה נועד לעשות רושם של מחנה עבודה רגיל.

המחנה השני - שם בוצעה ההשמדה, כלל תאי גזים, בורות קבורה ואתרים לשריפת הגוויות. את שני האזורים חיבר שביל, מגודר בשני צדדיו, דרכו הריצו את האנשים, לאחר שהתפשטו מבגדיהם, לתוך תאי הגזים.

הסגל של כל אחד מהמחנות כלל בין 20 ל-30 אנשי אס.אס. גרמנים, שעסקו בתפקידי פיקוד ומנהלה, מאה עד מאה וחמישים שומרים אוקראינים, ועוד כאלף יהודים שעסקו בעבודות הפיסיות, החל בניקוי קרונות הרכבת בהם הובאו האנשים, טיפול בבגדים ובחפצים של הנרצחים, ועד להוצאת גוויות הנרצחים מתאי הגזים וקבורתן. יהודים אלו חולקו לשתי קבוצות - אלה שעבדו באיזור הראשון, איזור תחנת-הרכבת, ואילו שעבדו באיזור השני - איזור ההשמדה, ולא היה קשר ביניהם. היהודים שהועסקו בעבודות המחנה הוצאו מתוך המשלוחים שהגיעו להשמדה. הם הוחזקו בתנאים קשים. כל יום הוצאו מהם להורג על עבירות קטנות ביותר ובמקומם נלקחו אחרים מתוך המשלוחים שהגיעו.

העיקרון המנחה במחנות היה שאל לאנשים שהובאו להשמדה לדעת על הצפוי להם עד שיהיו סגורים בתאי הגזים. לאנשים שנלקחו מגיטאות שונים או שהובאו מארצות מרוחקות כמו הולנד, יוון ויוגוסלביה נאמר, שהם נוסעים למחנות עבודה במזרח. מרדתם של הבאים לרציף במשלוח שמנה כ- 2,000 איש, ועד שכולם היו סגורים בתאי גזים ללא רוח חיים, חלפה בין שעה אחת לשעה וחצי. ניתן היה לקבוע בוודאות שרובם המכריע של היהודים שהובאו להשמדה לא ידעו על הקורה עימם ועל הצפוי להם במקום אליו הובאו. בדרך זו נרצחו בטרבלינקה למעלה מ- 850 אלף איש, בסוביבור 250 אלף ובבלזץ כ- 600 אלף.

בסוף החורף ובתחילת אביב 1943 פחתו המשלוחים לטרבלינקה. המשלוחים האחרונים היו ממרד גיטו ורשה ומתרקיה ומקדוניה במרץ-אפריל 1943. לאחר ביקורו של הימלר במחנה, במרץ 1943, החלו בפתיחת הבורות ושריפת הגוויות שבהם.

בסוביבור היה המצב דומה. המשלוחים האחרונים שם פסקו בתחילת 1943. באחד מימי סוף יוני הגיע משלוח של 600 יהודים שחוסלו. בבגדיהם נמצאו פתקים ומתוכם התברר שהיו אלה היהודים שעבדו במחנה ההשמדה בלזץ. עם חיסול המחנה הובא הסגל היהודי לסוביבור והושמד שם. לאסירים בסוביבור היה ברור שגורלם יהיה זהה. בתחילת יולי הוציא הימלר פקודה לחסל את סוביבור. נראה שבאותם הימים יצאה גם הוראה לחסל את מחנה טרבלינקה. עם הפעלת מחנה אושוויץ בירקנאו בהיקף רחב, היה מחנה זה מסוגל לחסל את היהודים שעדיין נותרו באירופה, ולא היה עוד צורך במחנות בלזץ, סוביבור וטרבלינקה.

על רקע מציאות זו עלה והתגבש רעיון המרד והבריחה בשיחות בין האסירים במחנה הראשון, מחנה הקבלה. כאפשרות יחידה נראתה עתה רק בריחה המונית ומאורגנת של כלל האסירים, תוך שימוש בכוח. לשם הכנת המרידה הוקם "ועד מארגן" ובו ד"ר חורונזיצקי, רופא של אנשי האס.אס., זאב קורלנד, זיאלו בלוך, שהיה סגן בצבא הצ'כי, והגיע עם משלוח מטרזינשטאט; זלצברג מקבוצת החייטים; האגרונום סאדוביץ ואחרים.

הוועד החליט לפעול לרכישת נשק על ידי שיחוד השומרים האוקראינים בכסף ובדברי ערך שנלקחו ממה שהותירו אחריהם הקורבנות. הוחלט גם לנסות להוציא נשק ממחסן הנשק של המחנה. וכאן שיחק לאסירים המזל. באחד הימים נצטווה מסגר יהודי לתקן את מנעול הדלת של מחסן הנשק, ותוך כדי עבודתו התקין המסגר מפתח נוסף.

המגעים להשגת הנשק מהשומרים האוקראיניים נמשכו. את הטיפול בנושא לקח על עצמו ד"ר חורונזיצקי, שבזכות עבודתו היו לו קשרים יומיומיים עם האוקראינים. כדי לשחדם נשא עימו חורונזיצקי סכום כסף שהועבר לידיו. באחד הימים במחצית הראשונה של אפריל 1943, נכנם למרפאה סגן מפקד המחנה, קורט פראנץ, וגילה את הכסף (יתכן שבעקבות הלשנת האוקראינים). משהבין חורונזיצקי כי מצבו אבוד, הסתער על פראנץ עם סכין כירורגית בידו ולאחר מאבק בלע רעל שהיה שמור עימו לכל מקרה.

בחודש מאי ובראשית יוני חלה התרופפות בפעילותו של "הוועד המארגן" ובפעילות המחתרתית בכלל. אך הפסקת המשלוחים והידיעות התכופות מאיזור ההשמדה, שהוצאת הגוויות מהבורות ושריפתן עומדת להסתיים בקרוב וכי לא תהיה יותר "תעסוקה" ולפיכך המחנה על יושביו צפויים לחיסול, גרמו להתעוררות מחודשת בפעילות המחתרתית.

עתה הצטרף להנהגת המחתרת גם "זקן המחנה" גאלווסקי. "הוועד המארגן" הופעל מחדש בראשותו והיו בו כעשרה חברים, רובם אנשי הוועד הקודם. הפעילות התנהלה בסודיות רבה ולא נודעה לשלטונות המחנה, למרות המלשינים שהיו בקרב האסירים. הפגישות התקיימו על פי רוב בבית-המלאכה לחייטות. מספר חברי המחתרת גדל והלך וערב המרד הגיע במחנה הראשון לכשישים אנשים, שהיו עשירית מכלל אסירי המחנה. הם אורגנו ביחידות מישנה של חמישה עד עשרים אנשים ומפקד בראשן, לפי מקומות העבודה.

באיזור השני, איזור ההשמדה, קמה המחתרת לאחר העברתם של זיאלו בלוך ואדולף פרידמן. ההתארגנות החלה בסוף מאי 1943. חברי המחתרת אורגנו בחמישיות ולכל חמישיה נקבעו משימות נפרדות. כנשק בהתקוממות היו צריכים לשמש כלי העבודה שבהם השתמשו לשם פתיחת הבורות ושריפת הגוויות.

את הקשר בין שתי המחתרות קיים ןעקב וירניק, נגר במקצועו, שהוחזק באי~ה ההשמדה אך עבר, בשל מומחיותו למקצועו, גם לאיזור הראשון של המחנה. המעבר בין שני חלקי המחנה איפשר לו להעביר ידיעות והנחיות בין שתי הקבוצות.


 

עד טיפת הדם האחרונה

בלחץ המחתרת באיזור ההשמדה החליט "הוועד המארגן" במחנה א' לפתוח במרד ב- 2 באוגוסט 1943. באותה תקופה היה מספר היהודים בטרבלינקה כ-850 איש, שליש מהם הוחזקו באיזור ההשמדה.

ביום א', 1 באוגוסט, בשעות הערב המאוחרות התקיימה הישיבה האחרונה של , "הוועד המארגן" במחנה א'. בישיבה נקבע ,סופית, שביום המחרת יפרוץ המרד. בסיום הישיבה נשבעו כל הנוכחים בפני זקן חברי שניעד: זאב קורלנד, כי "למען כבוד העם היהודי נילחם עד טיפת דמנו האחרונה".

ההחלטה הסופית על ההתקוממות הועברה לשאר חברי המחתרת ערב המרד ובשעות הבוקר המוקדמות . אנשי המחתרת שעבדו בבתי-המלאכה הכינו נשק קר, סכינים, גרזנים וכדומה. עד הצהרים התנהלה העבודה כסדרה. אולם למרות הסודיות, התפשטה הידיעה על המרד בקרב אסירים נוספים. האנשים הכינו בגדים נוספים והוציאו מהמחבואים כסף ודברי ערך, אותם החזיקו כדי להסתייע בהם לאחר הבריחה מהמחנה. בצהרי אותו יום יצאה במקרה מהמחנה קבוצה של ארבעה אנשי אס.אס. וכן 17 שומרים אוקראינים להתרחץ בנהר בוג, שהיה במרחק קילומטרים אחדים מהמחנה. צירוף מקרים זה סייע להחלשת כוח האבטחה של המחנה.

ראשי המחתרת, גאלווסקי, קורלנד ואחרים, התרכזו בכיכר, בחלקו הדרום מערבי של המחנה. באיזור זה נמצאו גם מרבית האסירים והוא היה סמוך גם לאיזור ההשמדה, כדי להקל על הקשר עם אנשי המחנה שם. בשעה 14.00 החלה פעולת הוצאת הנשק והעברתו למקומות השונים. קבוצת נערים חדרה למחסן הנשק ומילאה שקים ברימונים, כלי נשק ותחמושת. השקים הוצאו דרך החלון והועמסו על עגלות אשפה, שהעבירו אותם למוסך הרכב שבקרבת מקום. מהמוסך הועבר חלק מהנשק בדליים ובעגלות של חומרי בניין למקומות הריכוז של הקבוצות הלוחמות ובעיקר לאיזור בו נמצאו מפקדי המרד.

עד לשעה 15.30 לערך התנהל הכול כמתוכנן, ואז השתבשה הפעולה. באיזור מגורי האסירים הופיע לפתע איש אס. אס. בשם קורט קיטנר, ולאחר שניהל שיחה קצרה עם האחראי על צריף מספר 2, קובה, שהיה ידוע כמלשין, עצר קיטנר צעיר יהודי ומצא בכיסיו כסף. הוא החל לחקור את הצעיר ולהכותו. הידיעה הועברה מיד לידיעתם של גאלווסקי וחבריו, והללו, בשל החשש פן הבחין קובה שמשהו בלתי-רגיל מתרחש במחנה ומסר על כך לגיטנר, ופן יישבר הצעיר בחקירה וימסור על המרד, החליטו לחסל מיד את קיטנר ולעבור לשלב השני של המרד, לפני שיהא סיפק בידו של קיטנר להזעיק את שומרי המחנה. אחד האנשים הרג את קיטנר ביריית אקדח. יריה זו היתה האות לפרוץ המרד. מאותו רגע פעלו קבוצות הלוחמים כל אחת בנפרד.

מיכל הדלק הוצת על-ידי שני אנשי מחתרת ועם התפוצצותו עלו באש כל המיבנים הסמוכים לו. השניים חיבלו גם ברכב משוריין שנמצא במוסך. מגורי האסירים והמחסנים הוצתו אף הם וקבוצת העובדים באיכסון תפוחי האדמה השליכה רימונים לעבר מגורי האס.אס. התפוצצויות ויריות נשמעו מכל חלקי המחנה. האסירים החלו בבריחה לכיוון הכיכר והגדרות המזרחיות והדרומיות של המחנה. ממרומי מגדל השמירה וממקומות אחרים פתחו השומרים האוקראינים ואנשי האס. אס. באש, כאשר חלק מהמורדים שברשותם היה נשק משיבים אש. אוקראינים אחדים נפגעו ונשקם נלקח מהם. הרימונים והתחמושת המועטים שבידי המורדים הלכו ואזלו במהירות. המחנה עלה בלהבות והאסירים, ללא כל אירגון, החלו לפרוץ את הגדרות ולדלג מעל המכשולים האנטיטנקיים, תוך שהם משליכים שמיכות ומעילים על שכבות התיל. רוב הבורחים באיזור הגדרות נפגעו ונפלו, כאשר אחרים פוסעים על גוויותיהם וממשיכים בריצה. כל חברי "הוועד המארגן" ובכללם גאלויסקי, וכן חברי מחתרת אחרים שהיו מעורבים באופן אקטיבי במרד, היו האחרונים שפרצו לכיוון הגדרות. הם נפגעו ברובם ונפלו בתוך המחנה או בקרבתו.




 

בריחה בכיוון לשדות

משנשמעו קולות ההתפוצצויות והיריות מאיזור א' פתחו גם אנשי המחתרת באיזור ההשמדה בפעולה. חוליה אחת הרגה את השומר האוקראיני ליד הבאר וחוליה שנייה חיסלה את השומר האוקראיני שניצב בכניסה לאיזור המגורים. זיאלו בלוך נטל את אחד הרובים וירה לעבר השומרים שניצבו במגדלי השמירה. המורדים השתלטו על חדר המשמר והוציאו ממנו מספר רובים. בעוד אנשי המחתרת לוחמים, פרצו שאר האסירים את הגדרות בצידו הדרומי של המחנה, והחלו בבריחה לעבר השדות בכיוון היער. אך ממגדל השמירה בפינה הדרום-מזרחית של המחנה ניתכה עליהם אש מקלע. בלוך ופרידמן, שנשארו לחפות על הבורחים, נפגעו ונהרגו מאש היריות.

כמחצית מבין 850 האסירים, שניסו לברוח, ובכללם מרבית אנשי המחתרת, נהרגו תוך חילופי היריות בשטח המחנה. כ- 100 אסירים, לאחר שנוכחו בהשתלשלות המאורעות, החליטו להישאר במחנה ולא ניסו כלל לברוח. כמחצית מהבורחים הצליחו, למרות הירי הכבד, לפרוץ את הגדרות ולהימלט. עד ליער היה עליהם לעבור מרחק של חמישה עד שמונה קילומטרים. בינתיים הזעיק שטנגל, מפקד המחנה, בטלפון כוחות גרמניים, והללו חסמו את האיזור בטבעת שהקיפה את המחנה ברדיוס של חמישה קילומטרים.

המרדף, הסריקות והמחסומים הביאו לתפיסתם של מרבית הבורחים שנורו בו במקום. חלק מהבורחים נתפסו על-ידי איכרים מקומיים שמסרו אותם לגרמנים, אולם מרבית הבורחים מטרבלינקה שנשארו בחיים - ניצלו בזכות סיוע שקיבלו מהתושבים המקומיים. מתוך 850 אסירי המחנה הצליחו לברוח לפחות 100 אסירים.

לאחר המרד הובאו לטרבלינקה ב- 18 וב- 19 באוגוסט 1943, עוד שני משלוחים שנועדו להשמדה. זמן מה אחר-כך הרסו הגרמנים את תאי הגזים ואת יתר המתקנים שנותרו במקום לאחר ההתקוממות. ב- 20 באוקטובר הועברו מרבית האסירים היהודיים, שעדיין נותרו במקום, לסוביבור - ושם נרצחו. כדי לטשטש את עקבות הפשע נבנתה בשטח המחנה חווה חקלאית, וניטעו עצים.




 

המרד בסוביבור

במחצית השנייה של יולי ועד אמצע אוגוסט 1943 התגבשה במחנה סוביבור קבוצת מחתרת בראשותו של ליאון פלדהנדלר, שהיה בעבר יושב-ראש היודנראט בז'ולקייבקה. את אירגון המרד קיבל על עצמו יהודי הולנדי, קצין צי לשעבר בשם יוסף ג'ייקובס. על-פי התוכנית, התכוונו המורדים לחדור למחסן הנשק, בסיועם של שומרים אוקראינים אחדים שהסכימו לשתף פעולה. אך בעקבות הלשנה של אחד האוקראינים, נודעה תוכנית הבריחה. ג'ייקובס נעצר ונחקר על שותפיו לקשר. למרות המכות והעינויים הממושכים לא נשבר ג'ייקובס ודבק בטענתו, כי הוא לבדו תיכנן לברוח. ואף-על-פי-כן נרצחו כתגמול לנסיון הבריחה הוא ועוד 72 יהודים הולנדיים.

נסיון בריחה נוסף נעשה באמצע ספטמבר. האסירים, שהוחזקו באיזור ההשמדה, כרו מנהרה שראשיתה בצריף מגוריהם ואשר היתה אמורה להגיע עד מעבר לגדרות ולשדה המוקשים. כריית המנהרה היתה כבר על סף סיום, כאשר גילו אותה הגרמנים. כל אסירי איזור ההשמדה, שמנו אז כ- 100-150 איש, נורו.

למרות הכשלונות המשיכה קבוצת המחתרת במחנה הראשון בהכנות למרד ובחרה כמנהיג קצין יהודי שהיה סגן בצבא הסובייטי, בשם אלכסנדר פצ'רסקי. הוא הגיע למחנה עם קבוצה של 100 שבויי מלחמה יהודים ששירתו בצבא-האדום.

ב- 12 באוקטובר בשעה 21.00 התכנסו ראשי המחתרת בצריף הנגריה. בישיבה לקחו חלק עשרה אנשים. פצ'רסקי הציג בפני המתכנסים את תוכנית המרד שנועדה למחרת היום.

עד לשעה לפרוץ המרד התנהלו חיי המחנה כמנהגם. להוציא את חברי המחתרת, לא ידע הרוב המכריע בקרב אסירי המחנה את העומד להתרחש. השלב הראשון של המרד בוצע כמתוכנן: בין 16.00 ל- 16.30 חוסלו 11 אנשי אס.אס. שהוזמנו לבתי-המלאכה, וביניהם מפקד המחנה, ניימאן, היו אלה כל אנשי האס.אס. ששהו באותו יום במחנה, פרט לאחד שלמרות שהוזמן לא בא לבתי-המלאכה. קווי הטלפון והחשמל נותקו וכלי-הרכב הוצאו מכלל שימוש. מחדר המשמר האוקראיני הוצאו על-ידי קבוצת הפחחים שישה רובים והללו נמסרו לידי אנשי המחתרת. כל הפעולות הללו בוצעו מבלי שהאוקראינים בעמדות ובמגדלי השמירה חשו במתרחש.

בשעה 16.45 נקראו כל האסירים למסדר. על-פי המתוכנן התייצבו בשורות הראשונות שבויי המלחמה והאסירים חברי המחתרת, מצויידים בחלקם בכלי נשק. ואז השתבשה תוכנית הפעולה. בשטח המחנה השני, ליד בניין מפקדת המחנה, נעצרה במפתיע משאית שהגיעה מחוץ למחנה. הנהג הבחין באיש אס.אס. הרוג וכן באחד האסירים שנראה בורח מהבניין, ומיד פתח באש לעברו. באותו זמן הופיע באיזור המסדר מפקד המשמר האוקראיני. המורדים התנפלו .עליו והרגוהו במכות גרזן. פניקה אחזה בקהל האסירים. השומרים האוקראינים שהבחינו במתרחש פתחו באש לעבר האסירים. פצ'רסקי החליט לא לחכות עד לרגע בו יתרכזו כל האסירים, כפי שתוכנן, ובצעקות "קדימה! הורה!" פרצו המתקוממים לעבר השער והגדרות. חלק מבין המתקוממים פרץ את השער הראשי ונמלט לעבר חורשת עצים. קבוצה אחרת פרצה את הגדרות שמצפון לשער. הראשונים מביניהם דרכו על מוקשים, נפצעו ונהרגו ואילו האחרים, שעברו בשטח בו התפוצצו כבר המוקשים, הצליחו להימלט כשהם דורכים על גופות חבריהם.

המורדים הרגו את שומר מחסן הנשק ולקחו את רובהו. אלה מביניהם שהיו מזויינים ברובים פתחו באש לעבר האוקראינים והרגו ארבעה מהם. קבוצת מורדים, ובראשה פצ'רסקי, פרצה את הגדרות ליד מגורי האס.אס., שם, כפי ששיערו, לא הונחו מוקשים.

מקרב 600 האסירים שהיו במחנה ביום פרוץ המרץ הצליחו 300 לברוח. כ- 150 נהרגו מאש השומרים ומהתפוצצות המוקשים. כ- 150 אחרים, ביניהם חולים וכן בעיקר אסירים ממערב אירופה ומגרמניה, שלא שותפו בהכנות למרד, וכאלה שלא הצליחו לברוח, נותרו בשטח המחנה. היו ביניהם אחדים עם נשק שהמשיכו להילחם עד שנהרגו. חלק מאלה שנתפסו בשטח המחנה נורו עוד באותו יום. האחרים, ובכללם האסירים באיזור ההשמדה שלא היו מעורבים בהתקוממות, נורו למחרת היום.




 

בהלה במפקדות הגרמניות

ההודעה על מרד האסירים היהודים בסוביבור, שהגיעה לפיקוד הגרמני באיחור מה בשל ניתוק קווי הטלפון, עוררה בהלה רבה במפקדות הגרמניות. בהודעה נאמר ש- 300 אסירים ברחו לכיוון נהר בוג וקיימת סכנה שהם יתחברו לפרטיזנים. בעקבות האזעקה נשלחו למחנה עוד באותו לילה כוחות גרמנים גדולים. וכ- 150 אוקראינים. בנוסף להם הופעלו 3-2 מטוסי סיור, שעקבו אחרי הנמלטים בשדות וביערות. ההתקוממות בשטח המחנה דוכאה במהירות, אך החיפושים בסביבה נמשכו למעלה משבוע. לאחר מועד זה המשיכה רק פלוגת פרשי המשטרה בפעולות הסריקה.

הבורחים התקבצו במספר קבוצות. אחת מהן, בראשותו של פצ'רסקי, שמנתה כמה עשרות מתקוממים, התרכזה ביער כשברשותה 4 אקדחים ורובה אחד. פצ'רסקי ואנשיו הצליחו לחצות את הבוג בליל 19 באוקטובר וכעבור שלושה ימים פגשו פרטיזנים סובייטים באיזור ברסט והצטרפו אליהם. גם קבוצות בורחות אחרות הצליחו להתחבר ליחידות פרטיזנים רוסיות.

בשבוע שלאחר הבריחה נתפסו חיים או נורו למוות 100 מתוך 300 הבורחים, כ- 200 הצליחו להימלט. אך למרות ההצלחה היחסית, לא זכה הרוב המכריע מבין הבורחים לראות את יום השיחרור. חלק נתפסו ונהרגו בשלבים מאוחרים יותר ואחרים נהרגו כלוחמים בשורות הפרטיזנים. על פי הערכה רק כ- 50 מכלל בורחי סוביבור זכו להגיע ליום השיחרור. פלדהנדלר נהרג לאחר השיחרור על ידי אנשי ימין פולניים.

ימים אחדים לאחר פרוץ המרד, ב- 20 באוקטובר 1943, הובאו למחנה לשם השמדה אחרוני יהודי טרבלינקה. לאחר מכן חוסל המחנה, מבניו פורקו ועל אדמתו שנחרשה ניטעו עצים.


* לעיון נוסף: המרידות בטרבלינקה ובסוביבור - י. ארד, בתוך "אומה ותולדותיה", הוצאת זלמן שזר.