| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בתאריך י"א בחודש טבת תשמ"ה (4 בינואר 1985) הותר לפרסום "מבצע משה" - מבצע סודי להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. במסגרת המבצע הגיעו ארצה כ- 7,000 עולים, לאחר מסע רגלי קשה, ממושך ורצוף סכנות, מאתיופיה - לסודאן. בסודאן עלו היהודים על מטוסים שלקחו אותם לאירופה, ומשם – הגיעו לישראל.
על-פי המסורת של הקהילה היהודית באתיופיה – "ביתא ישראל" – מוצאם של יהודי אתיופיה משבט דן המקראי*. על-פי מסורת זו, בתקופת התפלגות הממלכה בישראל – אחרי מות המלך שלמה – החליטו בני דן לא להיות חלק מן הממלכה המפוצלת** והעדיפו לצאת מן הארץ. הם יצאו למצרים, ומשם פנו דרומה, לאורך הנילוס, וכך הגיעו לאזור סודאן ואתיופיה של ימינו. לפי דעה אחרת, יהודי אתיופיה הם צאצאים של מהגרים יהודים ממצרים או מתימן שנדדו דרומה והגיעו לאתיופיה. יהודי אתיופיה – בניגוד לכל קהילות היהודים בעולם – היו מנותקים לגמרי משאר יהודי העולם, ובכלל זה מקהילות קרובות יחסית כמו יהודי מצרים ותימן. הקשר הראשוני עם בין יהודי אתיופיה ליהודים אחרים נוצר רק במחצית השנייה של המאה ה- 19, כאשר חוקרים ושליחים יהודים הגיעו לקהילות היהודים באתיופיה (אז חבש), ומשם הגיעו שני שליחים ראשונים לירושלים. * דן היה אחד מ- 12 בני ישראל - בניו של יעקב אבינו, שהפכו ל- 12 שבטי ישראל. ** הכוונה להתפלגות של ממלכת בית דוד במאה ה- 10 לפני הספירה, לאחר מות המלך שלמה, לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת ישראל, שהתחרו זו בזו ולעתים גם נלחמו זו בזו.
היהודים באתיופיה חיו במנותק משאר יהודי העולם, ולמעשה – עד למאה ה- 19 - לא ידעו כלל שיש בעולם יהודים מלבדם. וכך התקיימו חיי הקהילה היהודית באתיופיה באותה מתכונת ועל-פי אותם מנהגים שנשתמרו בקרב בני העדה יותר מ- 2,000 שנה. יהודי אתיופיה לא הכירו את המשנה והתלמוד ולא את ספרי הַפְּסִיקָה והיצירות של ימי הביניים. ככל הנראה, היהודים באתיופיה שימרו את היהדות של תקופת הבית הראשון* שאותה הכירו: הם הקפידו על קיום המצוות שבתורה, כמו ברית מילה ושבת, שמרו את כל החגים הנזכרים בתורה** וקיימו שלוש תפילות ביום, שאותן היו מתפללים לכיוון ירושלים. אורח החיים היהודי כלל גם ברכות לפני הארוחה ואחריה, וכן הקפדה על חוקי כשרות, על חוקי נישואין וגירושין ועוד. לקהילת היהודים באתיופיה יש גם מנהגים מיוחדים משלה, וכן מועדים מיוחדים וימי צום שאינם נהוגים בקהילות אחרות. יהודי אתיופיה לא ידעו עברית כלל – גם לא מנהיגי העדה, הקייסים. הם דיברו בשפה של סביבתם – אמהרית או טיגרית – אך התפללו בשפת הגֵעז, שהיא השפה החבשית העתיקה. המנהיגים הרוחניים, הקייסים, הם שלימדו את בני הקהילה תורה ומצוות, ניהלו את התפילות והטקסים וגם שימשו כבוררים במקרים של סכסוכים במשפחה ובקהילה. בשל העובדה שיהודי אתיופיה נבדלו מסביבתם ושמרו במשך כל השנים על אורח חיים ייחודי ועל דתם – הם נקראו "פלאשים", שפירושו – זרים, גולים. * הבית הראשון: בית המקדש הראשון. נבנה בשנת 1,000 לפני הספירה בערך בידי שלמה המלך (מלכים א פרקים ה-ז), ועמד על תלו כ- 400 שנה, עד שנחרב בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה. ** חגים מאוחרים יותר מתקופת הבית השני, כמו חנוכה ופורים, לא היו ידועים ליהודי אתיופיה.
בשנת תשמ"ד – 1984 הגיעו ידיעות על מצבם הקשה של היהודים באתיופיה. נוסף על הבצורת והרעב שפקדו את אתיופיה, סבלו היהודים מרדיפות קשות של המשטר, שגייס ילדים בני 12 לצבא, אסר על קיום חוקי הדת היהודית, האשים את מנהיגי הקהילה בריגול למען ישראל ועוד. כל אלה הביאו את ממשלת ישראל לכלל החלטה, שיש להציל את יהודי אתיופיה ולהעלות אותם ארצה. מימוש ההחלטה היה מסובך מאוד הן בשל הריחוק הגיאוגרפי הן בשל התנאים המדיניים והיעדר יחסים בין ישראל ובין המשטר באתיופיה. זאת ועוד: המשטר באתיופיה אסר על יציאת אזרחים מן המדינה, וגם מעבר של אזרחים מאזור לאזור היה בלתי חוקי. בתנאים אלה צריך היה למצוא ליהודים נתיב בריחה סודי מאתיופיה לסודאן, ומשם להעביר אותם לאירופה – ולישראל. כדי לאפשר את המבצע וגם לזכות בשיתוף פעולה מצד שלטונות סודאן, נערך המבצע בסודיות גמורה במשך כמה שבועות.
פרסום המבצע בי"א בטבת תשמ"ה כמעט והביא להפסקתו: סודאן נאלצה להפסיק את שיתוף הפעולה עם ישראל בגלל איומיהן של מדינות ערב. ממשלת סודאן הפסיקה את הטסת היהודים לאירופה, ואילו ממשלת אתיופיה מצדה החלה להתנכל ליהודים ולפגוע בשיירות שהיו בדרכן לסודאן. רק התערבותה של ארצות הברית אפשרה את סיום המבצע ואת חילוצם של היהודים שנותרו בסודאן: בהסכמת המדינות הנוגעות בדבר ובסיוע מטוסי תובלה אמריקניים הועברו כל אותם עולים מסודאן לישראל. בשנים שקדמו למבצע משה (1977 – 1984) עלו ארצה בדרכים שונות כ- 5,000 עולים מאתיופיה. במהלך "מבצע משה" (1984 – 1985) עלו לארץ כ- 7,000 עולים מאתיופיה. שש שנים אחר כך, ועקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה, הוחלט על "מבצע שלמה", שבמהלכו עלו ארצה יותר מ - 14,000 עולים.
מרבית יהודי אתיופיה חיו בכפרים ברחבי המדינה, וכדי להגיע לסודאן הם נאלצו לעבור ברגל מרחק של מאות קילומטרים, בהדרכתם של מורי דרך מקומיים שהובילו אותם תמורת תשלום. במשך ימים ושבועות צעדו בדרך לא-דרך גברים ונשים, זקנים וילדים, בנתיבים מסוכנים וקשים להליכה, כשהם הולכים בעיקר בלילה, ומסתתרים במשך היום גם מן השמש הקופחת וגם מפחד המשטרה, הצבא וכנופיות השודדים. רבים מהם לא עמדו במסע הרגלי המפרך ומתו בדרך מרעב, מתשישות או ממחלות. והיו שנתפסו בדרך בידי אנשי צבא או שודדים, ונאסרו או נהרגו. יהודי אתיופיה נאלצו להשאיר מאחוריהם את כל רכושם, וגם כאשר הגיעו לסודאן – נאלצו לחכות במחנות פליטים עד להטסתם לאירופה – ומשם לישראל. להלן קטעי עדות של נער צעיר על המסע מאתיופיה לסודאן ולישראל: "כשהייתי ילד קטן, הייתי מדמיין מה קורה בישראל… הייתי [ילד] יהודי בבית ספר נוצרי, והקללות כלפי היהודים גרמו לי להרגיש לא נעים. התחלתי לחשוב על הליכה לארץ ישראל. הורי סירבו לי. הם פחדו מהצפוי בדרך. הם הרי ידעו טוב ממני מה יכול לקרות בדרך… הייתי זקוק לכסף למסע, אבל לא ביקשתי… לא אמרתי לאמא שלי שאני הולך לארץ ישראל. לא היה לי אומץ להגיד לה. ידעתי שאם אספר לה היא תבכה… הלכנו שלושה-ארבעה ימים לכיוון הבית של סבתא…. שם המתנו במשך חודש עד שיגיעו מספיק אנשים ותהיה קבוצה גדולה שישתלם למורי הדרך לקחת אותנו [לסודאן]…. בינתיים הגיע צבא של הממשלה לאזור. השהות במקום הפכה להיות מסוכנת ואנחנו ברחנו ליערות… [כי] באתיופיה אסור לעבור ממקום למקום בלי אישור… באותו זמן… נוצרים ומוסלמים היו מחפשים יהודים. היינו ביער כשלושה שבועות. בלילות היינו מתגנבים לאכול… בסופו של דבר יצאנו לדרך [לסודאן]. היינו שבעה יהודים ושני גברים מהאזור… שידעו את הדרך… בהתחלה לא רצו לקחת אותי כי הייתי קטן… הלכנו מהר. הקצב היה מהיר… אני זוכר את היום הראשון שהלכתי. לא אשכח אותו לעולם. בבוקר שלמחרת לא יכולתי להזיז את השרירים שלי… הלכנו בלילה, גם בגלל השמש וגם כדי שלא יתפסו אותנו. היה לנו אוכל יבש… במקום ללכת ישר היינו עוקפים בכל מיני דרכים כדי להגיע למקום שיש מים… כשהגענו לסודאן חשבתי שאני עולה ישר [למטוס לישראל]… לא ציפיתי שיכול לקחת חודש, חודשיים, שנה שנתיים בסודאן… [בינתיים] היו חולים… הזקנים והילדים הקטנים לא יכלו להחזיק מעמד הרבה זמן… גם חברים שלי לא החזיקו מעמד… … בסופו של דבר הגעתי לישראל." אהוד בן עזר, כמו אור בכד – עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ב – 1992.
גם לאחר שהעולים מאתיופיה הגיעו לארץ, לא הגיעו הקשיים והבעיות לסיומם. העולים הופנו למרכזי קליטה ולאולפנים ללימוד עברית, אך תהליך הקליטה בארץ היה ארוך, קשה וכואב. עולי אתיופיה נאלצו להתמודד לא רק עם קשיי דיור ותעסוקה, אלא גם עם הפערים התרבותיים בין החברה המסורתית והכפרית שממנה באו ובין החברה הישראלית המודרנית. אחת הבעיות הקשות שאתן נאלצו להתמודד הייתה בעיית הגיור: הרבנות בישראל דרשה שהעולים יעברו תהליך של גיור חלקי, וזאת למרות ההכרה היסודית ביהדותם. כבר בשנת תשל"ג – 1973 קבע הרב עובדיה יוסף, אז הרב הראשי הספרדי, כי קהילת ביתא ישראל הם יהודים, "צאצאי שבטי ישראל… משבט דן… שחייבים להצילם… ולהחיש עלייתם ארצה".
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
